החוויה הישראלית שלי

הרשו לי לפתוח בהתנצלות על ההברזה בשבוע שעבר, עומס רב בלימודים ובעבודה לפני נסיעה ללונדון מנעו את הפגישה השבועית שלנו. אבל עדיף מאוחר מאף פעם לפחות כך אני מאמינה.

נתחיל בידיעה מרעישה- בפוסט שלומית לומדת לרכוב על אופניים הייתי בטוחה שאדבר גרמנית שוטפת לפני שאצליח לרכוב על אופניים… אז חברים, הערכת המצב הייתה שגויה. אני רוכבת על אופניים! אבל רק לבית ספר וחזרה וכשלא יורד גשם. זה חצי שעה כל כיוון.  אני רוכבת על אופניים בדיוק כפי שאני נוהגת במכונית, בזהירות יתר שבסופו של דבר מסכנת את הסביבה או לפחות מטריפה את הדעת. אבל למי זה אכפת, העיקר שאני רוכבת, לא?

 זה לא קל להיות ישראלית בחו"ל. לכל אחד יש מה להגיד עלינו. "באמת? יש ישראלים בלונדינים?" " לא יכול להיות, את נחמדה מדי בשביל להיות ישראלית!" (כן ואת זה אתם יודעים כי הכרתם את כל השישה מיליון) יש את אלו שחושבים שאנחנו עדיין רוכבים על גמלים, יש כאלה שזוכרים לשמצה חמולות של ישראלים הסטלנים בהודו, יש כאלו שמתחילים לקטר על החקירות שעברו בנתב"ג בביקור הראשון והאחרון שלהם בארץ הקודש.  יש כאלו שלא אומרים כלום אבל המבט החשדני שלהם אומר הכל- אני רואה בעיניים שלהם שמה שהם חושבים זה- "כיבוש" כמו שאני מודה שכשאני פוגשת משהו מדרום אפריקה הדבר הראשון שעולה לי בראש זה "אפרטהייד" אפילו שה"אפרטהייד" מת אי שם בשנות ה-90.

 לרוב הגרמנים מגיבים בנימוס כשהם שומעים שאני מישראל, כי הגרמנים סובלים מהבעיה לא פחות מאיתנו.  עד היום אומרים להם "הייל היטלר" כשהם מטיילים בעולם.  אבל היה איזה עיתונאי גרמני שהכניס לי אחרי האורוויזיון- "אתם כל כך תקועים בעבר שלא יכולתם לתת לנו אפילו נקודה אחת!?" 

 אחרי ערב שלם של סמאל טוק במועדון, שבו עברתי את כל קשת התגובות על הלאום שלי,  אמרתי לאנדריאס שנמאס לי להגיד שאני מישראל, אוווף, למה זה תמיד חייב לגרור כל כך הרבה תגובות. עם הלוק האירופאי שלי לא צריכה להיות לי בעיה לאמץ לאום פיקטיבי. אנדריאס הציע שאשאר קרוב לשורשים- פולניה. אבל  לשקר בשביל להגיד שאני פולניה? מה עשיתי בזה.  "אני אגיד שאני משוודיה. יש משהו רע שאפשר להגיד על השוודים חוץ מזה שיש להם אחוזי התאבדות גבוהים?"

 כעבור כמה ימים קרה אסון ה"פלוטילה". ביום שלמחרת האסון, נכנסתי בחיל ורעדה לשיעור גרמנית. חיכיתי למתקפה, אחרי כמעט ארבע שנים שחייתי בלונדון אני כבר מתורגלת. "מה המדינה האיומה שלך עושה?" תקפה אותי לא פעם בעלת הבית הלונדונית שלי כשישראל עלתה שוב ושוב לכותרות, והיא לא הייתה היחידה. כאילו שאני באופן אישי הייתי אחראית לחיסול של טרוריסט בכיר זה או אחר, או כאילו שאני באופן אישי נכנסתי לנגמש ושטחתי בתים ברפיח.

 הפעם אף אחד לא אמר כלום, ואף אחד לא הסתכל עלי אחרת. לא המורה שלי לגרמנית שבילה כמה חודשים טובים ברמאללה בעבודה התנדבותית עבור ארגון רווחה, לא חברי האמריקאי לכיתה ואפילו לא הבריטי. גם לא בארוחת ערב שהוזמנתי אליה על ידי אלקס, הסופר אנגלי שחולק איתי משרד וגם אף אחד מהאורחים האחרים במסיבה לא אמר כלום.

 שקט, דומייה, ואתם חושבים שזה גרם לי להרגיש יותר נח? זה עוד יותר הרגיז אותי. מה קרה, אף אחד לא קורא עיתון? אף אחד לא יודע מה קורה בעולם? למה לעזאזל אף אחד לא אומר שום דבר! לא עמדתי בשקט הזה לאורך זמן ואחרי כמה ימים העליתי את הנושא באחת ההפסקות בבית הספר. החבר'ה מונצואלה העדיפו לצאת החוצה לסיגריה, האמריקאי סיפר על ההתקפות שהוא חטף בעולם על היותו אמריקאי בעיקר בתקופת בוש. הבריטי הסתכל עלי בעיני עגל, והמורה שלי לגרמנית הביע דעה נחרצת נגד ישראל אבל העדפתי לנהל דיון בנושא מאשר להמשיך עם השתיקה הרועמת.

 

אני לא ממש תומכת במעשיה של המדינה שלי אבל בחו"ל יש לי איזה מנגנון אוטומטי שמיד הופך אותי לפטריוטית, שאנחנו נבקר את עצמנו זה לגיטימי, אבל ביקורת מבחוץ זה כבר ישר גורם לי לצאת להגנתה של ישראל. אני מרגישה הרבה פעמים שקשה לי לעצב את הדעה שלי בכל ההמולה התקשורתית  שמציגה את הכל כל כך שחור או לבן- בישראל יש אחדות דעות לגבי צדקתנו ובחו"ל אנחנו סופגים הרבה ביקורת.

 בדרך לפתיחה של תערוכה ביום שישי אחר הצהריים, מרכז העיר היה חסום לתנועה, ברחובות המקבילים אנשים עם דגלי פלסטין צעדו. הלב שלי התכווץ, ההפגנות האלו לא מתרחשות על מסך הטלוויזיה שלי, הן קורות כמה מאות מטרים ממני.

 

אם זה לא הספיק, הייתי לפני נסיעה ללונדון. ידעתי שהאנגלים לא ישתקו בנימוס כמו הגרמנים. אנדריאס ואני הוזמנו (או יותר נכון הזמנו את עצמנו) להתארח אצל בעלי הבית שלי לשעבר, וממש קיוויתי שהנושא לא יועלה. "מאז שעזבתי את ישראל נתניהו לא מוכן לקבל את השיחות שלי, אם הייתי בישראל כל זה לא היה קורה, אתם יכולים להיות בטוחים!" תכננתי שזו תהיה הדרך ההומוריסטית שלי להתנער מכל האשמות. הופתעתי לטובה, בעלת הבית שלי, שהיא כמו קרובת משפחה עבורי, כל כך שמחה לראות אותי אחרי שלוש שנים שלא התראינו שהיא לא העלתה את הנושא בכלל, והפעם רווח לי. במקום זה היא הזמינה אותנו לשייט בתמזה בסירה של חבר, בשלה לנו ארוחות ערב משובחות ולא הפסיקה להרעיף על אנדריאס ועלי מחמאות.

 בינתיים, עשה רושם שכותרות ראשיות על סערות בשטח הימי שלנו הוחלפו בכותרות על מרחץ הדמים בקומבריה ועל שועל שהתגנב לחדר תינוקות ופצע אנושות תאומות בעריסה. אנחנו תפסנו כותרת משנית אי שם בסוף העיתון, ידיעה אחת מתחת לידיעה עם תמונה צבעונית של מגישת חדשות קפריסאית ששכרה רוצח שכיר כדי לחסל את בעל התחנה שממנה פוטרה. חברתי מהלימודים, קתרין, יהודיה קנדית שחיה שנים רבות בלונדון אמרה שממש שונאים אותנו יותר מתמיד "כשאמרתי בארוע שהייתי, שאני רצה הביתה כדי לפגוש חברה מישראל כולם ממש עקמו את הפרצוף שיש לי קשרים אישיים עם ישראלים. אני חושבת שאם היית באה לגור פה עכשיו היית נתקלת בהרבה תגובות וקשיים חברתיים". כאילו שזה לא משהו שחוויתי קודם.

ובכל זאת, למרות שהאנגלים משתדלים להחרים אותנו,  חשתי התאהבות מחודשת בלונדון.זה היה כל כך מרענן להבין מה כתוב בשלטי חוצות ולהבין מה שאנשים אומרים מסביבי ולדעת איך להגיע ממקום למקום. הנקניקיות האיומות של הגרמנים הוחלפו בסנדוויצ'ים השמנוניים והתפוצ'יפסים האנגלים המכונים קריספס. הרגשתי בבית, לא פחות בבית מתל אביב באופן מפתיע.

כשחזרנו לברלין הרגשתי כאילו אני חוזרת לבעל המשעמם – ברלין, אחרי רומן סוער עם המאהב המסעיר, שהוא למעשה האקס המיתולוגי- לונדון. כן, לונדון ששואבת אותך פנימה במלוא העוצמה ויורקת אותך החוצה קצת כמו טורנדו. ובכל זאת השתוקקתי ללונדון."ברלין יותר נחבאת לכלים" הסבירה לי חברתי הברלינאית רותי, "בברלין מתאהבים עם הזמן, אחרי שנתיים שלוש". אבל מי יכול לחכות כל כך הרבה זמן? בינתיים השמש יצאה לה, 26 מעלות פה היום! אנדריאס מראה לי בגאווה את תחזית מזג האוויר ברלין מול תל אביב, כאילו שזה תוצאות משחק כדורגל. "הולך להיות יותר חם פה מתל אביב!" הוא מתגאה ואני מתקשה להאמין. החום של הקיץ נותן לי תחושה של בית, ובינתיים חברים יקרים אני מתחילה להריח את הסוף!

נפגש בשבוע הבא, ובינתיים Tschuss כמו שאומרים הגרמנים.

 

 

 

4תגובות ל‘החוויה הישראלית שלי

  1. רונית פנסו יוני 12, 2010 / 8:24 am

    מנסיון, הכי טוב זה להדפיס את המפה שבקישור שלמטה ולהראות לאנשים במה בדיוק מדובר.
    עובד בכל פעם – גם בארץ…

    http://www.masada2000.org/geography.html

  2. דניאל וויסמן יוני 13, 2010 / 2:30 am

    הבלוג שלך מאוד מעניין, ואת כותבת באופן מאוד זורם ופשוט כייף לי לקרוא.
    מה גם שברלין היא נושא שמעסיק אותי מידי יום ביומו, בבלוג שלי אני כותב לפעמים על ברלין גם.
    אני אמשיך לעקוב בבלוגך! ^^
    דניאל.

  3. דייט ראשון אוגוסט 14, 2011 / 3:03 pm

    ברלין היא אחת הערים היותר מיוחדות שיש לאירופה להציע,עיר ללא הפסק אלי כמו ת"א באמת ממש מרשימה מבחינת יופיה וכמובן אי אפשר להתעלם מההיסטוריה שלה,יש לה כל כך הרבה היסטוריה ,לעם שלנו יש הרבה היסטוריה אצלה,אם זה השואה כמובן,אבל מעבר לזה דורות שלמים עוד לפני השואה בנו שם חיים שלמים ,אני מאוד אוהב את מקומות היציאה שיש לברלין להציע המון בירות טובת שמיוצרות ,ואפילו האנישם שם למרות שאולי הם קצת קרים אך בסה"כ מאוד מנומסים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s