חלפו להם חיש מהר שלושה חודשים, וביום שלישי הקרוב אני חוזרת לארץ. מוזר, בפוסט לפני שבועיים כל מה שרציתי זה לחזור לתל אביב לגבינה הישראלית שלי, בפוסט של שבוע שעבר הייתה לי כמיהה רגעית לחזור לגור בלונדון. השבוע כל מה שרציתי זה להישאר בברלין – עד שכבר סוף סוף יצאה לה השמש אני צריכה לחזור?
נזפתי בעצמי על כך שאני תמיד מתגעגעת למה שאין. משהי אמרה לי שזה דווקא טוב שאני עצובה לעזוב את ברלין, זה אומר שלמרות הקושי יש מה לאהוב, ואם לא הייתי מרגישה שום צער על העזיבה שלי אז הייתי בבעיה הרבה יותר גדולה.
אחד הדברים שאני ממש אוהבת בברלין זה את השכונה שאני גרה בה, מעוז היאפים פרנצלאואר ברג , אנטיתזה לאיפה שאני גרה בדרום תל אביב- פלורנטין.בתי קפה, מסעדות ובוטיקים שיקים, חנויות ספרים ולא מעט חנויות שמונצעס לא פרקטי ויקר של מעצבים. כמו כן אי אפשר לפספס את המגוון הרחב של חנויות ילדים ומקומות בילוי להורים ולילדים, ובכלל פרנצלאואר ברג מלאה בילדים ונשים בהריון… זו המשרצה העירונית, הרחם של המדינה. המקום עם אחוז הילודה הגבוה ביותר בברלין, מה שמשווה לרובע תחושה של קהילה. יש כאלו שיגידו שחתך האוכלוסייה פה הוא מלאכותי, כי לא רואים פה הרבה אנשים מעל גיל 40.
פרנצלאואר ברג שוכנת במזרח ברלין ואנדריאס גר כאן מאז שנפלה החומה. הוא ראה את פני השכונה משתנה משכונה של פועלים לשכונה של יאפים, אבל המחירים עולים ועולים. היא נהפכה לאטרקטיבית מאוד בעיני זרים שקונים פה נדל"ן על ימין ועל שמאל ועומדים לצוץ פה כל מיני בנייני יוקרה שבאופן מצער ישנו את האווירה ואת קהל היעד של השכונה.
ברחוב שאנחנו גרים היה גר פעם מגיש הטלוויזיה היהודי המפורסם האנס רוזנטל. הוא הצליח לשרוד את המלחמה בעזרתן של כמה נשים גרמניות שהסתירו אותו. הוא אחד מהיהודים המעטים שנשארו פה אחרי המלחמה ועשה פה אחלה קריירה.
התחילה עונת התותים, ואת התותים הגרמנים לוקחים ברצינות כמו השפארגל, הם מוכרים אותו בדוכנים בצורת תות בכל רחבי העיר. ערב אחד חזרתי הביתה וראיתי משאית מורידה תות ענק לפינת הרחוב מול הסופר. אתם יכולים לדמיין את התדהמה שלי למראה התות המגודל.
בחודש האחרון, פעם או פעמיים בשבוע אני נפגשת בקפה ליד הבית שלי "Kafe und Kakse" (קפה ועוגיות) עם 3 חברים מלימודי הגרמנית. הקמנו קבוצת לימוד. גורדון הוא בחור ממזרח לונדון שהגיע לפה בעקבות אהבה וגר שני בניינים ממני, ככה שאנחנו צועדים ביחד לבית ספר או רוכבים על אופניים. טולי הוא מרצה לפילוספיה שחי בביג'ינג לפני שהגיע לברלין וגם לו יש חברה גרמניה ולורנצו, חצי אנגלי חצי איטלקי שבא לפה סתם כי זה נראה לו שינוי מרענן. אנחנו יושבים עם חוברות הגרמנית שלנו, ורוב הזמן אנחנו לא מתקדמים הרבה, אלא מתווכחים על חוקי דקדוק ומנסים לפצח אותם. אנחנו נפגשים יותר בשביל החברותא ומכינים ביחד שעורי בית. חוץ מזה אנחנו מצליחים למשוך הרבה תשומת לב בבית הקפה, הגרמנים משועשעים מהמאמצים שלנו ללמוד את השפה שלהם. הם מיד נחלצים לעזרתנו, במיוחד דניאלה, המלצרית שנראית כמו פאם פטאל מסרט ישן עם תספואת קארה כהה ועיניים כחולות גדולות. היא תמיד מתקנת אותנו ומצילה אותנו מעצמנו, אם היא לא בסביבה הלקוחות מהשולחן הסמוך לרוב יקפוץ לעזרתנו. וזו הסיבה שאנחנו שומרים אמונים למקום.
אתם בוודאי רוצים לדעת מה קורה הלאה? תל אביב? ברלין? האם אמשיך להיות על הקו ובתכל'ס המח היהודי שלכם זועק: מתי כבר החתונה?! אני עוד לא יודעת ממש מה התוכניות שלנו חוץ מזה שאנדריאס מגיע לארץ לעבוד בקיץ כממלא מקום של אחד מכתבי הרדיו בתחנה שלו. אני חוזרת לברלין איתו בספטמבר לבלות את הסתיו.
אז חברים, היה לי נורא כיף שליוויתם אותי בשלושה חודשים שלי פה עם כל העליות והירידות, זה שידעתי שאתם פה- בצד השני של המסך, קוראים, מתרגשים, מגיבים בהחלט עזר לי לעבור רגעים קשים מחוזקת.אנחנו נפרדים לקיץ ונפגש שוב בסתיו בברלין. ועד אז Tschuss כמו שאומרים הגרמנים,ואל תשכחו למרוח מקדם הגנה
shlomitinberlin.wordpress.com 