מה זה השטויות האלה-אמנות?

 

השבוע שמחתי לגלות שיש אנשים שבאמת קוראים את  הבלוג שלי ולוקחים אותי ברצינות. בפוסט לפני 3 שבועות (אהבה כבדה) ספרתי לכם מה קרה למזוודה שלי בדרך לברלין, ועל המטעמים היקרים שנאלצתי להשאיר מאחורי במזווה של ההורים… בקיצור, השבוע הגיע ידידי הוותיק יואב, לבקר את אחיו בברלין, והוא הביא לי מתנה שתי חבילות של  פתיתים, איזה אושר. תודה לך יואב!

שמתם לב שהרבה פעמים אנחנו עונים בשלילה על כל מיני דברים באופן אוטומטי, זה יכול להיות הזמנה,משימה, טובה שמבקשים מאיתנו וכו'? ואם במקרה אנחנו נענים בחיוב, חמש דקות לאחר מכן אנחנו מתחרטים ולא מבינים מה לכל הרוחות חשבנו כשהסכמנו. השבוע, חברתי בריטה הזמינה אותי לפילהרמונית של ברלין לשמוע יצירה מאת סיבליוס. אני איך לומר, לא ממש חובבת מוזיקה קלאסית. אם יש מקום בו אבי היקר מרגיש שהוא פספס משהו בחינוך שלי, זה בזה שהוא לא הצליח להנחיל בי את אהבתו הגדולה למוזיקה קלאסית. לא, לא, אתם לא מבינים איזה מריבות היו אצלנו בבית בגיל ההתבגרות. יום שבת, תשע וחצי בבוקר, אבא שלי מגהץ את החולצות שלו בסלון עם סיגריה בפה (כן פעם הוא היה מעשן כפייתי) ומוזיקה קלאסית פול פאקינג ווליום ברקע. הייתי מתעוררת, פותחת את דלת חדר השינה שלי בזעם וצועקת עליו להחליש את המוזיקה. עד שעברתי לברלין, כשהוא היה אוסף אותי מהבית בימי שישי אחר הצהריים, בקושי הייתי מספיקה להתיישב לידו באוטו,כבר אצבעותיי המיומנות היו מעבירות  את התחנה לגלגל"צ. מוזיקה קלאסית רודפת אותי עד היום… גם אנדריאס מאוד אוהב מוזיקה קלאסית ונוהג לפעמים לשים בבית בקולי קולות, אם כי לא בשבת בבוקר. אנדריאס לגמרי לא מעריך את הטעם המוזיקלי שלי בגלל חוסר אהבתי למוזיקה קלאסית, ולא פעם אני חוטפת ממנו כל מיני הקנטות סביב הנושא. לדעתי זו קונספירציה בינו לבין אבא שלי.

סיבליוס

בכל אופן, כשקבלתי  את ההצעה לכרטיס חינם לפילהרמונית, החלטתי לנצל את ההזדמנות לעשות משהו בלתי שגרתי מבחינתי. הרי הפילהרמונית של ברלין נחשבת בין הטובות בעולם, והאקוסטיקה באולם משובחת. אולי בתוך תוכי קיוויתי שמשהו ישתנה כשאשמע את המוזיקה, שפתאום אתאהב במוזיקה קלאסית ואהפך להיות חלק מהסצנה האליטיסטית הזו של שוחרי מוזיקה קלאסית. לצערי זה לא קרה, הגעתי מאוד עייפה אחרי יום ארוך- לימודי גרמנית, עבודה, סידורים, בירוקרטיה…עזבו, בואו לא נכנס לזה, לא הספקתי אפילו להתקלח או לאכול ארוחת ערב ובשארית כוחותיי הלכתי. החצי הראשון היה של יוצר אחר (שאני מודה שאני לא זוכרת את שמו) ובמקום מוזיקה נעימה לאוזן, זו הייתי יצירה דיס הארמונית עם צלילים צורמניים, כמו פסקול של סרט איימה או מותחן… מסוג המנגינות האיומות האלו שגורמות לך לחשוב שאת בחלום בלהות יותר מאשר באולם קונצרטים. במקום להתרגע הרגשתי שאני יותר קרובה להתקף חרדה. לשמחתי הצלחתי להירדם עד להפסקה. החצי השני היה ממש טוב, מצאתי את עצמי  רוכנת קדימה, מקשיבה בסקרנות, בוחנת את הנגנים ואת ההקשבה המדהימה שיש ביניהם, ואת המנצח הצעיר והחינני שנראה ממש כמו חנוך רוזן. כשהקונצרט הסתיים הרגשתי ערנית וטעונה באנרגיות חיוביות, האם זה אומר שעכשיו אני אוהבת מוזיקה קלאסית? לא… האם אני שמחה שהלכתי? כן. כשאבא שלי שמע שהייתי בקונצרט של הפילהרמונית הוא התמלא קנאה, ומבחינתו על זה אפשר לומר  שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.

הצלחתי למצוא לכם קטע של סיבליוס מיו טיוב…שתהינו גם אתם

http://www.youtube.com/watch?v=afUFvbVwq-I   

בית תה, מאת אי וויי וויי

יום שישי בערב מתקיימות  הפתיחות של  תערוכות האומנות ב- Mitte. אנדריאס ואני הוזמנו לפתיחה של תערוכה  של אמן סיני מוערך בשם Ai Wei Wei .  מדובר באמנות מיצג שאם אין הסבר לצד היצירות הן די, איך לומר חסרות משמעות. אנדריאס שמכיר היטב את יצירותיו סיפר לי שהוא אקטיביסט חברתי, לפני כמה שנים הוא ניסה לחשוף שחיתות נגד השלטון, (לפי ויקיפדיה מדובר במבנה בית ספר רעוע שבעקבות רעידת האדמה בסין לפני שנתיים המבנה קרס לגמרי וגרם למותם של אלפי ילדים), הוא עונה בחקירות, וחטף בעיטות בראש מהשוטרים, מצבו היה כל כך חמור שהוא עבר לפני שנה ניתוח מח במינכן בעקבות דימומים פנימיים. אחת מהעבודות בתערוכה זה סריקות המח שלו. עבודה אחרת זה בית שבנוי כולו מעלי תה טהורים ועבודה נוספת זה מעילי גשם ירוקים, מחוברים זה לזה בצדדים, שלמעשה נראים כמו אוהל שלא ממש מתפקד, בצורה של כוכב (נו, מאיפה אני אמורה לדעת שזה מדבר על מצבם של פועלים בסין). הסתובבנו בתערוכה, בין המיצגים, ולמרות שמדובר בעבודות עם אמירה חברתית חזקה לא התחברתי. אני מוצאת את עצמי לא פעם מסתובבת בפתיחות של כל הגלריות האיניות האלה בלב ליבה של סצנת האומנות הברלינאית, ובעוד שכולם מסביבי לוגמים מהיין שלהם ומביטים במיצגים בהתפעלות אקסטאטית, כל מה שאני יכולה לומר לעצמי זה שקצת נמאס לי מכל האמנות הקרה, האינטלקטואלית והמינימאליסטית הזו שצריך הסבר רציני כדי להבין מה רצה האומן לומר.  אני אוהבת אמנות שאפשר פשוט להסתכל עליה ולהתרגש.

אני זוכרת ששנים שנאתי את ואן גוך, בכל חדר רופא, תמיד היה על הקיר את הציור המאוס הזה של החמניות, עד שראיתי את הציור המקורי במוזיאון בלונדון. נתקעתי מול החמניות הארורות האלה כמה דקות טובות ופשוט בכיתי מרוב התרגשות, מהיופי. לא היה לי כל הסבר לכך. האם הידיעה שואן גוך היה מטורף שכרת לעצמו את האוזן הוסיף או גרע להנאה שלי מהאיור? לא. זה לא שסיפור אישי של האמן אין חשיבות. אנדריאס דווקא מאוד נהנה מהתערוכה והתשובה שלו לשצף הקצף שלי על כך שאני רוצה לראות אמנות שתדבר אלי, הייתה  "לפעמים אמנות לוחשת".

אם אתם או חברים שלכם מגיעים לברלין ורוצים לראות מה הולך בסצנת האומנות המקומית, הנה הלינק לגלריה. התערוכה מציגה עד ה-20 לנובמבר. http://www.alexanderochs-galleries.com/front_content.php?idcat=57

 

בינתיים צ'וס כמו שאומרים הגרמנים, ולהתראות במוצ"ש הבא.

 

כללי

3תגובות ל‘מה זה השטויות האלה-אמנות?

  1. אפרת אוקטובר 9, 2010 / 8:36 pm

    איזה תענוג הבלוג שלך שלומית יקירה.
    תענוג לעיניים שככה קוראות.
    ❤❤❤

    • svetlana אוקטובר 10, 2010 / 8:17 pm

      כמה את יפההההה!!!!!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s