ביקור מולדת

פורסם: דצמבר 18, 2010 ב-מסעדות מומלצות

אחרי כל ההילולה והשמחה של החתונה, הייתי מוכרחה לקפוץ לביקור מולדת, לחגוג עם הדודים והדודות שלא יכלו לעשות את כל הדרך לברלין.

כשיצאתי לכיוון שדה התעופה השכם בבוקר כל העיר הייתה מכוסה בשלג, כמו שטיח רך מקיר לקיר. השלג הקדים את העונה בחודש, לרוב השלג הראשון נופל על העיר רק אחרי חג המולד. כמה שמחתי לברוח מכאן. שלג רק נראה כיף בספרי אגדות עם איורים של בקתות עץ ואח, אבל במציאות השלג הצח על המדרכות הופך חיש מהר לקרח, ניסיתם ללכת על קרח? סיוט. וברכבת ובחדרי מדרגות הכל רטוב ובוצי.

הנוף מחלון דירתנו

דקות לפני הנחיתה בארץ הקודש, שמש מציפה את העיניים, מין אור תנ"כי בגוון מדברי.  אבא שלי חיכה לי בשדה תעופה. תמיד כשאני מגיעה ארצה (גם כשגרתי בלונדון) אבא שלי בא לאסוף אותי מהשדה, אבל לא לבד, תמיד מלווה באסון תוצרת כחול לבן ברקע. האסון הנוכחי: השריפה בכרמל.

בדרך הביתה, דיווחים ברדיו על האסון בוקעים ללא הרף, לקראת שקיעה, גברים בצידי הכביש המהיר עומדים מחוץ למכונית ומתפללים מנחה. אנחנו חולפים על פני משאית אחת בה פועל סודני יושב בתא הנהג, ממתין, משועמם בזמן שהמעסיק שלו מתפלל.

כשגרים בחו"ל פתאום מפתחים סנטימנטים לכל מיני הרגלים ודברים קטנים של יום יום שלוקחים כמובן מאליו כשגרים בארץ, במקרה שלי: ארוחת שישי אצל ההורים, להבין סוף סוף את הקשקשת בשולחן לידי בבית הקפה מבלי להתאמץ, פגישה עם חברה בבית הקפה, ארוחת בוקר ישראלית וקפה שכלול במחיר, גברים שמתחילים איתי ברחוב בלי לחשוב פעמיים ובלי בושה (דברים כאלו לא ממש קורים בברלין לטובה ולרעה), להסתובב בטי שרט בסוף נובמבר, ריח של ים, שימוש מופרז בכרטיס האשראי, סבב מהיר אצל הרופאים הקבועים והשיננית, אבל מה שאני הכי אוהבת זה כל פעם מחדש "לתבוע בחזרה" את המקום האהוב עלי בתל אביב, שדרות רוטשילד, השאנז אליזה או יותר נכון האונטר דן לינדן שלנו. זה המקום הראשון שאני מתאווה ללכת אליו כשאני חוזרת הביתה.  טוב, אם תחשבו על זה לא שיש לי הרבה ברירה, אני גרה בפלורנטין ורוטשילד הוא הציר המקשר בין הדרום למרכז, ובכל זאת, בבוקר יום שישי, אחרי שישנתי את הלילה אצל הוריי, דפקתי הופעה קיצית עם הרבה איפור, לקחתי רכבת לתל אביב לקפה של בוקר עם חברה. בארלוזרוב ראיתי שיש אופניים להשכרה, שקלתי… כמעט והתפתיתי אבל הרגשתי שיותר נכון יהיה לצעוד את רוטשילד מאשר לפדלל אותה. כשאת תובעת חזרה את הטריטוריה שלך, את רוצה לעשות זאת צעד, צעד, להנות מכל פסיעה, להביט היטב באנשים החולפים על פניי ושהם יביטו בי, לעצור לרגע על ספסל ולקרוא מוספים של שבת. איזה תענוג!

כשאני בארץ מתעוררת אצלי תשוקה למאכלים במקומות אהובים, אני כמובן לא מצליחה להגיע לכולם בכל ביקור אבל להלן רשימה חלקית, אם יבוא לכם במקומי:

ארוחות שבת אצל ההורים, בישולים של אבא- בעיקר פסטות, הכי שווה בתפריט זה לינגוויני ברוטב שמנת, תרד-לימון וקציצות ברוטב עגבניות ושקדים.

פיצה אצל ג'וספה ברחוב ויטל בפלורנטין,הם מוזרים ואיטיים…אפשר לפעמים לחכות חצי שעה למשולש, אבל זה שווה כל ביס. והם פתוחים רק בערבים.

השווארמה הכי טובה בעיר, טורק לחמעג'ון בנחלת בנימין (בפינה כשבאים מיהודה הלוי), לחמענג'ון זה כמו לאפה עם בשר טחון ורוטב עגבנית, על זה שמים שווארמת כבש, עגבניות, בצל, פטרוזיליה וטחינה ומגלגלים, אם לא מתים מיתר כולסטרול בסוף הארוחה, מתים מהנאה.

המטבחון בשוק הכרמל עם המוסקה וסלט חצילים עם טחינה הכי טובים בעיר.

סנדביץ' שניצל בבייקרי (של הקופי בר ביד חרוצים) זה מה שאני תמיד אוכלת אחרי ביקור במערכת לאשה.

פילה בס בקרם שקדים מוגש על מצע של תרד בסוזאנה שבנווה צדק.

ונקנח עם שתי הגלידריות האהובות עלי- זיסאלע בפרישמן פינת ריינס עם גלידת חלווה עם חתיכות חלווה עסיסיות, ואייסברג עם גלידת טופי שנוטפת טופי.

טוב, אני אפסיק פה כי הרשימה עוד ממש ארוכה, אבל רק מלחשוב על המקומות האלה הלב שלי מתחמם פה בברלין הקרירה. מה הפלא שברלין טובה לגזרתי הרחק מכל החטאים הללו?

החזרה הפעם הייתה לי קשה, לעיר מכוסה שלג ואחרי כל המוכר, מוכר הזה בארץ, להחליק לתפקיד הזרה האקזוטית, זאת שלא ממש מבינה את השפה, זו שתמיד צריכה להסביר מאיפה היא באה ומה היא עושה פה, והקור, הקור, הקור. "אמרתי לך שכדאי שתראי אם את שורדת חורף גרמני אחד לפני שאת מחליטה אם את רוצה להתחתן איתי". אנדריאס התלוצץ איתי בניסיון להעלות חיוך על פני תשעה באב שלי, אבל עוד רגע כמעט פרצתי בבכי, "יקירתי, אל תהיי עצובה, מתי שרק מתחשק לך את יכולה להזמין טיסה ולנסוע לבקר מהרגע להרגע".

אז זהו חברים, עוברים עליי ימים קצת עצובים, כנראה הכל ביחד, הזהירו אותי מפני הריקנות שאחרי החתונה, אבל לא חשבתי שלי זה יקרה. יחד עם מזג אויר קשה, וגעגועים לארץ אבל עד שבוע הבא אני מקווה להגיע לפגישה שלנו מעודדת.

לסיום יש לי בקשה קטנה, עכשיו שאני נשואה נא לא לנדנד לי כל רגע עם השאלה מתי כבר נביא איזה ילד לעולם. שנים אתם מנג'סים לי מתי כבר חתונה, מתי כבר חתונה, סוף סוף התחתנתי, הראיתי סולידריות חברתית עכשיו תרפו קצת ותנו  לנשום. מי שחצוף מספיק לשאול, לא יכול להתלונן על תשובתי הלא מנומסת- נא לצאת לי מהווריד! או מהרחם או שניהם ביחד! ובנימה קצת אגרסיבית זו, Tschüss, כמו שהגרמנים אומרים, עד לשבוע הבא בחג המולד.

About these ads
תגובות
  1. מאת Elona Meyronne:

    הי שלומית – שבת שלום,
    התמונות החורפיות של ברלין מאד יפות, מרחוק. אני, רק רואה שלג וכבר נעשה
    לי קר.
    כל תיאורי האוכל שאת מביאה, מה זה עושים תאבון…. אבל, תתפלאי, אני
    אפילו לא מכירה את המקומות האלו ויש סיכוי שלא אכיר.
    הפסטה של אבא נשמע משהו משהו.

    לחג המולד, אנא שלחי קצת צבעוניות, אומרים ש"חו"ל" יפיפה בחג המולד, מה שאני
    קצת מכירה מכוון אחר ולא כל כך קר כמו ברלין.

    והעלי חיוך על פניך, האביב יגיע, וכמו שאנדראס אמר, את יכולה לקפוץ לכאן
    תמיד.
    נשיקה, אלונה

  2. מאת svetlana krichli:

    בובי לגמרי מכירה את התחושה לא נחמדה במיוחד שאת נכנסת לכניסה של הבניין והכל רטוב ומלוכלך… את עם השנים תתרגלי לגמרי זה אפילו לא יזיז לך!!!!! אבל בטח נחמד שם עכשיו כל הרחובות המקושטים ותחושה של חג!!! מגניב לחשוב בובי שעכשיו את תסיימי חג אחד שמיד התחלף בחג אחר…. חנוקה כריסטמס . פסח פסחא. וכו…. ;~)))))) אוהבת אותך !!!! יקירה! ד"ש לאנדראס! נשיקות!

  3. מאת אפרת:

    מתוקה,
    את מתארת בכשרון כל כך גדול,
    שקל להרגיש חלק ממך,
    חלק מכל הסיפור המקסים שלך,
    על כל צדדיו.
    גם בימים קרים וריקים -
    תמיד יש את הסקייפ ואותנו שנשמח למלא
    ולהביא קצת אור מהארץ,
    או לפחות לשוחח / להתכתב בשפת הקודש.

    חיבוק חם ממודיעין עד אלייך
    ממני ומבן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s