שלומית לומדת לרכוב על אופניים

 

ברלין היא החלום הרטוב של כל רוכב האופניים. העיר מרושתת בשבילי אופניים ומהאביב עד החורף זהו כלי התחבורה המועדף על ברלינאים בכל הגילאים. כולם, אבל כווווללללם יודעים לרכוב על אופנים (או Rad כפי שהגרמנים קוראים לזה) חוץ ממני. אפילו הילדים רוכבים ברחובות הסואנים. כבר בבית הספר היסודי מלמדים אותם איך להתמודד עם התנועה- מין שיעורי זהירות בדרכים על גלגלים.

הפסקתי לרכוב על אופניים בילדותי פחות או יותר כשנאלצתי לעבור מארבע גלגלים לשניים. תמיד הייתי שלומיאלית. במשך השנים למדתי להסוות את זה בחיי היום יום, אבל פעילויות מסוימות הדורשות קורדינציה ושיווי משקל חושפות את הפגם התורשתי שלי.

כבר מהיום הראשון שהגעתי לברלין א' רצה לקנות לי אופניים. אני התחמקתי באלגנטיות. היה לנו סידור מאוד נח מבחינתי: בבוקר א' נותן לי טרמפ לבית ספר במכונית בדרכו לעבודה ובשאר הזמן אני נוסעת בחשמלית או ברכבת התחתית המכונה Uban.

 "זה לא יכול להמשך ככה" אמר לי א' בוקר אחד. "אנחנו מוכרחים לקנות לך זוג אופניים כדי שתהיי עצמאית". "איך אתה יכול להגיד לי שאני לא עצמאית?" קפץ לי הפיוז  "כן, אבל אופניים ייתנו לך עצמאות מוחלטת". ואז גיליתי שלמעשה הסיבה היחידה שא' לוקח את המכונית לעבודה זה בגללי.הוא רגיל לרכוב על אופניים לעבודה כי שהוא לוקח את האוטו הוא תמיד מקבל דו"ח.  "למה לא אמרת? ממחר אקח את החשמלית לבית הספר!" אבל הוא לא הניח לי והחליט שהוא קונה לי זוג אופניים בין אם אני רוצה או לא. המטרה שלו הייתה שאני ארכב לבית הספר על אופניים. "את לא יכולה להיות ברלינאית אמיתית בלי לרכב על אופניים".

הוא לקח אותי לחנות אופניים יד שנייה בשכונה.  ראיתי מיד את האופניים שרציתי. אופניים כמעט חדשים לגמרי, אדומים עם סלסלה מקדימה. עשיתי נסיעת מבחן קצרה על המדרכה ברחוב, כשהכידון מתנדנד מצד לצד. לא הסכמתי שהמוכר בחנות יגביה לי את המושב ואת הכידון כדי שהרגליים שלי יגיעו לרצפה, מה שבטוח בטוח. אבל כשהאופניים נמוכים מדי הנסיעה הופכת לסיוט אבל זה היה נראה לי מחיר זעום לשלם לעומת נפילה מהאופניים.

"איך אקרא לאופניים?" שאלתי את א' בשיא הרצינות בדרך הביתה. הוא לא הבין למה זוג אופניים זקוקים לשם. "אני מתלבטת בין מתילדה לסקארלט. לעוזי שלי בצבא קראו מתילדה…. וסקארלט זו מילה נרדפת לאדום באנגלית". "נתת לעוזי שלך שם?"  "בטח. נראה לי שאני אלך על מתילדה, אפילו שסקארלט זה שם יותר יפה,  היא נראית לי יותר מתילדה מסקארלט". כמובן שמיד הפכתי את האופניים שלי לאשה.

 סירבתי לרכוב לבית הספר. "אפילו המוכר אמר שאני צרכיה קודם להתאמן בפארק".אז הלכנו להתאמן בפארק. בדרך החוצה פגשנו את השכנה הג'ינג'ית. "אני לומדת לרכב על אופניים" אמרתי לה במין התלהבות ילדותית. "את לא יודעת לרכוב על אופניים?" היא הייתה בהלם. הבנתי שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להודות במום הזה בפני ברלינאים. א' החליט להציל את כבודי מול השכנה: "ככה זה אצל הישראלים, היא יודעת לנהוג על טנק אבל היא לא יכולה לרכוב על אופניים". השכנה החווירה, היא לא ידעה אם הוא רציני או מתבדח. כשא' הבהיר לה שזו בדיחה היא הרשתה לעצמה לצחוק.

 הגענו לפארק. אתם חושבים ששם יותר טוב? צלחות פריסבי כמעט עפה לי בפנים, כדורי טניס,ילדים קטנים, כלבים, אנשים על רולרבליידס, אנשים שעושים ג'וגינג ואם כל זה לא מספיק גם רוכבי אופניים במסלול הנגדי. כל פעם שמשהו הגיע מולי על אופניים התחלתי להתנדנד ולאבד שיווי משקל. "אנשים לא מפריעים לי, אנשים לא מפריעים לי!" התחלתי לשנן לעצמי מנטרה כדי לא לאבד שיווי משקל כל פעם שמשהו חולף על פניי. היה קשה לשכנע אותי לצאת להתאמן שוב. על שבילי האופניים ברחוב כלל לא הייתי מסוגלת לנסוע כי המכוניות שחלפו לידי גרמו לי לסחרחורת וחרדה. א' לחץ ולחץ שאני כבר אקח את מתילדה לבית הספר. "אני אדבר גרמנית שוטפת לפני שאני אהיה מסוגלת לרכב על האופניים לבית ספר, אם בכלל".

 כל פעם שא' הציע לי ללכת לפארק להתאמן הצלחתי למצוא תרוץ אחר. עד שבסוף חברתי בריגיט בקשה להשאיל אותם לטיול בטבע. א' ניסה להסתיר את הכעס שלו שאני מוותרת כל כך מהר. האופניים נהפכו למוקד של מאבק כוחות עד שאמרתי לו שאם הוא מציק לי עוד פעם אחת אני מחזירה את האופניים לחנות. לא באמת רציתי לעשות את זה. רציתי ללמוד לרכוב על אופניים אבל בתנאים שלי. חצי שעה אחרי  שהודעתי לו את זה הטלפון צלצל. זה היה א' שיצא בינתיים לסידורים. "אני רק רוצה להגיד לך שאני לא אלחץ עלייך יותר, את לא חייבת לנסוע על האופניים אם את לא רוצה". תחושה של ניצחון חממה את ליבי. באותו אחר הצהריים בריגיט החזירה לי את האופניים, היא שכנעה אותי להגביה את הכידון ואת המושב בכמה ס"מ טובים, מה שהפך את הנסיעה בסופו של דבר להרבה יותר נוחה והיא גם שכנעה אותי לשנות לאופניים את השם לסקארלט.

למחרת בבוקר התנדבתי לצאת לטיול אופניים, אבל לא בלי קסדה. נסענו לקנות קסדה ובדרך כשחצינו את מסילות החשמלית א' התריע בפניי:" המסילות האלה ממש מסוכנות, אני מכיר משהי שנתקע לה הגלגל בתוך המסילה והיא נפלה ושברה את כל השיניים הקדמיות שלה". "נהדר, מצאת זמן טוב לספר לי".

רכבנו כל הדרך מפרינזלאורברג במזרח לארמון בשרלוטנבורג במערב. זה בערך כמו לנסוע מכפר סבא לתל אביב. א' חפש דרכים צדדיות רחוקות מהתנועה וחלק מהזמן רכבנו על גדות נהר השפריי. לקח לנו יותר משעתיים וחצי להגיע לארמון כי בכל מעבר חצייה עצרתי וירדתי מהאופניים כדי לחצות רגלית. אני חושבת שקצב הנסיעה שלנו היה שווה ערך לצעדה ברגל.

אולי זו הייתה הפרנויה שלי אבל הייתה לי הרגשה שאנשים ברחוב כל הזמן מסתכלים עלי במבט ביקורתי או לועג בגלל כישורי הרכיבה שלי. בדרך חזרה הביתה לקחנו את ה-Uban.  הרגשתי תחושה של סיפוק שהצלחתי לעשות את כל הדרך הזו.אבל מאז לא עליתי על סקארלט.  אני מודה שרוב הזמן כשאני רוכבת על אופניים אני רואה כל מיני נבואות שחורות- נפילות, תאונות, פציעות…ובהמשך אני אצטרך לשאול את עצמי האם אני אתן לפחד שלי להפריד ביני לבין הברלינאיות שלי?

ועוד משהו קט שלא קשור לאופניים אבל קשור לאביב: הראשון במאי זה חג הפועלים וגם חג האביב. בגרמניה לוקחים את חג הפועלים מאוד ברצינות כפי שבוודאי תראו בתקשורת. הרבה הפגנות ומהומות מתרחשות בסופ"ש (וגם מסיבות רחוב סטייל מסיבות הרחוב  בפלורנטין). מוקדי הסצנה זה בעיקר באזור התורכי של ברלין המכונה קרויצברג ומסתבר גם בשכונה שלנו בפרינסלאורברג.

אני לא ממש מבינה את הפוליטיקה של ההפגנות הללו, אבל א' ניסה לפשט לי את זה: "ב 9 בבוקר ההפגנה של איגודי העובדים והשמאל הקומוניסטי, בצהריים מפגינים השמאלנים האנרכיסטים,  ואחרי זה הנאצים, שפעם היו מפגינים בדרסדן והיום גם הם מפגינים בברלין וכמובן גם קבוצות שמאל מפגינות נגד הנאצים. לרוב ההפגנות בבוקר שקטות ובערב מתחיל הבלגן". גיליתי שההפגנה של הנאצים מתרחשת לא פחות ולא יותר בשכונה שלי, זו הייתה אמורה להיות תהלוכה שתעבור גם ברחוב המקביל לרחוב שבו אנחנו גרים. רציתי ללכת להפגין אבל נסענו לבקר חברים של א' מחוץ לעיר.  בדרך חלפנו על פני שוטרים שהתכוננו למהומות ולבשו את המגנים שלהם. א' פתאום נתקף נוסטלגיה:"בשנות ה-80 להפגנות היו אופי פוליטי, מאוד הקפידו שלא יהיה אלכוהול בהפגנות, ואילו השוטרים היו משתכרים ונכנסים בנו,היום השוטרים מפוכחים ואילו המפגינים הם בעיקר צעירים חוליגנים שמחפשים דרך לפרוק את זעמם מול הממסד".

"ואתה, היית שמאל קומוניסטי או אנרכיסטי?" "אנרכיסטי, בטח אנרכיסטי, נראה לך שהייתי יכול לקום ב-9 בבוקר כדי להפגין? לאנרכיסטים יש לגיטימציה להיות עצלנים". הרגשתי קצת אשמה שלא נשארנו להפגנה. "עשיתי מספיק נגד הנאצים, תאמיני לי אני יודע טוב מאוד איך מרגיש גז דמעות". בסוף אגב, לא התקיימה ההפגנה של הנאצים אצלנו בשכונה. תושבי השכונה פשוט התיישבו על הכביש וחסמו את התהלוכה של הנאצים ולא אפשרו לה להתקיים והם נאלצו לעבור לצד אחר של העיר.

 גם אתמול היה שמח. בלילה שבין ה-30 לאפריל ל-1 במאי, מסיבות אביב שונות ביניהם חגיגות שנקראות Walpurgis nacht, מין ל"ג בעומר גרמני. מקור החג הוא פגאני, זה הלילה שבו המכשפות היו מתאספות לקומזיץ בהר בלוקסברג כדי לקבל את פני האביב. זה אגב התאריך שבו היטלר ואווה בראון התאבד. בכל אופן, בלילה הזה אנשים מתאספים במאוור פארק, שזה גם בשכונה שלנו ועושים מדורות, שרים, רוקדים, לפעמים נשים מתחפשות למכשפות למסיבות האלה, בקיצור שמח. יצאנו בחצות לבדוק את השטח, ממש רציתי לראות מכשפות. אבל  היה חלש השנה. במקום מכשפות ראינו קצת פנקיסטים ולובשי שחורים ולא היו כמעט אנשים. לפחות בכניסה לפארק השוטרים בדקו את התיקים בקפדנות, ולרגע זה ממש הזכיר לי את הבית.

 הפוסט בשבוע הבא – פגוש את ההורים, יוקדש לביקור הראשון שלי אצל ההורים של א' בוויצנהאוזן.

 

בינתיים צ'וס, כמו שאומרים הגרמנים.

 

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת ל“שלומית לומדת לרכוב על אופניים

  1. svetlana מאי 7, 2010 / 6:27 pm

    יפה לך להיות ברלינאית!!!!
    נשיקות! ד"ש לא".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s