השולחן הישראלי

בשנות ה-2000 המוקדמות גרתי בלונדון, שם התרחקתי מישראלים כמו מאש, תסלחו לי על הביטוי. סירבתי לגור בגטו הישראלי המכונה "גולדרס גרין" חשבתי שזה די מטופש לבוא כל הדרך מישראל רק כדי להמשיך לשמוע ולדבר עברית כל יום, לשבת כל שבת בקפה הישראלי "צ'יט צ'אט" ולאכול חומוס.

הייתי בת 24, כיום בגיל 32 (ביום שלישי הקרוב אהיה בת 33! יום ההולדת שלי חל באותו יום של ליל הבדולח ונפילת החומה) אני צמאה לחברה ישראלית בברלין. אני מחפשת בדיוק את אותם הדברים שהתרחקתי מהם  בלונדון. כנראה שבשביל להרגיש בבית לאורך זמן במקום זר, אנחנו משתוקקים לכל מיני דברים שמזכירים לנו את הבית.

זה לא שבברלין אני נטולת ישראלים, יש לי חברה מקסימה רותי, עם רעמת תלתלים שובבה כזו שהופכת אותה לבלתי נשכחת. היא גרה פה כבר קרוב ל-20 שנה והיא מקור מידע מהימן . כשאני מחפשת מישהו או משהו בברלין  רותי תמיד יודעת את התשובה. יש לי גם ידיד אורי, אח של אחת הסקסולוגיות שאני מראיינת למדור שלי ב"לאשה", הגענו לברלין באותו שבוע גשום לפני פסח, והיא מיד שדכה בינינו אבל מכיוון שהוא גר בצד השני של העיר הפגישות שלנו אינן תכופות.

שלומית ורותי

בראשון לכל חודש מתקיים מפגש של "השולחן הישראלי".  מפגש של ישראלים בברלין. אף על פי שהייתי שפוכה מעייפות, הצלחתי לגרור את עצמי למפגש שלהם בצד השני של העיר. החודש הם ארחו את הנספחת התרבותית של השגרירות הישראלית בגרמניה. הגעתי באיחור למפגש שהתקיים בחדר קטן בחניון של מלון (כנראה מלון של ישראלים) במערב העיר. החדר שהיה מלא מפה לאוזן, היה מואר באורות ניאון, ושיווה תחושה של חדר מורים מוזנח בעיירת פיתוח. כל הזמן הצטרפו עוד ועוד ישראלים טועים. למאחרים כמוני נותר מקום בקצה החדר, ולא מסביב לשולחן. מדי פעם הבליחה מלצרית תורכיה והגישה ליושבים, תה, דיאט קולה בירה, חומוס ופלאפל עם פיתות.

נכנסתי בדיוק כשהנספחת התרבותית ספרה לנו שאולי אנחנו לא יודעים על כך אבל מתחוללת בימים אלו מלחמה באירופה, מלחמה תרבותית על תקציבי התרבות, ומלחמה של מדינות ומיעוטים להטביע את חותמם התרבותי. לטענתה הצרפתים הם המפסידים הגדולים של המלחמה הזו -מכירים איזו קומפוזיטור או צייר חשוב שיצא מצרפת בעשורים האחרונים? ופעם צרפתית הייתה השפה הבין לאומית החשובה ביותר, כיום זה אנגלית, את התרבות האמריקאית היא סכמה בשתי מילים: מקדונאלדס והוליווד (והתעלמה לגמרי מהספרות והמחזאות האמריקאית המשובחת), ולטעמה התיאטרון בברלין על הפנים. חלק מהאנשים מסביב לשולחן הישראלי הנהנו את ראשם בהסכמה ובהתלהבות, במיוחד איש מבוגר עם כיפה ששתה כוס יין אדום עם החומוס שלו. אבל היו אנשים רבים שלא הסכימו עם דעותיה והעובדות שהיא הציגה לגבי המתחולל בעולם ובאירופה.

היא השתמשה הרבה מאוד פעמים במילה "להתחלם" ו"להתמרפק", האם המילים הללו קיימות בשפה בעברית? האם לא מדובר בהטיות שגויה? בכל אופן, שימוש במילה מלחמה יצר אצלי אנטגוניזם מידי. מדוע הטרמינולוגיה הישראלית תמיד צריכה להיות כל כך אגרסיבית? למה אנחנו רואים הכל כמלחמה? למה אי אפשר להשתמש במילים קצת יותר ידידותיות לסביבה כמו תחרות או אתגר?

מי שהביע דעה שונה זכה לשטיפה רצינית מהנספחת. כשמישהו אמר שדוד גרוסמן, שנחשב לסמל התרבות הישראלית בנכר, אבל למעשה מייצג מיעוט ישראלי של שמאל בארץ שכמעט נעלם ונאכל על ידי התרבות ההולכת ומשתלטת של ש"ס על מדינתנו, הנספחת חטפה עליו את החלסטרה וצעקה עליו שאין לו זכות לשבת בברלין ולהעביר ביקורת על מה שקורה בארץ. תלך להפגנות בארץ, ואז נראה כמה אתה חכם. או משהו בסגנון, היא אמרה.  דיון בין ישראלים לא משתנה באופיו, גם אם הוא מתקיים בברלין, ואתם יודעים למה אני מתכוונת.. הדבר שהכי בעייתי בדיון הישראלי זה שמי שמביע דעה שונה מיד חוטף האשמות על היותו בוגד.

אחד ההייליטים של הערב מבחינתי היה, ששני בחורים פנו אלי בסוף המפגש, האחד בשם יואב ספיר, היסטוריון ומדריך תיירים, בחור צעיר עם זקן צרפתי שמדבר בצורה מליצית, הוא זיהה אותי מהבלוג אותו הוא קורא באדיקות, ואל תדאגו, הוא כבר דאג לנזוף בי על כך שהברזתי בשבוע שעבר. "לא הייתי בטוח שזו את כשנכנסת לחדר, אני חייב להודות שהתמונות בבלוג עושות לך עוול לעומת איך שאת נראית במציאות… ".(מין חצי מחמאה חצי עקיצה) כשהבחור מאחוריו שאל אותי מאיפה אני מוכרת לו, יואב הזכיר לו שזו אני מהבלוג. "חצי ברלין קוראת את הבלוג שלך, את סלבריטי כאן".

הייליט השני מבחינתי, זה שהכרתי חברה חדשה. באמצע המפגש נכנסה בחורה יפיפייה לבושה במעיל סגול. היא ישר גרמה לי להיות מסוקרנת לגביה, לשמחתי היא התיישבה מאחורי ומצאנו את עצמנו מתלחששות חצי מהמפגש.  גם היא היסטוריונית, שכותבת תזה בנושא מאוד לא שגרתי. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשנכנסו הרוסים לברלין,הם ביצעו אונס המוני… ומהאונסים הללו נולדו ילדים, בגלל הבושה והפחד של הנשים הגרמניות מהבעלים הגרמנים שחזרו מהחזית  של המלחמה לגלות שיש להם ממזר רוסי בבית, רבים מהילדים הללו נזרקו לבתי יתומים עם לידתם. מדובר בנושא שהוא טאבו לחלוטין בגרמניה. אף אחד לא מדבר על זה. בקיצור היא מחפשת לראיין את הילדים הללו שכיום הם בני 60 פלוס. חתיכת נושא, אה?

נפגשנו יומיים אחר כך בבית הקפה השכונתי שלי והרגשנו מיד שיש לנו הרבה במשותף. יש לה חבר גרמני, גם הוא היסטוריון וחוקר שואה וטראומה. היא שתפתה אותי בקשיים שלה לצאת לדייטים בארץ עוד לפני שהיא פגשה את הבחור הנוכחי. "חברה שלי יעצה לי בשום פנים ואופן לא לספר לבחורים בדייט ראשון על הנושא של התזה שלי". "אני מבינה בדיוק על מה את מדברת, היה לי את אותו סיפור ככתבת הסקס של לאשה, בסוף מצאתי גבר שפשוט לא יכול לקרוא את הכתבות שלי. עם סוג המיניות שאני חוקרת חושבים שאני בטח איזה זנזונת נימפומאנית, ועם סוג המיניות שאת חוקרת חושבים שאת לפחות קורבן אונס טראומטי ואם לא סתם פסיכופאטית דיכאונית. מה לדעתך יותר גרוע?" שתינו התפקענו מצחוק.אני אוהבת את הסתירות שיש באנשים, הייתם מצפים שבחורה שכותבת על נושא כזה, שבעבר בנוסף לכל הייתה גם הייתה מדריכה ביד ושם, תהיה בחורה דיכאונית כזו…אבל כלל וכלל לא, היא מלאת שמחת חיים ואופטימיות.  

וברוח אופטימית זו אנחנו אומרים  Tschuss בינתיים כמו שאומרים הגרמנים (אבל אצלם זה בלי האופטימיות).

אתם מוזמנים להיכנס לפוסט החדש בטור שלי ב"לאשה"http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3968852,00.html

 

כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s