הנסיעה למינכן שהסתיימה באיטליה

החלטנו לנצל את חופשת הפסחא ליציאה מגבולות ברלין. לא קל לצאת מברלין מי שגר בתל אביב מכיר היטב את הסנדרום. אבל הייתה לנו הזמנה מפתה במיוחד להישאר בדירה המהמ-מ-מ-מ-ת של אחות של א' ובת הזוג שלה, בזמן שהן נסעו לבלות את הפסחא בדנמרק. כל מה שהיינו צריכים לעשות בתמורה היה להאכיל את ביז'ו החתולה הביישנית.

ארוזים במזוודה קטנה ומדריך Lonely Planet של גרמניה קפצנו לתוך האודיי הקומפקטית של א' כשפנינו למינכן (הנסיעה עורכת 6 שעות).

אני מודה שהיו לי דעות קדומות על מינכן ויושביה. מינכן היא בירתה של באווריה, כך שהייתי בטוחה שאני הולכת לראות גברים שמנמנים מתגלגלים ברחובות עם לחיים סמוקות מבירה לבושים בתלבושת בווארית מסורתית… ובכן יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. מינכן היא עיר יפיפייה עם הרבה סטייל. זו העיר השלישית בגודלה בגרמניה והיא עיר מאוד עשירה. אחוזי האבטלה במינכן מזעריים לעומת ברלין שידועה לשמצה בענייני אבטלה. במינכן יש תעשייה מבוססת (חברות כמו BMW  ו-Bosch) ומסתבר שכל תעשיית המדיה והקולנוע נמצאת במינכן ולא בברלין! 

אני לא זוכרת אם אי פעם ראיתי רחובות כל כך נקיים, הסתובבתי יום שלם בלי להיתקל ברבב של צואת כלבים! במקום גברים שמנמנים ראיתי גברים שנראים כאילו יצאו מז'ורנל ונשים בלונדיניות ודקיקות שאשכרה נראות כמו פאריס הילטון עם בגדי מעצבים וכלב צעצוע, מתרוצצות עם תיקי יד יוקרתיים ועקבים דקיקים. "מי שעשיר גר במינכן" הסביר לי א' ועכשיו הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.

 התחלנו את הסיור שלנו באוניברסיטה של מיכנן. שם התרחש סיפור הגבורה של "השושנה הלבנה" ("Weiße Rose") קומץ קטן של סטודנטים שהתנגד למשטר הנאצי. ב-1943 האחים האנס וסופי שול, המייסדים, עשו מעשה גבורה התאבדותי ועלו על גג כדי לפזר מזוודה שלמה של עלוני תעמולה נגד הנאצים בחצר האוניברסיטה. שרת האוניברסיטה ראה אותם והלשין. תוך מספר שעות הם נשפטו לגזר דין מוות בעריפת ראש!

אנדרטה לזכרם של חברי "השושנה הלבנה" בצורת עלונים פזורים על הרצפה בכניסה לאונ'

א' לקח אותי לשוק כדי לטעום את נקניקיות העגל המפורסמות של מינכן- וויס וורסט (Weißwurst). המסורת במינכן היא לאכול את הנקניקיות הללו כחטיף בין ארוחת הבוקר לצהריים לפני 12 בצהריים (זה הולך כמובן עם בירה צוננת). א' סיפר לי שבדיוק בשעה 12 כשמצלצל הפעמון של הכנסייה מפסיקים למכור את הנקניקיות. למה? כי מדובר בנקניקיה מבשר טרי שהקצבים נוהגים להכין על הבוקר, לכן בימים עברו כשלא היו מקררים, בקיץ היה צריך לאכול את הנקניקיות תוך מספר שעות אחרת הן מתקלקלות וזה הפך למנהג. הנקניקייה מוגשת עם חרדל בווארי מתקתק וברצל (האמריקאים קוראים לזה פרצל) כלומר בייגלה. לצערינו השוק היה סגור בגללה הפסחא (גם ככה הנוצרים לא נוהגים לאכול בשר "ביום שישי הטוב" היום שבו צלבו את ישו, ומכיוון שרוב תושבי מינכן הם קתוליים, בחלק גדול מהמסעדות לא מגישים בשר ביום זה אלא רק דגים). זה הזמן לציין שבאווריה, ובכלל דרום גרמנייה היא הגאווה הקולינרית של האומה. כלומר אם יש סיכוי למצוא  אוכל טוב בגרמניה  זה פה.

המשכנו לתוך העיר העתיקה, והדבר הראשון שרציתי לראות זה את  מסבאת ההופבראהוס (Hofbräuhaus), מסבאה בת 500 שנה, שבחדר הנשפים של המקום צמחה המפלגה הנאצית. עמדתי במרכז החדר ועברה בי ממש חלחלה.

צילום מאת פיליפ קסטר 1930

 מדריך תיירים אנגלי שדיבר במבטא קוקני כבד, סיפר שבמאות הקודמות, מכיוון שהיה קשה מאוד למצוא מקום במסבאה הפופולארית, הגברים פחדו ללכת לשרותים כדי לא לאבד את מקום הישיבה. בירה כידוע משתנת,  אז הגברים השתינו על הרצפה… וכדי לא להרטיב בשתן את עצמם ואת הג'נטלמנים המכובדים האחרים המסובים בשולחן הם השתמשו במין מקל הליכה באורך מיוחד, לתת מכת התראה לחבר'ה להזיז את הרגל לפני השפריץ וגם כדי להרים את תחתית המכנס שלהם באלגנטיות. א' אמר שזה נשמע יותר כאנקדוטה לתיירים ואז הוא  סיפר לי שהוא קרא פעם שבימי הביניים הגרמנים שתו בירה במקום מים כי מי השתייה היו גרועים". "גם ילדים?" שאלתי מוכת הלם. "גם ילדים". "גם נשים בהריון?" "בטח. כולם. למה את חושבת שאנשים לא התפתחו בימי הביניים? בגלל הכנסייה והבירה".

מעשי שחיתות בוורונה

במקום לבלות עוד יום במינכן על הבוקר חמקנו לוורונה שבאיטליה, שנמצאת במרחק 6 שעות נסיעה.שנים אני מפנטזת לנסוע לאיטליה. בילדותי שמעתי לא פעם את סיפור ירח הדבש של הורי בונציה. ואבא שלי שידוע בין מקורביו כבשלן אוכל איטלקי מעולה,  לימד אותי את הדברים החשובים על המטבח האיטלקי .בכל אופן, אתם שואלים את עצמכם מה הבעיה, הרי איטליה לא כל כך רחוקה מישראל, וכרטיס טיסה לרומא עולה בערך כמו כרטיס לברלין. אבל, מגיל צעיר גמלה בליבי ההחלטה שאת איטליה אני לא עושה לבד או עם חברה אלא כטיול רומנטי.

 אני לא אלאה אתכם בתאורים על אתרי טיולים, אגיד לכם את האמת, אחת הסיבות שכל כך פנטזתי להגיע לאיטליה זה בשביל לאכול (וגיליתי שאכילת יתר ממש לא הולכת עם רומנטיקה). רציתי להשוות את הספגטי המופלא של בית אבא בארוחות שישי לספגטי האיטלקי.

 ידעתי שיש לי ארוחה ערב אחת להגשים את הפנטזיה הקולינארית שלי, ולא רציתי לפול על מלכודת תיירים. כשחיפשנו את מרכז המידע לתיירים (בכל זאת צריך קצת פורפליי לפני האוכל לא?) פניתי לאיזה אדון מקומי ובקשתי שיכוון אותנו, באותה הזדמנות בקשתי ממנו שימליץ על מסעדה לא תיירותית. הוא שלח אותנו לטורקלו אחת המסעדות הטובות בעיר שמתמחה במטבח המקומי של ורונה. "אם הייתם אורחים שלי הייתי לוקח אותכם לשם " הוא אמר בגאווה.

 התחלנו את הערב באפרטיף בבר בכיכר המרכזית ((Piazza dell Erbe, מקום מפגש מרכזי של הצעירים המקומיים. שתינו כמו כולם כוס מרעננת של "שפריץ", יין לבן עם מי טוניק, קמפרי., קרח ופלחי תפוז. יש לזה טעם מעט מריר אך מעודן.

אחר כך המשכנו למסעדת טורקולו המעוצבת בקיצ'יות אלגנטית.(למי שרוצה להתרשם כאן הלינק: http://www.ristorantetorcolo.it/en)

 לשרותינו עמד מלצר חלקלק, עם שפת גוף ידידותית מדי- כל פעם שהוא הגיע לשולחן הוא מצא תרוץ לגעת בכתפו של א',ודחף לנו בקבוק יין יקר בטענה שנגמר יין הבית, מה שגרם ל א' לפתח אליו אלרגיה תוך שניות.  למנה ראשונה א' הזמין טורטליני ממולא בעגל עם רוטב בולונז ואני הזמנתי טלייטלה  שהגיע עם מעט חמאה ובצד 4 צלוחיות עם רטבים שונים: בולונז, כבדים, אפונה או עגבניות. דגמתי את כולם לפני שחרצתי את גזר דינם של האטריות היקרות שלי. שפכתי את הבולונז הנבחר על האטריות הוספתי כמות נדיבה של פרמזן משובח ולא שכחתי לומר את ברכת המזון: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם המוציא ספגטי מין הארץ". מעולם לא אכלתי אטריות כה עדינות ונהדרות אבל מבחינת רוטב של אבא לוקח.

למנה עיקרית הזמנתי דג סי בס בתנור עם ציפוי שומר ופירורי לחם שהגיע עם קישוטי אנטי פסטי ופירה כל כך נמוח שכמעט התעלפתי משכרון חושים. המנה של א' לא אחרה לבוא, מנה שהזכירה לי מאוד את הקארבינג של האנגלים,ויש בהגשה שלה טקסיות. מלצר מגיע לשולחן עם עגלה מלאה בבשרים צלויים או רתוחים והסועד בוחר את סוג הבשר והמלצר חותך:רוסטביף, עוף צלוי, חזיר, לשון, כבש ועוד כל מיני חיות מוזרות ואיברים רוטטים ולא נעימים לעין כמו עצבים ואשכים. המנה מגיעה עם רוטב ורונאי מיוחד ומאוד עשיר וטעים שעשוי מלחם, פרמזן ופלפל שחור. א' לא הצליח להתגבר על החלקים הרוטטים. כשהמלצר פינה את השולחן הוא הקניט אותו על כך שאין לו ממש יכולת אכילה בשביל גבר בגודל שלו.

 

תמונה עם המלצר האחראי על עגלת הבשרים

 לא יכולנו שלא לסיים בלי ג'לאטו. ואני חייבת להודות שהגלידה בארץ לא פחות טובה. אבל יתכן שאכלתי יותר מדי כדי שבאמת אוכל להעריך את המנה האחרונה.

התגלגלנו למלון ובמשך כל היום למחרת הרגשתי רגשות אשמה איומים על השחיתות הזו. רגשי האשם לא מנעו ממני  לתקוע ספגטי עם שרימפסונים חמודים ברוטב שמנת וקישואים במסעדת דגים מדהימה על גדות אגם גארדה, מקום הנופש הפופולארי ביותר של הגרמנים. זה כבר היה למחרת בערב לפני המסע הביתה.

 לסיום אחשוף בפניכם את הטאקטיקה שלי למציאת מסעדה בעיר זרה: אני לעולם לא נכנסת למסעדה שיש בה תפריט מצולם, אני סוקרת היטב את המקום ובודקת שיש מאזן טוב של תיירים ומקומיים,אני מחפשת מסעדות בסמטאות וברחובות צדדיים והכי חשוב אני תופסת מקומי ודורשת המלצה.

 החל מהשבוע הבא תוכלו להיכנס לבלוג ולקרוא פוסט חדש כל מוצאי שבת. מכיוון שהסופ"ש אנחנו נוסעים לפרייבורג אז אני מקדימה.בפוסט הבא אספר לכם על לימודי הגרמנית שהתחלתי השבוע.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s