אהבה כבדה

 

אחד הדברים שהכי חסרים לי בברלין זה הטעם של הבית. ספרתי לכם על כך רבות בפוסט מי הזיז את הגבינה הישראלית שלי. הפעם לפני שחזרתי לברלין החלטתי לא עוד געגועים וטרוניות, הלכתי לשוק לוינסקי הקרוב לביתי על מנת להצטייד בכל מיני דברים טובים שיזכירו לי את הטעם של הארץ. נכנסתי לכזה אמוק קניות שבדיעבד אני חושבת שאפשר לקרוא לזה אי שפיות רגעית תופעה מוכרת כמעט לכל אישה במסע שופינג. קניתי כל כך הרבה שאם משהו במכס היה פותח את המזוודה, הוא היה חושב שיש רעב בברלין. אז מה לקחתי איתי? כמעט כל תבלין אפשרי מ"פרג", שקית ענקית של תערובת מג'דרה (כן אני יודעת שאפשר גם להכין לבד), 7 אריזות של מיני חלווה כי אי אפשר לחזור לברלין בידיים ריקות, חייבים להביא משהו לחברים, לא?שתי אריזות של סוכרלוז, כי הגרמנים חיים בעידן האבן והם משתמשים עדיין בטבליות, 4 חבילות של פתיתים,2 קופסאות "הלמנז לייט", נכון שזה לא תוצרת הארץ אבל הגרמנים לא שמעו על מיונז דיאטטי, ואיך אפשר בלי פירורי לחם בטעם שניצל וינאי (שאין כל קשר בין התיבול של פירורי הלחם הללו לתיבול האוסטרי) ולבסוף קניתי קופסאות טאפרוור אטומות כדי שלא יהיה לי ריח של כמון בתחתונים.

אני מקנאה מאוד באנשים שיודעים "to travel light" . אוף כמה שאני נהיית צהובה כשאני רואה את האנשים האלה מסתובבים בקלילות בשדה התעופה עם המזוודות הקומפקטיות שלהם. אני מהאנשים האלה שצריכים לקחת את כל הבית איתם לכל מקום…גם ביום יום אני מסתובבת עם תיק כבד למוות.

למה אתם חושבים שאבא שלי לוקח אותי לשדה התעופה לפני כמעט כל נסיעה לחו"ל? הריטואל הקבוע זה שהוא עולה אלי הביתה ומוצא אותי יושבת על המזוודה המרוטה, מגדפת ומקללת ומנסה לסגור בכח את הריצ'רץ' המתפוצץ. בדרך כלל בשלב זה למזוודה שלי אין פיגורה מרובעת יותר ויוצאות לה  בליטות מכל מיני כיוונים, ואז אבא שלי כמו רופא מנתח מסתכל בפנים ומתחיל לשלוף  כל מיני דברים: "את באמת צריכה את זה?" " בשביל מה את צריכה את זה?" "נו באמת, את זה אפשר לקנות בגרושים בחו"ל" וכו'…. עד שאני מגיעה לשדה התעופה המצב שפיר.

הפעם המזוודה שלי שקלה  30 ק"ג, ושלא תחשבו שהצלחתי לקחת את כל האוכל שקניתי. חלק נשאר מאחור אז אם משהו מכם מגיע לברלין בקרוב בבקשה תביאו לי חבילה גדולה של פתיתים.  אף על פי שאני חברת מועדון ב"אייר ברלין" מה שמקנה לי עד 30 ק"ג כבודה, בכל זאת בקשתי מחברה טובה שהביאה אותי הפעם לשדה התעופה, לחכות לי עם תיק צד עד שאסיים את הצ'ק אין, למקרה שיהיו בעיות שתיקח איתה קצת תכולה. דיילת הקרקע האנטיפטית לא מצמצה כשהמשקל הראה 30 ק"ג או ליתר דיוק 30.5 ק"ג. אפילו לא הייתי צריכה להראות לה את  כרטיס המועדון שלי.  

ועכשיו חברים, תקלטו עד כמה אני חלמאית. הגעתי באותו לילה לשדה התעופה נרגשת ושמחה, נוסעת בעקבות אהבה סבב ב'. הטיסה שלי לברלין הייתה דרך קלן פשוט כי זו הייתה הטיסה הכי זולה בחג. נתתי לדיילת הקרקע את התדפיס של כרטיס האינטרנט, שם כתוב קודם טיסה לקלן ומשם טיסה לברלין. היא לא שמה לב לטיסת ההמשך לברלין ונתנה לי רק כרטיס טיסה לקלן. ואני בשיא המעופפות שלי לא שמתי לב.

קלטתי רגע לפני שהעלייה למטוס הסתיימה ופניתי מהר לברר את הסוגיה. דיילת הקרקע החמוצה הודיעה לי שאני בבעיה, כי היעד של המזוודה שלי זה קלן ולא ברלין. ואז גיליתי שאת כרטיס האינטרנט המקורי שכחתי בדלפק הצ'ק אין ושאין לי מושג באיזו שעה הטיסה שלי לברלין ומה מספרה, לפחות זכרתי את שעת הנחיתה.

הבנתי שאני בבעיה. פניתי לדיילת במטוס שנתנה לי תוך דקות את פרטי הטיסה לברלין, היא הזהירה אותי שאני עשויה לפספס את הטיסה אם אצטרך שוב לעשות צ'ק אין למזוודה. היא אמרה לי לא דאוג ושהם יודיעו לצוות הקרקע בקלן להעביר את המזוודה שלי למטוס לברלין. נחתתי בקלן ב- 5 לפנות בוקר ולמרות העייפות החלטתי להיות קצת פחות חלמאית ושאלתי את דייל הקרקע לגבי המזוודה שלי.  הוא הסתכל עלי בעיני עגל ולא הבין במה מדובר, הסברתי לו על התקרית המביכה, והוא שלח אותי עם איש בטחון קשוח שלא מדבר מילה אנגלית לקחת את המזוודה שלי שנותרה בדד במסוף. אם לא הייתי מוודה את עניין המזוודה כל התבלינים שלי היו נשארים בקלן, ואז מה?

כששבתי לעשות צ'ק אין לטיסה הדייל הודיע לי שהמזוודה שלי כבדה מדי. "אבל יש לי מועדון חברים של אייר ברלין המקנה לי עד 30 ק"ג כבודה". שלפתי את כרטיס המועדון הכסוף ונופפתי אותו בפניו. "כן אבל פג התוקף שלו לפני חודש.  זה יעלה לך 100 יורו…. " השעה הייתה רבע לשש…. העלייה למטוס עמדה להסתיים בכל רגע. עמדו בפני שלוש אפשרויות, הראשונה, לפתוח את המזוודה ולזרוק את האוכל היקר שלי לפח, האפשרות השנייה להתווכח איתו עד שיוותר ושלישית לשלם מיד כדי לא לפספס את הטיסה, כי אם אפספס אותה אז אלוהים יודע רק כמה כל הסיפור הזה יעלה לי.בחרתי באפשרות השלישית.

נחתתי  בברלין עצבנית וכעוסה על עצמי. אנדריאס לא חיכה לי בשדה. כל השבוע הוא שכב בבית חולה. לקחתי מונית והגעתי הביתה לגבר חצי מת ובית הפוך. מיד עשיתי קצת סדר והעמדתי על האש סיר מרק עוף, כמו רוקחת שלפתי את תבליני הקסם שלי מהמזוודה והוספתי למרק. "מזל שלא וויתרתי עליהם", אמרתי לעצמי. עד הערב הגבר שלי היה בריא וחזק כמו אריה. למחרת קמתי עם שפעת.

צ'וס כמו שהגרמנים אומרים, ולהתראות במוצ"ש הבא.

 

כללי

6תגובות ל‘אהבה כבדה

  1. נאוה עינבר ספטמבר 25, 2010 / 7:11 pm

    תבלינים זה סופר חשוב! וגם חלבה:-) התמונות מדהימות.

    • shlomitinberlin ספטמבר 25, 2010 / 10:37 pm

      תודה,הקרדיט לתמותנות מגיעות לאנדריאס

    • טלי שני ספטמבר 26, 2010 / 3:47 pm

      הוכחה!מרק עוף-התרופה הכי טובה לשפעת!!
      ואין על אישה בבית…!

  2. svetlana ספטמבר 25, 2010 / 7:52 pm

    ;~)))))) מצחיקה את!! את רוצה לאמר שאין שם שום חנות שכזאת????? בובי כל כך יפה לך כלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    • shlomitinberlin ספטמבר 25, 2010 / 10:38 pm

      חחח….תודה. בטח שיש מלא חנויות של תורכים בערך 20 דקות מהבית שלנו….ובכל זאת אין כמו בבית לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s