טקס החתונה

כשמתחתנים בחו"ל, ההתרגשות כפולה ומכופלת, כי אנחנו לא מדברים רק על היום הגדול עצמו, אלא גם על האירוח של כל האורחים הנכבדים שהגיעו במיוחד מחו"ל. במקרה שלנו, 14 במספר, ביניהם ההורים היקרים שלי ובת דודתי, שהיא למעשה אחותי הלא ביולוגית, שעשתה את כל הדרך מקולומבוס אוהיו (טיסה של 15 שעות) כדי להיות איתי ביום המיוחד. זו היה הביקור הראשון של שלושתם לברלין.

לקחתי חופשה מהלימודים ומהעבודה, ובמשך כמעט שבוע אירחנו, הראינו להם את העיר, אכלנו במסעדות טובות בקיצור נתנו להם גוד טיים. וארבעה ימים לפני החתונה ההורים של אנדריאס הגיעו העירה לפגוש את המחותנים בפעם הראשונה.  שזה לעצמו מפגש מרגש ומלחיץ בוא זמנית. לא נכנס ליותר מדי פרטים, אבל טפו, טפו, טפו, זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון.

הגיע היום הגדול, הטקס היה מתוכנן ל-11 בבוקר בבניין העירייה שנמצא ממש בקצה הרחוב שלנו. קל"ב. קמתי בשבע בבוקר, בזמן שחיכיתי שהמים בקומקום ירתחו, הצצתי מהחלון במטבח  ולשמחתי המדרכות היו יבשות. אחרי כמה ימים מאוד אפורים וגשומים זו הייתה ממש הקלה.

בשבע וחצי בבוקר סילקֶה המאפרת שהיא גם מעצבת שיער, התייצבה אצלנו בבית, גוררת אחריה את מזוודות האיפור הכבדה. היא הגיעה מוקדם כי הייתה לה הרבה עבודה- היא הייתה צריכה ל"סדר" אותי, אמא שלי ובת דודה שלי, וגם קצת את הבת של אנדריאס שלא תרגיש מחוץ לעניינים (כן כן, עכשיו אני לא סתם החברה, עכשיו אני  באמת אמא חורגת). לאט, לאט הבית התחיל להתעורר ולהתמלא, אמא שלי הגיעה, בת דודה שלי הגיעה לאחר שהוטלה עליה המשימה לאסוף את זר הכלה שלי בדר,ך והיא הביאה איתה שקית קרואסונים מפנקת מהמאפיה למטה. אנדריאס התעורר, כי כל רגע צלצלו באינטרקום, הבת של אנדריאס גם התעוררה מכל ההמולה, והסתובבה בבית מפיג'מה מבסוטה מהאווירה התוססת שהשתלטה על הבית. עכשיו גם החבר הכי טוב של אנדריאס הצטרף לשמחה, הוא בא כדי לקחת אותנו באוטו לבניין העירייה, שנמצא בקצה הרחוב, אבל בכל זאת לא רציתי שקצה שמלתי או הנעלים העדינות שלי יתלכלכו  באיזה שלולית מאתמול.

כמה דקות לפני אחת עשרה הגענו לעירייה שם חיכו לנו בכניסה קרוב ל-40 איש, משפחה וחברים של אנדריאס ושלי (שחלקם היו מצוידים במצלמות שהתחילו לתקתק איך שהגענו). הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. פקידת העירייה המפורסמת (מהפוסט הקודם על החתונה שכמעט לא קרתה) קבלה את פנינו בחיוך. אנדריאס ואני הוכנסנו לחדר פרטי שם הצגנו בפעם האלף את הדרכון שלי ואת תעודת הזהות שלו, חזרנו שוב על הפרטים האישיים שלנו ואז הוכנסו שני העדים לחתום. ביהדות עד כמה שידוע לי העדים ברבנות יכולים להיות רק גברים, לא כך בנישואים אזרחיים. העדים שלנו היו החבר הכי טוב של אנדריאס ובת דודתי. הם גם קבלו את התפקיד הנכבד של  שושבן ושושבינה, זה ממש לא מקובל בדת היהודית אבל אנדריאס ביקש ממני לבחור לי שושבינה לשם הסימטריה. בינינו אני ממש אוהבת את הקונספט. כשפקידת העירייה ביקשה מהם תעודה מזהה, בת דודה שלי הביטה רגע בחשש…לא זכרתי שאנדריאס ביקש ממני בערך חמש פעמים להגיד לבת דודתי שתביא את הדרכון שלה, ובפוקס, היא שלפה אותו מהתיק… כנראה שבאמת יש לי יותר מזל משכל.

לאחר מכן אנדריאס ואני נכנסנו ראשונים לחדר שבו נערך הטקס (שלא כמו ביהדות שההורים מובילים לחופה), לצלילי השיר שבחרנו של פאבלו קונטה הזמר האיטלקי בעל הקול המחוספס.

התיישבנו בכיסאות שמול שולחנה של פקידת העירייה ואז נכנסו כל שאר האורחים. חבר של אנדריאס (שהוא צלם ווידאו מקצועי) צילם את הטקס במצלמת וודאו וחברתי רותי שהיא צלמת מקצועית של סטילס צילמה תמונות סטילס. חגו מסביבנו ללא הפסקה. הרגשתי שאני קצת מרחפת, כאילו כל הדבר המדהים הזה בעצם קורה למשהי אחרת.

הטקס התחיל. הבאנו לטקס מתרגם שהשגרירות הישראלית המליצה עליו. הפעם חברים, רציתי להבין בדיוק למה אני מסכימה ועל מה אני חותמת, ורציתי שגם האורחים הישראלים שלנו יבינו. המתרגם לא היה ישראלי אלא שוויצרי עם מבטא מצחיק. בטלפון העברית שלו נשמעה טובה. כנראה שהיה לו פחד קהל,  הוא עמד שם במין סוודר חום מרופט, קולו רועד ונסדק כמו נער בר-מצווה שעולה לתורה, ואי אפשר היה להתעלם מהרעד שתקף את ידיו כשפקידת העירייה העבירה לו כל כמה משפטים את הדף כדי שיוכל לתרגם את דבריה. מהר מאוד המתרגם הפך לאתנחתא הקומית של הטקס.

אחרי נאום קצר הגיע החלק שבו היינו צריכים לעמוד, ואז פקידת העירייה שאלה את אנדריאס אם הוא רוצה לשאת אותי לאשה, אנדריאס ענה בגרמנית : "  Ja, ich will", כלומר, כן אני רוצה. ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה לשאת את אנדריאס, חשבתי שהבנתי מה היא שאלה, חוכמולוגית שכמותי, לא חיכיתי שהמתרגם יעשה את מלאכתו וקפצתי: "Ich will"… כלומר- אני רוצה, אבל בלי שאגיד את המילה "כן" באופן חד משמעי זה לא נחשב, אז היא הייתה צריכה לשאול שוב פעם, ואני הייתי צריכה לענות שוב פעם…וכולם נורא צחקו, ואני כל כך התרגשתי שעד אחרי הטקס לא ממש הבנתי מה קרה שם. אגב, לאחר התלבטות, החלטתי לשמור על שם משפחתי.

לאחר שהסתיים הטקס יצאנו החוצה לעשות תמונות בכניסה לבניין העירייה, בגרמניה נהוג לזרוק אורז על הזוג הטרי, במקרה שלנו היה מדובר באורז אורגני. לאחר מכן כולנו הלכנו למסעדה איטלקית קרובה לארוחת צהריים קלה של אנטיפסטי וויטלו טונטו. למי שלא יודע, ואני עד אותו יום לא ידעתי, מדובר במעדן אמיתי של בשר עגל קר ברוטב טונה…נשמע מזעזע, נכון? אבל זה טעים בצורה מדהימה.

נוצר כזה קליק בין המשפחות והאורחים שלנו מחו"ל והחברים המקומיים. פשוט היינו מוקפים בהרבה אנרגיה טובה, שמחה ואהבה. אני יודעת שזה נשמע מתקתק להחריד, אבל זו האמת לאמיתה.

אחרי ארוחת הצהריים איש, איש חזר לביתו עד למסיבה הגדולה בערב. אני ניסיתי לנוח בלי לחרב את הקונסטרוקציה שהייתה לי על הראש ובלי כמובן למרוח את האיפור, צפיתי בשני פרקים של "מדמן" (ההתמכרות החדשה שלי) ושיחקתי טאקי עם בתו של אנדריאס.

הזמן עבר מהר, ובשעת הערב הגיע הזמן להתכונן למסיבה הגדולה, עליה תקראו בפוסט הבא… ובינתיים Tsch üss (ומעכשיו עם האיות הנכון) כמו שאומרים הגרמנים.