צחנה בפרייבורג

החלטנו באופן ספונטאני לקפוץ לבקר חברים של א' שעברו לפרייבורג לכמה חודשים. פרייבורג היא עיר אוניברסיטאית בדרום מערב גרמניה שנמצאת שעה נסיעה משטרסבורג (צרפת) וחצי שעה נסיעה מבאזל (שוויץ). היא נחשבת לאחת הערים עם מזג האוויר השמשי ביותר בגרמניה. יש! גם הזדמנות לתפוס קצת שמש וגם לבלות סוף שבוע אחד בשלוש מדינות שונות חשבתי לעצמי.

בתחנת הרכבת בדרך לשדה התעופה התחלתי לחוש קוצר נשימה. גיליתי ששכחתי את המשאף שלי בבית(בשנה האחרונה הצטרפתי למשפחת האסטמטיים) , במקום לחזור הביתה לקחת אותו קיוויתי שזה יעבור לבד כפי שקורה לא פעם. מה שכמובן לא קרה הפעם כי חוקי מרפי לא מאכזבים.

התיישבנו במטוס. הדיילת הודיעה על עיקוב.  בזמן שהמתנו להמראה ראיתי את עצמי בדמיוני נחנקת למוות בטיסה.  טרגדיה גדולה למות בצורה כזו בגיל 32. המחשבה גרמה לי להתקף חרדה שרק החריף את קוצר הנשימה שלי. א' הציע שנרד מהמטוס ונחפש עזרה ראשונה בשדה. לרדת מהמטוס משמע להפסיד את הטיסה. כישראלית לא יכולתי לוותר כל כך בקלות על סוף שבוע מבטיח.

לבסוף קמתי ממקומי מסוחררת, וניגשתי לדיילת סקוטית חביבה ואימהית. איך שהתחלתי להסביר לה מה הבעיה פרצתי בבכי בלתי נשלט. בקשתי ממנה שתשאל בכריזה אם למשהו יש משאף להשאיל לי. היא הייתה די מופתעת מהבקשה המשונה, ואמרה שהיא מעולם לא עשתה דבר כזה אבל הסכימה לנסות. תשומת הלב של 150 הנוסעים הופנתה אלי ואל הבעיות הרספירטוריות שלי.  כמה מביך.  למזלי תוך שניות אחד מהנוסעים שלף משאף. א' היה מאוד גאה בתושייה הישראלית שלי, והודה שהוא בחיים לא היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה.

הגענו לדירתם של ר' וג' בשעות הלילה המאוחרות. ר' עובד בתעשיית הקולנוע, הוא רקוויזיטור בכל סרטיו של השחקן והבמאי המפורסם טיל שוויגר ("ממזרים חסרי כבוד"). יש לו ג'וב חלומי, שלושה חודשים בשנה של עבודה מספיקה לפרנסתו ובשאר הזמן הוא מטפל בשני הבנים המהממים שלו ומתקלט במסיבות. ר' הוא חבר ילדות של א', אבל הם לא נראים כאילו הם באו מאותו הכפר-ר' מקועקע, מתוכשט ומתלבש כמו היפי עם שיק. בקיצור הכי לא בורגני. "אל תראי אותו ככה, הוא כמעט סיים את הדוקטורט שלו בפיזיקה, אבל הוא זה שהחליט שהוא לא רוצה להתברגן", אמר לי א'. אשתו של ר' היא אמנית אמביציוזית המתמחה בפיסול סביבתי. היא קבלה מלגת אומנים בבאזל. זו הסיבה שהם באו לבלות את האביב בפרייבורג. הרבה אנשים גרים בפרייבורג ועובדים בבאזל, כי גרמניה הרבה יותר זולה משוויץ, ל-ר' יש חיי חברה ענפים בפרייבורג כי הוא גר פה כמעט עשור עד שעבר לברלין.

איך שנכנסו לביתם גל ריח בלתי מוסבר עורר בי חוסר נוחות איומה. אני, למי שלא יודע, מאוד רגישה לריחות. הוקל לי כשיצאנו למחרת מהבית. נסענו לטייל בשטרסבורג הקסומה, בירת חבל אלזס לורן שהוחלפה בין הגרמנים והצרפתים פעמים רבות בין המאה ה-17 למאה ה-20 . עשינו שייט בנהר גומעים במבטינו את הבתים היפים  מימי הביניים ששמורים להפליא, הלכנו לראות את הקתדראלה הגותית המרהיבה וטיילנו להנאתנו בסמטאות המצוירות.

שטרסבורג

לפתע קבלנו אס אמ אס מר' שרצה לדעת אם אנחנו חוזרים בזמן לארוחת ערב. "בא לך?" שאל אותי א'. "זה החברים שלך, עדיף שאתה תחליט" אמרתי בנימוס, מתפללת שיעדיף להשאר בשטרסבורג עד הערב. הוא העביר חזרה את ההחלטה לידי (זוג מאוד החלטתי אנחנו) "למען האמת, אני מעדיפה לחזור כמה שיותר מאוחר, אני פשוט לא יכולה לסבול את הריח בבית שלהם" פלטתי בלי לחשוב.

א' נעלב ולקח את זה קשות. "את רוצה להגיד לי שאת חושבת שהחברים שלי מסריחים?" "מה פתאום, זה לא הם, זה רק הבית שלהם. אתה לא מריח את זה?" "אני לא שמתי לב לשום ריח". התיישבנו בבית קפה ובעוד א' לוגם מהבירה שלו הוא הביט בי ברצינות ואמר: "אני חושב שאת צריכה לחשוב עם עצמך מה באמת מפריע לך בחברים שלי שזה בא לידי ביטוי בזה שאת לא יכולה לסבול את הריח שלהם. יש פה משהו עמוק יותר, אם תצליחי לרדת לשורש הבעיה הריח שלהם לא יפריע לך יותר". הבטתי בו כאילו הוא נפל מהירח. "אני בן אדם שאוהב לחפור, תאמין לי, חפרתי בהרבה מקומות שהיה אפשר לוותר עליהם -אבל ריח  זה בין הדברים הבודדים שאי אפשר לתת להם הסבר אינטלקטואלי. זה דבר אינסטינקטיבי או שריח נעים או שריח לא נעים. אני לא יכולה לשנות את זה. החברים שלך הם אנשים מקסימים, ל ר' ולי יש הרבה במשותף, הוא כמוני נהיה אסטמטי בשנה האחרונה, הוא אוהב רק קפה אינסטנט כמוני ואומנם הוא נראה די זרוק אבל הוא אוהב לתכנן תוכניות בקפדנות- איש כלבבי. ובכל זאת דארלינג, הבית שלהם מסריח".

הרגשתי שכל מילה נוספת שיוצאת לי מהפה רק מחמירה את המצב.  לבסוף הצלחתי לשים את עצמי במקום שלו לרגע אחד, וחשבתי איך הייתי מרגישה אם הוא היה אומר לי שהוא נגעל מהריח של אחת מהחברות שלי.  לא נעים. הבנתי שבזוגיות כנראה לא תמיד צריך להגיד את האמת. יכולתי למצוא דרך אחרת להגיד שאני לא רוצה לחזור הביתה כמו "עד שאנחנו כבר בצרפת, בוא נטייל עד שיחשיך ואחר כך נאכל במסעדה צרפתית טובה". אני חושבת שזו הפעם הראשונה שנפל לי האסימון שהשאיפה לקרבה ואינטימיות לא בהכרח צריכה לבטל מידה של טאקט ביחסים. התנצלתי על דבריי, אבל האמת כבר נאמרה, וזה גרם למתח סמוי בינינו כל אחר הצהריים. אגב, באוטו כשחפשתי משהו בתיק מצאתי את המשאף שלי.

בשעות הערב המאוחרות חזרנו לבית של ר' וג'. לפני שפתחנו את הדלת לקחתי שאיפה אחרונה של אוויר צח עם ריח ניקיון שעלה מחדר המדרגות. הדבר הראשון שא' שאל את חברו כשנכנסו דירה היה "תגיד, למה יש כאן ריח מוזר?" ר' ענה: "נכון שהריח נוראי? כשעברנו לפה זה היה עוד יותר גרוע. בעל הדירה (שנוהג להסתובב חודשים רבים מהשנה בטריילר ומדי פעם מגיח העירה כדי לבקר את בנו שגר בשכונה) גידל פה פטריות הזיה, הדירה הזאת הייתה חממת הגידול שלו. בנוסף הוא לא הבן אדם הנקי ביותר שאני מכיר…"א' ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מחויך מתאפקים לא להתפקע מצחוק.

למחרת בבוקר ר' הראה לנו את וואובן (Vauban) שזו השכונה שהוא היה שותף להקמתה. פרייבורג הייתה בשליטה של הצרפתים עד תחילת שנות ה-90. כשהצרפתים עזבו את העיר, הם השאירו בסיס צבאי עם מעונות (זה היה בסיס שגרו בו משפחות של החיילים), לפני כן הבסיס היה שייך לנאצים.  ר' ועוד קבוצה גדולה של חברים פלשו לבתים וחיו שם כסקווטרים עד שהרשויות התערבו והם גייסו כסף וקנו ביחד את הבתים. לאט לאט הם שיפצו במו ידיהם את המעונות והפכו אותם לדירות של ממש. היום זו שכונה מטופחת, הם חיים כקהילה עירונית עם אוריינטציה אקולוגית חזקה. תושבי פרייבורג מסתכלים עליהם כעוף מוזר בעירם. בכל אופן ר' עשה לנו סיור קצר באחד מהבתים שהוא שיפץ ואחר כך נסענו לבלות את היום בבזל.

בקרנו במוזיאון טנגליי, טנגליי היה אומן שוויצרי אוונגרדי. חלקכם אולי מכירים את המזרקה המפורסמת שלו במרכז פומפידו שבפריז. אז תארו לעצמכם מוזיאון של אומנות אינטראקטיבית, פסלים שהם בעצם סוג של מכונות וקונסטרוקציות מתוחכמות, לוחצים על כפתור ויצירת האומנות מתחילה לנוע ולהשמיע קולות.  גם הפסלים הצבעוניים של הפסלת ניקי דה סנט פאל, שהייתה זוגתו של טנגליי נמצאים במוזיאון.

http://www.tinguely.ch/en/museum/index.html

אני מודה שלא התרשמתי כל כך מבזל, אולי זה היה מזג האוויר האפרורי, אולי כי לטייל עם 2 ילדים קטנים (ילדיהם של ר' וג') זה מעייף ואולי המחירים השערורייתיים בבאזל פשוט הרגיזו אותי. שלמתי 5.5 יורו על כוס תה! שמחנו לחזור הביתה לברלין ביום ראשון בלילה.

מוצ"ש הבא פוסט על הניסיון שלי להיות כאחת הברלינאיות: דהיינו שלומית מנסה לרכב על אופניים.

2תגובות ל‘צחנה בפרייבורג

  1. לאה אהרוני אפריל 24, 2010 / 7:15 pm

    שלומיתי יקרה. אני כל כך נהנית לקרא את הכתבות בבלוג. מתה עלייך. אוהבת מאד,לאה.

  2. Ben אפריל 26, 2010 / 10:31 am

    hi shlomit, glad you liked the michel thomas cd's. hope the german is coming along and that you're enjoying berlin! don't forget to get in touch if you need to find a course there.
    keep up the blog!
    all the best,
    ben

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s