חופשה משפחתית ראשונה

ראשית, אני שמחה לבשר לכם שבשבוע שעבר עלה טור אישי שלי באתר של שבועון "לאשה", להלן הלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3968338,00.html

זה נכון שאני מסתדרת נהדר עם בתו של אנדריאס, אבל עד כה התחמקתי מחופשות משפחתיות. לא רציתי to push it , והעדפתי להישאר בטריטוריה הבטוחה של ברלין. אבל לבתו של אנדריאס הייתה חופשה בת שבועיים מהלימודים (מכיוון שלגרמנים אין שפע של חגים כמו אצלנו, הם צריכים להוציא את תלמידי בית הספר לחופשות יזומות). היא באה אלינו לשבוע ואנדריאס הפציר בי שחייבים לעשות משהו עם הילדה… לאן ניסע? חשקה נפשנו במשהו קרוב, משהו מקומי, אז ארזנו מזוודות ונסענו לארבעה ימים לאי רוגן, בים הבלטי. הצייר הגרמני קאספר דיוויד פרידריך הנציח את האי רוגן בציורו המפורסם "מצוקי הגיר ברוגן" (1818)

 

רוגן נחשב לאתר התיירות הנחשק ביותר במזרח גרמניה בתקופה של ה-GDR, טוב בינינו לאן עוד הם כבר יכלו לנסוע?החופים של האי רוגן משתרעים על פני 574 ק"מ, הכל מכוסה בסלעי גיר ויערות.  הנוף מעורר התפעלות.

מסתבר שהיטלר מאוד אהב את האי הזה והוא בנה קומפלקס תיירותי מפלצתי הנקרא פרורה(הוא לא סיים לבנות בגלל המלחמה) שהיה אמור להיות אתר הנופש הגדול בעולם, שיכול להכיל עד 20 אלף נופשים! זה נראה כמו בסיס צבאי יותר מאשר אתר נופש למעמד הפועלים, איך אפשר לבנות מבנה כל כך חסר חן על חוף ים כל כך קסום? כיום זה עומד נטוש…. ממש עיר רפאים. הסובייטים ניסו לפוצץ את המבנים אבל ללא הצלחה מכיוון שזה בנוי כמו בונקר מתערובת של בטון ומתכת. בינתיים אין לממשלת גרמניה מושג ירוק מה לעשות עם זה. אנדריאס שקל לא לספר לי על פרורה..למה צריך להכניס את היטלר לכל דבר? אבל גיליתי את זה בעצמי, בשביל מה יש לי לונלי פלאנט?

התארחנו בבינץ' העיירה הכי מרכזית באי. יש משהו קסום בעיר חוף בחורף, ושלא תחשבו שבקיץ זה כמו בסנטוריני. עדיין די קריר בחוץ ולפי הלונלי פלאנט המים קפואים ורק האמיצים שוחים, עוד פרט שאנדריאס העדיף להסתיר ממני.

למלון הדירות בו התארחנו קראו Belle Vue. ההתחלה הייתה קצת חורקת, הדירה (חדר שינה, חדר אמבטיה וסלון עם מטבחון) הייתה נאה בעיני, עיצוב פשוט ולא קיצ'י, הבטיחו נוף לים, את הים אפשר היה לראות בחצי עין מחדר השינה שלנו…אנדריאס התעצבן, לא היה אינטרנט אלחוטי כפי שהובטח, אני התעצבנתי, המנקה עיקמה את הפרצוף ואמרה שיעלה לנו תוספת של 2 יורו כשביקשנו עוד 2 מגבות, איזו חוצפה! והבת של אנדריאס שהיא כבר אוטוטו בת 12, התעצבנה שהיא לא קבלה חדר משלה אלא ספה נפתחת בסלון. אחרי סצנת בכי קלה הצלחנו לשכנע אותה שהשד לא נורא ויצאנו לטיול לילי וארוחת ערב.

ביום השני עשינו "טראק" לנקודת התצפית היפה ביותר באי שנקרא "מושב המלך" , זה על שם אביה של המלכה ויקטוריה מאנגליה, הלא להזכירכם רוב האצולה האנגלית מוצאה מגרמניה. הטיול כלל ירידה וטיפוס של 400 מדרגות מנקודת התצפית לחוף הים ובחזרה.

אני חושבת שבטיול הזה גיליתי משהו חדש על בן הזוג שלי, משהו שהיה שם מהתחלה אבל איך שהוא בברלין, תל-אביב וערים אחרות שביקרנו היה אפשר להסתיר את זה- אנדריאס חובב טבע מושבע, הוא אוהב לצאת לטבע ולעשות כל מיני פעילויות ספורטיביות, במיוחד בחורף כי לטענתו זה טוב לסירקולציה של הדם. אני לעומת זאת חובבת מוזיאונים, בוטיקים ובתי קפה. על אחת כמה וכמה כשבחוץ בערך 5 מעלות והרוחות מנשבות.

למחרת שכרנו אופניים במדרחוב של בינץ, מתתי מקור, מכיוון שהמעיל שלי מהארץ אינו תואם לתנאי מזג האוויר כל הזמן קר לי, השתלטתי על המעיל של אנדריאס, שגדול עלי ב-5 מידות. נראיתי כמו ליוויתן, מה שלא תרם למצב הרוח שלי. כי מי רוצה להראות כמו צ'ראפחן בחופשה? רכיבה על אופניים כשקר בחוץ, ומזיעים מבפנים ועוד בזמן הרגיש של החודש זה סיוט מבחינתי. הכי אנטי חופשה שיש. וכשאני לא מרוצה אני מקטרת, והרבה… לא היה כיף להיות בחברתי באותו היום.

כל מה שתכננו לעשות התפשל. רציני לבקר באחת מעיירות החוף האחרות ברוגן,  בדרך לשם באיזה שהוא שלב לא היו יותר שבילי אופניים ואני סרבתי בתוקף לרכוב על הכביש המהיר, כי אני כידוע לכם, פחדנית… אז חיפשנו דרך חלופית והלכנו לאיבוד במשך שעתיים בשדות בוציים, כבר התחרטתי שלא הסכמתי לנסוע על הכביש המהיר והתפללתי שהסבל הזה יגמר, כשראינו שאנחנו בסופו של דבר עושים רונדלים ולא מגיעים לשום מקום, החלטנו לשנות תוכנית ולנסוע לטירת צייד של מי שהיה לשעבר הבעלים של האי (כיום האי שייך למדינה כמובן).

כדי להגיע לטירה צריך לטפס 107 מטר (להזכירכם אנחנו עם אופניים), של יער הררי ששיווה תחושה של יער מהאגדות של האחים גרים… היה משהו ממש אפל ביער הזה. כשהגענו לטירה היה סגור למבקרים לרגל חתונה.

החלטנו לסגור את הבאסטה ולהעביר את אחר הצהריים בסאונה המפנקת של המלון. ליד המלון מצאנו עגלה שמוכרים בה דגים טריים…. אז בערב בשלנו דגים וזה היה ממש כיף. ומכיוון שלא רציתי להחמיץ את הפגישה השבועית שלי אתכם רצנו אצנו ברחבי בינץ למצוא אינטרנט אלחוטי, זו לא הייתה משימה פשוטה, אך לבסוף מצאנו חיבור לאינטרנט בלאונג' של מלון "ארבעת העונות", אז אם הבלוג היה קצת מבולגן מבחינת התמונות,  זה היה גם בגלל שבזמן שהעליתי את הבלוג לגמתי קוסמופוליטן וגם כי לא רציתי לייבש את אנדריאס והבת שלו. אם תחזרו להציץ בפוסט הקודם תגלו כל מיני תמונות חדשות.

למחרת בחרנו פעילות שקצת יותר התאימה למה שאני קוראת חופשה= עשינו שייט של 3 שעות מסביב לאי והיה פשוט מרהיב. האי רוגן אגב לא מושך תיירות בינלאומית (למעט אולי כמה דנים ושוודיים כי זה ממש קרוב להם), כוווולללם גרמנים. זו הייתה חופשה גרמנית טיפוסית. אם אתם שוחרי טבע ובא לכם לנפוש כמו גרמנים זה אחלה מקום.

חזרנו ביום ראשון בערב הביתה שמחים ועליזים, וגיליתי שחופשה משפחתית זה הרבה פחות נורא ממה שדמיינתי.

הנסיעה להמבורג

ההחלטה לנסוע לסוף שבוע בהמבורג הייתה ספונטאנית. כבר זמן רב שאני רוצה לבקר בעיר שבה גר זמר ההיפ הופ הגרמני האהוב עלי, בעל הקרחת והקול המאנפף  יאן דיליי. בפעם הראשונה שאנדריאס בא לבקר אותי בארץ, הוא הביא לי במתנה את הדיסק שלו ומאז אני שבוייה, אפילו גררתי את אנדריאס להופעה שלו בברלין.  שיהיה ברור שאני לא מבינה אף מילה ממה שהוא שר, אבל גם הגרמנים לא ממש מבינים את המילים הבוקעות מקולו המאנפף. אגב, רוב סרטיו  של הבמאי התורכי פאתי אקין (סול קיצ'ן) וגם השחקן האהוב עלי שמשחק ברוב סרטיו של פאתי אקין מוריס בלאיבטראו גר בהמבורג. קיוויתי, כן קיוויתי שאולי אפגוש משהו מהם בטעות.

יצאנו לדרך בשבת אחר הצהריים במכונית של אנדריאס. כמעט לכל מקום שאנחנו נוסעים אנדריאס אומר לי תמיד: "זה שעתיים מברלין", את השעתיים שלו תמיד צריך להכפיל בשתיים. "איך שעתיים?" אני תמיד אומרת לו, אנחנו כבר נוסעים שלוש וחצי שעות…? "ברכבת זה שעתיים….". בכל אופן, לא נסענו לבדינו, היו לנו שלוש טרמפיסטיות כבדות משקל שהצטופפו מאחור. ישנו אתר שהוא סוג של טרמפיאדה און ליין, אתם רוצים להוזיל עלויות דלק? אתם מפרסמים הודעה מתי ולאן אתם נוסעים וטרמפיסטים שמחפשים טרמפ לאותו הכיוון יפנו אליכם. האתרwww.mitfahrzentrale.de  הנסיעה עברה בשקט, הן בעיקר קשקשו ביניהן, בארץ עד שהיינו מגיעים להמבורג כל אחד מאיתנו היה עובר תחקור רציני על חייו הפרטיים אבל לא כאן.

 

רצינו להתארח במלון במרכז העיר אבל באותו סוף השבוע בדיוק היה דרבי בעיר, ולא הצלחנו למצוא חדר. אז אנדריאס הזמין לנו חדר בצימר. "זה בשכונה שנמצאת בערך רבע שעה מהמרכז, זו בקתה בחצר ביתה של פראו גרוזה". מעולה חשבתי לעצמי, צימר, יהיה רומאנטי, אבל הקונספט של צימר גרמני מאוד שונה מהקונספט של צימר ארץ ישראלי,   בעוד שאצלנו מדובר במפלט רומנטי ומפנק הכולל רצפות עץ, חלוקי רחצה לבנים וג'אקוזי עם נוף לכינרת, אצלם מדובר בחדר עם שטיחים אדומים משנת טראפפו, אוסף של בובות חרסינה ומיטות נפרדות. ועל התענוג הזה שילמנו כמעט 80 יורו ללילה. לפחות היה נקי. לא נורא ניסיתי לנחם את עצמי, אנחנו בין כה וכה יוצאים לקרוע את העיר, אני בכלל לא אשים לב לזה כשאחזור.

תפסנו מונית העירה (כדי שנוכל לשתות) ופגשנו את ורוניקה, ידידה וקולגה של אנדריאס,  במסעדה אינטימית עם מטבח פתוח בו היה אפשר לראות את הטבחים עושים את מלאכתם.

 את ורוניקה הכרתי לראשונה בנשף של הבונדאס פרס בשנה שעברה. היא עיתונאית תוססת עם שיער שחור גלי ושופע, עיניים ירוקות והרבה נוכחות, היא מסוג הנשים השמנות והכה סקסיות עם הרבה ביטחון עצמי ואמביציה. הייתה בינינו כימיה כבר מהרגע הראשון, אפילו שהייתה לה הסטוריה עם אנדריאס, רומן קצר לפני שלוש שנים שלא ממש התרומם. זה לא הפריע לי או גרם לי לקנא כי מאז הוא מצא אותי והיא מצאה בן זוג שאיתו היא חיה, וחוץ מזה מדובר בידידה אחת ולא שיירה של אקסיות ככה שזה לא מעורר כל חשד.

 

בן זוגה של ורוניקה היה מחוץ לעיר, הוא נסע לבקר את בנו במינכן, מאז ומתמיד הייתה לורוניקה משיכה לגברים מבוגרים, אחרי רומן ממושך בן זוגה עזב את אשתו ועבר היישר לדירתה הקטנטונת. עכשיו הוא נמצא בתהליכי גירושים סבוכים, ובן התשחורת שלו (שאותו הוא ממעט לראות) מאשים את ורוניקה בפרידה של הוריו, ושולח לה מכתבי נאצה בפייסבוק אף על פי שהם מעולם לא נפגשו במציאות.  כשאנדריאס סיפר לורוניקה שאנחנו מתחתנים היא נשארה הלומה. כל מי שמכיר את אנדריאס לא מאמין שהוא מתחתן. גם הוא עצמו לא מאמין שהוא עומד להתחתן. "איך עשית את זה?" היא שאלה בקנאה כשהוא הלך לשרותים. "יש לי את האסטרטגיות שלי", אמרתי בקריצה.

 

אחרי ארוחת הערב יצאנו לקרוע את העיר. אנדריאס ואני רצינו ללכת ל"גולדן פודל", מועדון שדומה יותר לסגנון המועדונים בברלין אבל לורוניקה הייתה תוכנית אחרת לערב, היא לקחה אותנו לסיור בסליזי סאנט פאולי, האזור שבו שוכנים החלונות האדומים של המבורג, אלא שלא כמו באמסטרדם האזור תחום והכניסה מותרת אך ורק לגברים מעל גיל 18, הנשים היחידות שמותרות להיכנס אלו נשים עובדות.

 

נכנסנו לבר שממש ליד הכניסה, שם שותים בעיקר הסרסורים הזונות ועוד טיפוסים שונים ומשונים. מין מקום הארד קור ואחר כך עשינו סיבוב בכל מיני ברים סטייל מייקס פלייס בתל-אביב והיאכט פאב באילת, מלאים בתיירים שיכורים מכל העולם ומוזיקה סוג ז'. ברחוב הראשי הגדוש בחנויות סקס הסתובבו זונות בג'ינס ומעילי גשם, צעירות מדי… לא הייתי נותנת להן אפילו 18, הן התרוצצו בין ההמולה מנסות לפתות לקוחות פוטנציאלים בגשם.

 

ב-4 לפנות בוקר אנדריאס ואני תפסנו מונית חזרה לצימר. הנהג היה צרפתי-אפריקאי, אנדריאס מבושם יותר מקלות ולא זכר את שם הרחוב, רק את השכונה. הגענו  לשכונה והנהג התחיל לעשות סיבובים סחור סחור אבל אנדריאס לא זכר את שם הרחוב, רק את שתי האותיות הראשונות, ככה שהנהג לא יכול היה למצוא את המקום בג'י פי אס. אנדריאס התעצבן על הנהג והחל לשטוף אותו בצרפתית (אנדריאס מדבר צרפתית רק כשהוא ממש אבל שיכור)"למה אתה לא מביא אותי הביתה?" הוא צעק עליו. "מה אתה רוצה מהמסכן? אתה לא יכול לצפות ממנו למצוא את המקום אם אתה לא יודע איך קוראים לו!" גערתי בו אבל זה לא עזר. כשכבר חשבתי שלא נמצא את המקום ונאלץ לישון ברחוב,  אנדריאס נזכר בטובו בשם הרחוב. לפחות הוא נתן טיפ נדיב לנהג הנזוף. בדרך לחדר אנדריאס דרך בגסות על ערוגת השושנים של פראו גרוזה, אני שיכורה פחות נכנסתי דרך שער האורחים.

 

למחרת נסענו העירה, פגשנו את ורוניקה לבוצהריים מאוחרים ועוד סיישן ארוך של "בטיפול", שבו בעיקר הקשבנו לבעיותיה ביחסיה הסבוכים עם בן זוגה ומשפחתו. לאחר מכן אנדריאס ואני יצאנו לשוטט בנמל. מה שיפה בהמבורג שהנמל הוא חלק אינטגראלי מהעיר. אני רוצה להגיד לכם שהמבורג היא אחלה עיר, אם לא ברלין אז גם המבורג הולך. את יאן דיליי לא פגשתי, גם לא את פאתי אקין או מוריס בלאיברטראו, ובכל זאת היה אחלה סוף שבוע.

 

 

צ'וס בינתיים כמו שאומרים הגרמנים, עד למוצ"ש הבא.

 

מה זה השטויות האלה-אמנות?

 

השבוע שמחתי לגלות שיש אנשים שבאמת קוראים את  הבלוג שלי ולוקחים אותי ברצינות. בפוסט לפני 3 שבועות (אהבה כבדה) ספרתי לכם מה קרה למזוודה שלי בדרך לברלין, ועל המטעמים היקרים שנאלצתי להשאיר מאחורי במזווה של ההורים… בקיצור, השבוע הגיע ידידי הוותיק יואב, לבקר את אחיו בברלין, והוא הביא לי מתנה שתי חבילות של  פתיתים, איזה אושר. תודה לך יואב!

שמתם לב שהרבה פעמים אנחנו עונים בשלילה על כל מיני דברים באופן אוטומטי, זה יכול להיות הזמנה,משימה, טובה שמבקשים מאיתנו וכו'? ואם במקרה אנחנו נענים בחיוב, חמש דקות לאחר מכן אנחנו מתחרטים ולא מבינים מה לכל הרוחות חשבנו כשהסכמנו. השבוע, חברתי בריטה הזמינה אותי לפילהרמונית של ברלין לשמוע יצירה מאת סיבליוס. אני איך לומר, לא ממש חובבת מוזיקה קלאסית. אם יש מקום בו אבי היקר מרגיש שהוא פספס משהו בחינוך שלי, זה בזה שהוא לא הצליח להנחיל בי את אהבתו הגדולה למוזיקה קלאסית. לא, לא, אתם לא מבינים איזה מריבות היו אצלנו בבית בגיל ההתבגרות. יום שבת, תשע וחצי בבוקר, אבא שלי מגהץ את החולצות שלו בסלון עם סיגריה בפה (כן פעם הוא היה מעשן כפייתי) ומוזיקה קלאסית פול פאקינג ווליום ברקע. הייתי מתעוררת, פותחת את דלת חדר השינה שלי בזעם וצועקת עליו להחליש את המוזיקה. עד שעברתי לברלין, כשהוא היה אוסף אותי מהבית בימי שישי אחר הצהריים, בקושי הייתי מספיקה להתיישב לידו באוטו,כבר אצבעותיי המיומנות היו מעבירות  את התחנה לגלגל"צ. מוזיקה קלאסית רודפת אותי עד היום… גם אנדריאס מאוד אוהב מוזיקה קלאסית ונוהג לפעמים לשים בבית בקולי קולות, אם כי לא בשבת בבוקר. אנדריאס לגמרי לא מעריך את הטעם המוזיקלי שלי בגלל חוסר אהבתי למוזיקה קלאסית, ולא פעם אני חוטפת ממנו כל מיני הקנטות סביב הנושא. לדעתי זו קונספירציה בינו לבין אבא שלי.

שלומית מתחככת בסלבז של ברלין

  

 

שבוע שעבר התקיים בברלין האירוע השנתי של איגוד המפיקים הגרמנים, מדובר באירוע מושקע ונוצץ. מאז שאני מכירה את אנדריאס הוא מצליח לסחוב אותי לכל מיני אירועים של האליטה הגרמנית, למי שזוכר בנובמבר שנה שעברה הוזמנתי לנשף הבונדספרס שם קבלתי הצצה לאליטה של השלטון הגרמני. 

 חצי שעה לפני שהיינו צריכים לצאת התחלתי לחפש מה ללבוש. רוצה אני לומר- פתחתי את ארון הבגדים…אך מאז שעברתי לברלין אין לי עדיין ארון בגדים! איך אישה יכולה להסתדר בלי ארון בגדים אינני יודעת, או שבעצם כן…. ערמת בגדים שוכבת על הפוף שליד המיטה, עוד כמה דברים הצלחתי לדחוס בין הבגדים של אנדריאס שעומדים מאובקים על מין סטנד על גלגלים- נו, כמו זה שיש בחנויות בגדים, ועוד כמה דברים בשידה מצ'וקמקת. ולמה זה כך? כי אנחנו שנינו עצלנים מדי ללכת לאיקאה לקנות ארון ודוחים כל פעם את הקץ.

 

כמובן שזה היה הרגע שבו גיליתי שכל השמלות הראויות היו בסל הכביסה, והבגד היחידי בנמצא הייתה שמלת מעטפה אפורה שקניתי על הדרך בחנות יד שנייה בקצה הרחוב כמה ימים לפני כן. איזה מזל! למדתי שאם הבגד לא משהו, צריך למשוך את תשומת הלב כמה שיותר כלפי מעלה… בקיצור דפקתי יופי של איפור הכולל אודם אדום בוהק, שרשרת צ'וקר שחורה, קצת נפח סקסי בשיער וזה עושה את העבודה יופי טופי. 

 

מאחורי השטיח הכחול (לא יודעת למה אצל הגרמנים  זה לא אדום) עמדו עשרות עיתונאים וצלמים.  יש משהו קצת מבאס לצעוד על שטיח כחול  בלי שיתייחסו אליך, מין תחושה של בוז- "נו תעברו כבר פשוטי עם שכמותכם". אחרי שחצינו את השטיח לקחנו כוס שמפניה ונעמדנו מאחורי ההמולה לצפות במפורסמים שמלאו את המקום. אנדריאס וחברו ולדימיר (שאשתו עובדת באיגוד המפיקים והייתה אחת ממארגנות האירוע), עשו לי בריף מי זה מי, חלק מהשחקנים כבר הכרתי אחרי שחרשתי סרטים גרמניים מהאוזן השלישית כל הקיץ.  אז מי היו שם שגם אתם אולי מכירים? סבסטיאן קוך מ"חיים של אחרים" , טיל שוויגר , ("ממזרים חסרי כבוד"), האנלורה אלסנר ("פריחת הדובדבן"), היא למעשה הגילה האלמגור הגרמנית שגם קצת נראית כמוה למען האמת, הבמאי הפרובוקטיבי אוסקר רוהלר שלאחרונה נודע לשמצה בגלל סרטו "היהודי זיס. סרט ללא מצפון", שמספר את הסיפור מאחורי הקלעים של סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס" והזמרת לנה, זוכת אירוויזיון. היו עוד רבים וטובים אחרים שאנחנו הישראלים לא ממש מכירים. 

 

אחרי ששמענו את הנאומים של המכובדים, שתינו שמפניה לרוויה ואכלנו בבופה המשובח, התחלתי להרגיש קצת חסרת מנוחה. הנה אני כאן באירוע מלא סלבז, ואילו האנשים היחידים שאני מדברת איתם זה אנדריאס והחבר שלו ולדימיר. חוץ מזה חשבתי, אם לא יקרה שום דבר, אז מה אני אספר לכם בבלוג השבוע? "בואו נעשה קצת מינגלנינג", הצעתי ולמרות שהם הסכימו שזה רעיון מצוין הם המשיכו לעמוד במקום כמו שני בוקים. 

 ממש לידינו הייתה בחורה קטנטונת צעירה עם רעמת תלתלים שחורה, היא הייתה בשלהי ראיון לטלוויזיה. "מי זו? מי זו?" דחפתי לאנדריאס מרפק בצלעות.  אנדריאס וולדימיר התחילו לגמגם, זה די ברור שהם לגמרי לא בעניינים כשזה מגיע לדור הצעיר. "אני חושב שהיא זמרת… לא?" אמר ולדימיר. חיכינו עד שהראיון יגמר ואז תחקרנו את הכתבת. "זו אנסטסיה, היא פרזנטורית של MTV והדיג'יאית של האירוע". "טוב, אז בואו נדבר איתה!" אמרתי בהתלהבות. אחרי שהעיתונאית הלכה נשארה הבי ליסט סלב לבד וכדי להפיג את תחושת הבדידות רגע אחרי שהמצלמות נעלמו, היא שחקה עם האייפון שלה. אנדריאס וולדימיר שלחו אותי לבד לגוב האריות. 

אנסטסיה

התיישבתי על הספה מולה ואחרי שווידאתי שהיא מדברת אנגלית הצגתי את עצמי: "קוראים לי שלומית לסקי, אני עיתונאית מתל-אביב, והבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת הביתה הערב  מבלי שדברתי עם עוד משהו מלבד החבר שלי", הצבעתי לעבר אנדריאס שהרים את כוסו וחייך. "אבל אני לא מתל-אביב" ענתה אנסטסיה קצת נבוכה מהמתקפה שלי. "אם הייתי רוצה לדבר עם ישראלים, לא הייתי באה לגרמניה". היא הבינה שאין מוצא. מיד הצטרפה אלינו חברה שלה. ואיך שספרתי להם את סיפור האהבה הרומנטי של אנדריאס ושלי נשבר הקרח. הן שתיהן רכנו כלפי, סימן חיובי לעניין והקשבה על פי שפת הגוף. אחרי כמה דקות של שיח הרגשתי שהגיע הזמן ללכת, כי הסוד באירועים כאלה הוא אף פעם לא להתעלק על הצד השני למשך יותר מדי זמן. אחרי זה ניסיתי שוב את מזלי עם איש שאמר "מקום מאוד פוליטי" כשספרתי לו שאני מישראל. דאההה? אחרי זה לא ממש הצלחתי להתמנגל עוד… כולם נראו כבדים. כשהאנגלים משתכרים מותר להם להשתתות, אבל אצל הגרמנים יש מין ציפייה שגם אם אתה שיכור אתה צריך להמשיך לשמור על פאסון והתנהגות נאותה. 

כשאנסטסיה תקלטה אנדריאס ואני התחלנו לפזז על רחבת הריקודים. לידינו הגילה האלמגור הגרמנית, חצי מתנדנדת משמפניה, רקדה עם גבר (אינני יודעת מה היחסים) חוץ מאיתנו ועוד 3 אחרים אף אחד לא רקד. כולם היו עסוקים בשיחות ביזנס… אנדריאס ואני צפצפנו על הסצנה והשתוללנו על רחבת הריקודים. לפני שהלכנו קיבלנו גודי באג הכולל נר ריחני, שמן שיזוף איכותי (בספטמבר? בברלין? איפה השמש בכלל?) ואוצ'ר להנחה של 20 יורו ב"הארד רוק קפה" על הזמנה של מעל 200 יורו ועוד כמה שמונצעס חסרי תועלת.  בדרך החוצה התמזל מזלנו והוצע לנו שירות הסעות ברכב מפואר. 

המסקנה שלי מהאירוע הזה- אצלנו הישראלים הרבה יותר שמח בהרבה פחות אלכוהול.   

צ'וס כמו שאומרים הגרמנים ונתראה במוצ"ש הבא.