אינטגרציה

השבוע בעוד שאנדריאס ואני ישבנו במסעדה איטלקית ליד הצ'ק פוינט צ'ארלי עם מארק, חבר משפחה הולנדי, שהגיע לרגל עסקים לברלין, נכנסה לה לבושה בחליפה סגולה, הקנסלרית בכבודה ובעצמה אנגלה מרקל. וואו! איזו התרגשות. המסעדה המשיכה לתפקד כרגיל, אנשי הביטחון שלה עמדו בכניסה לחדר האחורי של המסעדה בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אני כל כך מעריכה את הצניעות של האשה הזו.אני מזמינה אתכם לקרוא עוד על המסעדה בבילויים בברלין ולהמליץ עליה לאנשים שנוסעים לברלין, לא בגלל שמרקל אכלה שם, אלא בגלל שהאוכל היה פשוט יאמי והשרות היה מעולה.

שבוע שעבר בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי אשרת שהיה לשלוש שנים. זה קרה ב-27 לינואר, יום הזיכרון הבין לאומי להנצחת השואה, היום בו אושוויץ שוחררה על ידי בעלות הברית.זה לא שבחרנו ביוזמתנו את התאריך  הסימבולי הזה, הזמינו אותנו מה- Ausländerbehörde. אני לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית, אבל אני מניחה שזה כמו משרד ההגירה, בכל אופן יש משרדים בירוקראטיים בגרמניה בהם לא מופיעים סתם כשמתחשק, לוקחים מספר וממתינים עד שיוצאת הנשמה. אלא קובעים פגישה מראש, ואז הכל הולך צ'יק צ'אק, או לפחות לנו הלך צ'יק צ'אק.

"מה אני צריכה להביא לפגישה?", שאלתי את אנדריאס כמה ימים לפני כן. "תמונת פספורט, פספורט, תעודת נשואים ושנינו צריכים להגיע לפגישה". הוא ענה. "זה הכל? מה עם תמונות מהחתונה?" שאלתי. "לא ביקשו, אין צורך להביא סתם דברים, זה מעורר חשד". "מה ישאלו אותנו?" שאלתי אותו בחשש, אבל לא היה לו מושג.

פסענו במסדרונות ה- Ausländerbehörde בדרכינו לפגישה, למה תמיד האווירה במשרדים בירוקראטיים כל כך מדכאת? ממש ריחמתי על האנשים שצריכים לבלות שם כל יום.  התיישבנו מול פקידה בלונדינית שנתנה לנו טפסים למלא, אנדריאס כמובן עשה זאת עבורי, היא נתנה לנו אחר כך עוד סט של טפסים למלא ושלחה אותנו לעשות את זה בחוץ. אחרי שסיימנו, ניגשה אלינו משפחה אפריקאית, אבא, אמא ו-2 ילדים שלא דיברו גרמנית וביקשו שאנדריאס יעזור להם במילוי הטפסים. הם נראו כל כך חסרי אונים. מאחוריי בחדר ההמתנה ישב בחור אמריקאי, שלצידו ישבה משהי שנראתה כמו ידידה או קולגה שבאה לעזור לו. איזה מזל שיש לי את אנדריאס! איך הייתי עוברת את כל זה לבד? בלי לדבר את השפה כמו שצריך עם הבירוקרטיה המוזרה וכו'…? מצד שני רוב הסיכויים שלא הייתי גרה בברלין אם לא הייתי מכירה את אנדריאס.

כעבור רבע שעה בערך, קראו לנו חזרה פנימה, ונתנו לי חזרה את הדרכון שלי עם אישור שהות ל-3 שנים. מעכשיו מותר לי לעבוד, גם כעצמאית או כבעלת עסק, אני זכאית לביטוח בריאת.  נראה לי שמותר לי הכל חוץ מלהצביע בבחירות. בעודי מסתכלת על הויזה שלי בתחושת רווחה אדירה, היה עוד דבר קטן אחד…הפקידה הבלונדינית הודיעה לי שאני צריכה לקחת קורס אינטגרציה ונתנה לי ערמה של מסמכים רלוונטיים, וקלסר עם צילום של שער ברנדנבורג בתוכו היה מכתב "ברוכים הבאים" מראש העיר ועוד כל המידע שצריך כשעוברים לברלין. קורס האינטגרציה  זה קורס של 600 שעות, שבו לומדים את השפה הגרמנית והיסטוריה גרמנית עם בחינה בסוף הקורס על החומר הנלמד.  אני מניחה שזה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע כי בעצם  גרמנית אני כבר לומדת חודשים, אז מה שנותר לי זה רק הקורס על ההסטוריה הגרמנית. מממ… אני חושבת שכיהודיה אני כבר די מכירה את ההסטוריה הגרמנית, לא? האמת, כמה שזה נשמע הזוי, שמחתי על הקורס הזה, אני אוכל ללכת, לבדוק, ולשעשע אתכם בקיטורים שלי. אם כי אני לא אעמוד ב-600 שעות. יחד עם זאת, אני חושבת שזה לגיטימי מצדה של גרמניה לדרוש דבר כזה ממהגרים. יש אנשים שמהגרים לגרמניה וחיים שם שנים כתושבים בלי לדבר את השפה ובלי לדעת שום דבר על הארץ שהם חיים בה. אני יכולה להבין למה הגרמנים רוצים לשנות את המצב.

 

אבל עזבו אתכם פוליטיקה, איך חגגנו? פתחנו בקבוק שמפניה ולקחנו את הסרט גרינקארד מספריית הודאו שמול ביתינו באותו הערב. פתאום הבנתי שנורא רציתי שזה יהיה כמו סצנה בסרט גרינקארד. רציתי שישאלו אותנו שאלות, רציתי שיבקשו לראות תמונות משותפות, רציתי שיבדקו אם מברשת השיניים שלי נמצאת בחדר האמבטיה לצד מברשת השיניים שלו. במקום זה אף אחד לא שאל אותי כלום, שמו לי חותמת בדרכון  ושלחו אותי לקורס אינטגרציה. זה היה נורא פרוזאי כל הסיפור.

כשהכנתי ארוחת ערב באותו הערב, בקשתי מאנדריאס שיפרוס את הלחם, הוא הסתכל על כיכר הלחם שקיבלה צורה עקומה לגמרי מאז ארוחת הצהריים. "את חושבת שילמדו אותך לחתוך לחם ישר בקורס אינטגרציה?". בינינו, זה לא שאני לא יודעת לחתוך לחם, הלחם בגרמניה כל כך טעים שאני כל הזמן מיישרת, וכשרוצים לישר בלי לקחת פרוסה שלמה,  אז זה תמיד יוצא עקום.

מאז יום חמישי בלילה אנחנו לא מפסיקים להריץ דאחקות על קורס האינטגרציה. עכשיו יש לי חודש להירשם לקורס. מה יעשו לי אם אני לא אעשה קורס אינטגרציה? ישלחו אותי הביתה בעוד 3 שנים? אני עוד לא קראתי את כל החומר שנתנו לי, נו, סוג של דחיינות, אבל ברגע שאני אדע יותר אני אעדכן אתכם.

לסיום, השבוע הלכתי לבקר את חברתי בריטקה באחד הערבים. קבענו לראות ביחד את העונה השישית של "Weeds". זה קצת כמו הסרט "להציל את גריס", בסדרת טלוויזיה, ושלא כמו בסרט, הגיבורה היא סופר סקסית.

בכל אופן, בריטקה ואני מאוד דומות בהרגלי הצפייה שלנו בסדרות, ברגע שאנחנו מתחילות אנחנו לא יכולות להפסיק. אם יש לי עונה שלמה של משהו שאני אוהבת אני יכולה לראות אותה תוך יומיים- 13 פרקים בלי בעיה. החבר של בריטקה, מרקוס, וגם אנדריאס הם בדיוק ההפך. הם אוהבים לראות כל פעם פרק אחד, הם פשוט לא עומדים בקצב. ואז זה נהיה עינוי לשני הצדדים לצפות ביחד, כי צד אחד לא עומד בכמות והצד השני לא עומד במתח, אז בריטה ואני החלטנו שאנחנו נהיה שותפות לצפיית סדרות.

אחרי שאכלנו ארוחת בנות טובה, היא שלפה את הקופסא של הדיסק עליו היה פתק גדול מודבק:!Don't You Fucking Dare to Watch this Without Schlomsky (בריטה ומרקוס מכנים אותי שלומסקי שזה שילוב של השם הפרטי ושם המשפחה שלי, חמוד, לא?). מרקוס כל כך חשש שהיא לא תעמוד בפיתוי שהוא סירב לתת לה את העונה השישית לפני היום של הפגישה שלנו.לבסוף הוא נכנע והשתמש בפתק כאמצעי אזהרה. זה ממש חימם לי את הלב שהוא ככה דואג לי. התכרבלנו מתחת לשמיכות במיטה של בריטה, זללנו גלידת סניקרס וגלידת באונטי וצפינו לנו בסדרה.בריטה קצת אכזבה, היא החזיקה מעמד רק 4 פרקים, אני יכולתי להמשיך כל הלילה. אבל היה ממש כיף.

כמו שהגרמנים אומרים Tschüss נתראה במוצ"ש הבא ובינתיים

 

על העמדת פנים ודברים אחרים

בשבוע שעבר, סוף סוף אנדריאס ואני מצאנו זמן להחליף את אחת המתנות שקבלנו לחתונה, מחנות היוקרה Mannu Factum  שבשרלוטנבורג.  חנות למוצרי איכות והמחיר בהתאם (ואף אולי יותר), כך שאם אין לכם מה לעשות עם הכסף שלכם ואתם רוצים למשל לקנות מנורת שולחן איכותית ב-600 יורו, או חלוק רחצה ב—300 יורו, זה המקום. בכל אופן, אחד הדברים היחידים שיכולנו לקנות בחנות כזו עם זיכוי של 59 יורו זה מכונת פסטה במבצע. אנדריאס ראה והתרגש. "רוצה?" שאל אותי, אמרתי לו שאם הוא בשעות הפנאי שלו רוצה להכין אטריות עבודת יד הוא מוזמן, אבל אני אשמח להמשיך לקנות אטריות De Cecco מהחנות של הויאטנמי מתחת לבית. "זה מסוג הדברים שקונים ומשתמשים בהם פעם אחת", הזהרתי.  אבל אנדריאס נדלק, וחשב שזו יכולה להיות פעילות נהדרת עבורו ועבור בתו, שכפי שספרתי לכם בעבר בפוסט שלומית לומדת להיות אמא חורגת, אוהבת מאוד לבשל ולאפות. מכיוון שלא היה נראה שנוכל לקנות משהו אחר בחנות הזו עם הזיכוי, החלטנו שאין לנו מה להפסיד.

בשבת בצהריים, כשחזרתי הביתה מהקפה השכונתי שלי, על ידית דלת המטבח עמד קולב עליו האטריות היו מסודרות לראווה.  אני הכנתי רוטב עגבניות עם ריקוטה, ואני חייבת לציין שאטריות טריות זו פשוט ליגה אחרת. אז שאפו לצמד מכיני האטריות.

בערב אנדריאס ואני הלכנו לתיאטרון. הייתה לנו הזדמנות לראות את השחקנית האוסטרית סופי רויס על הבמה.  מאוד אהבתי את המשחק שלה בסרטו האחרון של טום טיקוור "Drei", "שלושה" (הבמאי של "("Run Lola Run).

"הסוחר מברלין", מאת וולטר מרינג, זה מחזה על יהודי בשם קפטן, חרדי ממזרח ארופה (אותו משחקת סופי רויס),שמגיע לברלין ב-1923, בתקופה של רעב ואינפלציה, כשבכיסו מאה דולר בלבד. חיש מהר הוא מצליח להפוך לאיש עמיד ובעלים של בנק. בסופו של דבר הוא מאבד הכל ונשאר עם אותו מאה דולר איתם הוא הגיע  לברלין.

כשניסינו לקבוע עם חברים ללכת להצגה כולם התחמקו באלגנטיות כשהם שמעו באיזה תיאטרון מדובר. משמעות השם "Volksbühne" בגרמנית זה במת/תיאטרון העם, ישר חשבתי שזה תיאטרון של וועדי עובדים. אבל לא. התיאטרון נבנה ב-1913, והיה אמור לקדם מחזות סוציאליסטים. היום זה תיאטרון אקספרמנטלי שמקבל מימון ממשלתי כמו שאר התיאטראות בגרמניה.אגב, הבניין עצמו יפיפה. התיאור של אנדריאס כתיאטרון "אקספרמטנטלי" כבר היה צריכה לעורר אצלי נורה אדומה. אבל הצגה עם סופי רויס (שחקנית אנסמבל קבועה בתיאטרון מסתבר), ועוד הצגה על יהודים, מה טוב. מאוד סקרן אותי לראות איך אוסטרית משחקת גבר יהודי.

סצנת הפתיחה של ההצגה הייתה קבוצת יהודים חרדים ברכבת. הם דברו משהו בין גרמנית ליידיש, המשחק היה נראה כמו קריקטורה אנטישמית, אבל הקהל אהב את זה וצחק מהבדיחות. התפתלתי באי נוחות בכיסא. לשמחתי, גיליתי שלא רק את היהודים הם שמו ללעג אלא את כל מגוון הדמויות, פשוטי העם, הזונות, האריסטוקרטים והחיילים במחזה. זו לא הייתה הצגה עלילתית, אלא יותר תמונות מחיי היום יום של אנשים בברלין בין שתי מלחמות עולם. השחקנים לא דברו, הם בעיקר צעקו וצווחו. אחרי שעתיים הגיעה ההפסקה. ואני אמרתי שעוד מחצית של ההצגה הזו אני לא מסוגלת לשרוד גם בגלל הצרחות וגם בגלל שפשוט לא הבנתי חצי מילה. אנדריאס כמובן נהנה, אז הצעתי לו להישאר לצפות לבד. הייתי כל כך מתוסכלת מזה שלא הבנתי כלום ממה שהשחקנים אמרו בהצגה, למרות שאני מקדישה כל כך הרבה זמן ללימודי הגרמנית. תוסיפו על זה את הגעגועים ההולכים ונבנים לארץ, את החורף הבלתי נגמר, את מחסור המקום בדירה שלנו… עליה אני אעשה לכם פוסט בהמשך, שפשוט נכנסתי לתא השירותים אחרי שנגמרה ההפסקה והתייפחתי כמו תינוקת.

פסעתי לתחנת הרכבת התחתית הקרובה ממש מחוץ לתיאטרון (Rosa Luxemburg) ולקחתי רכבת הביתה. בדרך מהתחנה הביתה, פגשתי לגמרי במקרה את חברתי רותי המפורסמת. זיהיתי אותה מרחוק בגלל התלתלים. היא הייתה עם ידיד , והם היו בדרך למסיבה ברחוב הסמוך. מכיוון שאני לא מכירה את אותו הידיד, השתדלתי לא להראות שאני על סף התפרקות. לבשתי מיד את הפרצוף השמח במיוחד שלי, כדי לכסת"ח על העצב והתייחסתי לחוויה התיאטרלית שלי בהומור. הם הזמינו אותי להצטרף למסיבה ואני כמובן הסכמתי, זו הייתה נשמעת לי אופציה הרבה יותר מעניינת מללכת הביתה ולהמשיך לרחם על עצמי.

שלומית ורותי

אני מודה שהפגישה שלי עם רותי והידיד שלה גרמו לי לחשוב על ההתנהלות שלי באותה הסיטואציה. איך מפרצוף תחת הפכתי לשמחה ועליזה, גם אם זו הייתה רק הצגה, ותהייתי למה אני לא יכולה להיות קצת יותר כזו בבית ולא רק עם זרים? מאז שהתחיל החורף אני מסתובבת הרבה מאוד עם פרצוף חמוץ. תהיתי, האם אני צריכה ללמוד לעשות מאמץ קצת יותר גדול שלא כל הבית ירגיש כשאני בדיכי? למרות שאנדריאס סופר רגיש ומשתדל מאוד לתמוך, גם לו העליות והירידות של מצב הרוח הקפריזי שלי לא קל לו. גם עליכם חשבתי, הרי בזמן האחרון אני מקטרת לכם ללא הפסקה, אולי גם אתכם אני צריכה לעשות קצת יותר מאמץ להיות יותר cheerful? כשעסוקים בלהיות בתפקיד של  "שמחה", שוכחים לרגע מהעצב.

חבר של אנדריאס שהוא כתב תרבות, הפציר בי לא להתייאש. הוא הסביר לי שגם הגרמנים לא כל כך מצליחים להבין את ההצגות בתיאטרון הזה. יש להם שנים במאי קבוע פראנק קאסטורף, שמביים את כל ההצגות באותו סגנון אקספרסיוניסטי. הוא ניסה לנחם אותי: "כשהגעתי לברלין לפני 15 שנה, הלכתי לראות את ההצגות ב Volksbühne, אז זה היה מהפכני, אוונגרדי, זה מה שעשית אם רצית להיות 'אין' בברלין, היום זה סתם פתאטי".

מה עוד היה מעניין בשגרת חיי בשבוע שעבר? למרות שנפתחו ארובות השמיים, והיה מאוד גשום, החלטתי שזה לא מה שימנע ממני ללכת למפגש של ישראלים. כבר סיפרתי לכם על "השולחן הישראלי", מפגש חודשי לישראלים, אז ניסיתי מפגש חודשי אחר אותו מארגנות 3 בחורות ישראליות כריזמטיות וחינניות, שמזה כמעט 4 שנים מארגנות מפגש לישראלים צעירים, בבתי קפה של ישראלים. המקום היה שוקק בצעירים וצעירות ישראלים, חלק באו עם בני זוגם הגרמנים, ופגשתי כמה גרמניות יהודיות נחמדות שמדברות עברית מצוינת. המפגש היה באווירה מאוד נינוחה, ללא אג'נדה או תוכנית אומנותית, ישראלים נפגשים ומדברים כמו במסיבה. המפגש התקיים בבית קפה ישראלי בקרויצברג המכונה Ima (מעל הבית הקפה יש לופטים מעוצבים בסטייל לתיירים). היה נורא כיף לפגוש ישראלים מעניינים שחיים בעיר, לשמוע עידן רייכל, לנשנש שקשוקה וביסלי גריל ולעיין בערמת עיתוני לאשה, דברים שעשויים להשמע די בנאליים כשחיים בארץ הקודש, אבל פה הם נשמעים פשוט נפלא.

המפגש מתקיים פעם בחודש. אם אתם רוצים להצטרף לרשימת התפוצה זה המייל-mnk.berlin@gmail.com

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים

 

ביקור בתערוכה על פטריות הזיה

השבוע ראיתי תערוכה שנקראת "Soma", ללא ספק אחת התערוכות היותר הזויות שראיתי בחיי. סומה זה משקה פלא, שההינדים כתבו עליו בכתבי הקודש שלהם עוד במאה ה-2 לפני הספירה. למשקה הסומה מיוחסים כל מיני סגולות מדהימות (הארה, עושר, מזל, ניצחון במלחמות ועוד דברים טובים).

החל מהמאה ה-18, חוקרים שונים בעולם המערבי ניסו למצוא את מקור הצמח ואת המרכיבים של משקה הפלא. ב-1968 בנקאי אמריקאי בשם גורדון ר. ווסון, שהיה בזמנו החופשי מיקולוג חובב (כלומר חוקר פטריות), חקר גם הוא את הנושא. מהמחקר שלו הוא הגיע למסקנה שהסומה האגדי מופק מפטריית הזיה.

אז מה יש בתערוכה?

התערוכה שיצר האומן הבלגי קארסטן הולר (שהוא למעשה עצמו מדען), היא מפגש בין אמנות למדע. הולר לקח את הממצאים של ווסון והפך אותם לאמנות- כלומר למעבדה דמיונית שעורכת מחקר השוואתי על השפעת הסומה. חשוב לציין שהממצאים של ווסון הם שנויים במחלוקת.

באולם התערוכה יש 12 איילים מסורסים, שמסתובבים או יותר נכון רובצים בשטח סגור, ולכן המקום מריח כמו אורווה,  24 קאנריות, 8 עכברים  ו- 2 זבובים. למה איילים? כי הפטרייה הזו היא התזונה הטבעית של איילים באזורים שבו הפטרייה גדלה.

החלל מחולק לשניים, בחצי אחד נמצאים בעלי החיים שקבלו כביכול את פטריות ההזיה ובחצי השני של החלל  הקבוצה שלא קבלה. המטרה של המחקר היא להשוות את ההתנהגות של בעלי החיים שאכלו את הפטרייה, לבעלי החיים שלא. ניתן למדוד את רמת הסומה בגוף באמצעות שתן. בתערוכה ניצבים מקררים בהם יש צנצנות שתן של חיות ופטריות מקוררות.

אני קצת בלונדינית, ולקח לי 15 דקות פלוס שיחה קצרה עם אחת השומרות במוזיאון כדי להבין שלא באמת עושים ניסויים על בעלי חיים. כלומר לא באמת נותנים להם פטריות הזיה.

יש מקומות ישיבה למבקרים מהם ניתן לצפות מגבוהה במתרחש ולדמיין את הניסוי. מצד אחד אי אפשר שלא להרגיש רע בשביל בעלי החיים, במיוחד בשביל האיילים שאולם של מוזיאון הוא רחוק מלהיות הסביבה הטבעית שלהם, ואולי הם לא היו סובלים כל כך אם הם לפחות היו מקבלים פטריות הזיה על אמת?  מצד שני, יש משהו מרתק בקונספט של התערוכה.

במרכז האולם של התערוכה, בדיוק מעל איפה שרובצים האיילים,ישנה פלטפורמה מוגבהת עם מיטה זוגית. המוזיאון מציע תמורת 1000 יורו ללילה לישון בחלל המוזיאון. נשמע עוד יותר הזוי מהקונספט של התערוכה. מי ירצה לשלם 1000 יורו כדי לישון במקום שמריח כמו אורווה? חברתי בריטה הסתקרנה והתקשרה לברר אם נותרו כרטיסים, מסתבר שלא מעט היו מעוניינים בחוויה כזו והכל fully booked. בכל אופן, אם משהו מכם בברלין עד ה-6 בפברואר, אני ממליצה לכם ללכת לראות משהו קצת שונה ומשונה. התערוכה מתקיימת בהמבורגר בנהוף, מוזיאון לאמנות מודרנית. הנה לינק לאתר של המוזיאון לפרטים נוספים.

http://www.somainberlin.org/home.html?L=1

ועוד תערוכה, הייתי ממש תרבותית השבוע….

אמנות ישראלית בברלין זה אין

בימים אלו מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה לאמן הישראלי אבשלום, בחלל האמנת KW שב-  Mitte. אמן שנפטר טרם עת, בגיל 28 בפריז מאיידס (סביב מותו אופפת סודיות גדולה ולא מצוין בשום מקום בתערוכה את סיבת מותו המפורשות). הוא נולד כמאיר אשל, באשדוד, ב-1964. אחרי  השרות הצבאי, הוא בנה לעצמו סוכה על חוף הים באשדוד שם הוא גר, הוא התפרנס כתכשיטן במטרה לחסוך מספיק כסף לכרטיס טיסה לפריז. בפריז הדוד שלו שהיה מבקר אמנות לקח אותו תחת חסותו, ועזר לו לבסס את עצמו כאמן. בפריז הוא אימץ את השם אבשלום ( Absalan בהגיה צרפתית).

העבודה המרכזית והמעניינת ביותר בעיני היא "תאים", שזו למעשה היצירה האחרונה של אבשלום לפני מותו. שישה מודלים של תאי מגורים התפורים למידותיו, משפיעים על תנועותיו, והיו אמורים להיות רק לשימושו, מדובר בחללים מאוד קטנים (בערך בגודל של מכונית).

המטרה שלו הייתה לבנות את ששת התאים הללו ולהציב אותם במרכזי ערים גדולות (פריז, ניו יורק, פרנקפורט, תל-אביב, ציריך וטוקיו), לנדוד מארץ לארץ ולחיות בתוך התאים שלו ברחבי העולם. הוא נפטר ב-1993 לפני שהוא הספיק ליישם את התוכנית ולהפוך את כל המודלים לבתי עץ לבנים.  הבתים מושפעים מסגנונות בנייה ארכיטקטוניים מודרניים אלא שהם לא אוטופיים, כלומר זו לא ארכיטקטורה שיוצרת סביבה אידיאלית למשתמשים בה, להפך, זו סביבה שמשליטה מציאות מאוד ספגנית וקשה פיזית.

בתאים הללו אין מקום לשום דבר מיותר, כל דבר הוא פונקציונאלי, כל החלל מנוצל,  מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שמשמש גם כשרותים וכו'. אבשלום בכוונה יעד את התאים שלו למרכזי ערים גדולות, המטרה שלו הייתה להתעמת עם הארכיטקטורה האורבנית הקיימת. ומה האומן רצה לומר על ידי העבודה הזו? זו הייתה הדרך שלו למחות, לא לקבל התניות חברתיות שהתרבות שלנו יוצרת לגבי סגנון החיים שלנו ותפיסת העולם שלנו בעיקר לכל מה שקשור בחומר. הוא האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות זה ליצור התניות חדשות.  

זה בהחלט עורר בי את המחשבה לגבי היחסים שלי עם חומר. אחרי אין סוף קיטורים על כך שאנחנו חייבים לעבור מהדירה הקטנה מדי שלנו, זה גרם לי לחשוב שאולי אני קצת מפונקת. היצירה שלו גרמה לי לשאול את עצמי עד כמה אני באמת צריכה את הדברים שיש לי? או עד כמה אני באמת צריכה את כל הדברים שאני רוצה לקנות?

התערוכה עד ל-20 לפברואר,  לפרטים נוספים:  http://www.kw-berlin.de

בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים. נתראה במוצ"ש הבא.

 

 

 

 

 

 

 

השנה החדשה שהתחילה ממש רע

אף אחד לא הזהיר אותי ממה שקורה בסילבסטר בברלין. חשבתי סטנדרטי, קצת מסיבה, קצת שמפניה, נשיקה לוהטת בחצות, ובזה נגמר העניין. האמת, שלא ממש התחשק לנו לצאת, אבל כבר ענינו בחיוב להזמנה למסיבה ביתית של ידידה של אנדריאס. לא משהו גדול, 20 איש. כל אחר הצהריים, אנדריאס ואני התבחבשנו האם ללכת למסיבה או לא, אומנם מדובר בחברים נחמדים אבל לא היה לנו חשק, מצד שני לא היה נעים לבטל, כי מדובר במסיבה קטנה.

אנדריאס: "אז אני אתקשר אליה ואגיד שאת חולה".

אני:  "לא! אני לא מוכנה להיות משביתת השמחות בעיני החברים שלך".

אנדריאס: "טוב, בעצם כבר השתמשנו כבר בתרוץ שאת חולה לפני כמה חודשים, במסיבה אחרת שהיא עשתה".

אני: "אבל באמת הייתי חולה! תגיד שיש לך האנג אובר מהמסיבה של אתמול".

אנדריאס: "האנג אובר זה תרוץ של בוקר לא של ערב".

אני: "אתה לא יכול פשוט להגיד את האמת? שלא בא לנו לבוא?"

ואז אנדריאס נכנס לדיון פילוסופי מייגע על האם זה מוסרי לבטל פגישה עם חברים. כמו שני מטומטמים חפרנו והתחבטנו כל אחר הצהריים. לבסוף אמרתי לו שזה חברים שלו והחלטה שלו. אז הוא החליט שהולכים. כל אחד היה צריך להביא משהו למסיבה, ומכיוון שהסופר היה סגור, הדבר היחידי שהיה לנו בבית זה פתיתים, המכונים אצלנו "אורז בן גוריון". אז הכנתי סיר של אורז בן גוריון, כדי שהגרמנים יוכלו להתרשם מהקוויזין הישראלי.

הגענו למסיבה, הכל היה טוב ויפה, לקראת חצות, נתנו לנו זיקוקים ( כמו ששמים על עוגת יום הולדת)  הרמנו כוסית, וקצת אחרי חצות אנדריאס ואני התחמקנו מהמסיבה בשביל לצאת למועדון. אנדריאס החליט שעדיף ללכת בשקט בלי להגיד שלום, כי הוא התבייש בזה שאנחנו עוזבים את המסיבה כל כך מוקדם. אני לא יודעת מה עבר עלי כשהסכמתי לעשות דבר כל כך לא מנומס.

אולי זו הייתה טעות לעזוב מוקדם, המונים עמדו ברחובות והעיפו זיקוקים פיראטים ונפצים.  אנשים השתמשו בגבעות השלג שנערמו ברחוב כדי ליירט מהם את הזיקוקים והנפצים, הם כיוונו אותם לעבר אנשים, מכוניות, חלונות פתוחים של בתים, חברות שלי שהיו ברכבת התחתית אמרו שהם גם זרקו על מסילות הרכבת התחתית, וכשהרכבת התחתית עצרה בתחנה הזיקוקים התנפצו לכל עבר. סכנת נפשות! אנשים הסתובבו עם בקבוק שמפניה ביד אחת ואקדח ביד שנייה וירו נפצים באוויר, כשעובר לידך דבר כזה זה פשוט מפחיד. תוסיפו על זה את כמויות האלכוהול שהתגלגלו ברחובות. השמיים היו מוארים כמו בהפצצה, הרי הזיקוקים הפיראטיים האלה לא ממש מתפוצצים יפה כמו זיקוקים מקצועיים. היה רעש נוראי, בתחושה שלי הייתי איפה שהוא בין מלחמת המפרץ לבין מלחמת העולם השנייה. ובתוך כל ההמולה אנדריאס ואני חפשנו מונית כדי לברוח משם.

הגענו למועדן שהיה סגור. מוזר. אז הלכנו לאחד הברים הסמוכים, כבר לא היה לי אכפת, העיקר לא להיות ברחוב. מצאנו את עצמנו בבר עמוס עם מוזיקה לטינית, תערובות של תיירים וברלינאים אקלקטיים, טיפוסים שמחים, כאלה שלא היית מוצאת  במועדונים של מוזיקה אלקטרונית. ההבדל ביני לבין אנדריאס מדהים כשזה מגיע לאלכוהול, כשאני שותה 2-3 כוסות יין או שמפניה, אני נהיית עייפה, כבדה וא-סוציאלית, כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל מול הטלוויזיה ולהירדם. כשאנדריאס שותה יין הוא נהיה עליז ואנרגטי כמו נער בן 18.  כלומר כשאנחנו יוצאים למועדונים וברים אני ממצה הרבה יותר מהר ממנו, אפילו שאני הצעירה שבינינו. ככה שלא חזרנו הביתה מאוחר. מתקפת הזיקוקים והנפצים נמשכה בערך עד 3 בבוקר. כמובן שהמשטרה הייתה באוזלת יד, מכבי האש עבדו שעות נוספות באותו הלילה, בגלל ריבוי תאונות זיקוקים.

התעוררתי לשנה חדשה מכוערת במיוחד, לא רק בגלל הטראומה מהזיקוקים. אלא בגלל הלכלוך שהם הותירו. ב364 ימות השנה הגרמנים הם פריקים של ניקיון והפרדת הפסולת שלהם. הם מפרידים בין נייר, פלסטיק, זבל אורגני ושלושה סוגי זכוכית: שקופה, ירוקה וחומה. בסילבסטר אנשים שכחו מטהרת הזבל שלהם, וזרקו את כל הזבל ברחוב. גם עטיפות הנפצים וסוללות הזיקוקים נשארו זרוקות על המדרכות.

באותו היום קבלנו גם טלפון זועם מהחברים של אנדריאס, שנעלבו שעזבנו את המסיבה בלי לומר שלום. הם כעסו ובצדק. מה שהוביל לגל אשמה מצד אנדריאס. ככה שבסוף אחרי כל הדילמות המוסריות שלנו, בכל זאת הצלחנו לאכזב.

שבוע אחרי ברלין עדיין נראית כמו חירייה. הטמפרטורות עלו, השלג הפשיר ואז הטמפרטורות שוב ירדו והשלג קפא, מה שגרם למדרכות ולכבישים להיות חלקים, שלשום, ירד על השלג גשם…. וזה אסון. שלג על גשם גרם לרחוב כולו להפוך למשטח של החלקרח. פשוט אי אפשר היה ללכת ברחוב במשך כמעט יום שלם. אנשים מסביבי נפלו על ימין ועל שמאל, גם אני הבאתי חליקה. ומה עושים כדי שיהיה פחות חלק? מפזרים מין חצץ כזה, בקיצור עכשיו השלג שוב נמס, המדרכות והכבישים מלאים בשלג בוצי וחום, שלוליות מים מהשלג שנמס, חצץ, כל הג'אנק של מסיבות הסילבסטר שעדיין נותר, חרא של כלבים בלי סוף, ותוסיפו על זה גם את עצי חג המולד. כן, עכשיו שנגמר חג המולד, כולם מסירים מהעץ את הקישוטים, ואת העץ לא פחות ולא יותר זורקים מהחלון ומחכים שמשאית הזבל העירונית תבוא לאסוף אותה מהרחוב, האם היא כבר באה? לא ולא!

אנדריאס טוען שאי אפשר לנקות את הרחובות בגלל השלג והקרח, אבל אני אומרת שאם רוצים באמת אז יכולים למצוא לטינופת הזו פתרון. אני באה מדרום תל אביב, אני רגילה לחיות בלכלוך וטינופת, אם אני מתלוננת אז כנראה שהמצב באמת חמור.

אני חושבת שמה שהשאיר לי טעם לוואי הכי נורא מתחילת השנה הזו, זה לראות את הגרמנים מאבדים שליטה. ברלין נחשבת לעיר יחסית בטוחה, הגרמנים נראים מתורבתים ורגועים, אבל יש 2 ימים בשנה שהם לגמרי מאבדים את העשתונות, הראשון במאי, וסילבסטר. זה גרם לי להבין שמתחת לאיפוק הזה יש סערה משתוללת שמחכה להזדמנות לפרוץ. כיהודיה אתם יודעים מיד לאיזה קו מחשבה זה לקח אותי. בימים הקרובים הטמפרטורה צפויה להגיע ל-14 מעלות, אני מקווה מאוד שזה יעודד אותי.

בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים.

חג המולד הראשון שלי בברלין

הרומן שלי עם חג המולד התחיל עוד כשהייתי ילדה.  גדלתי במזרח הרחוק ולמדתי בבית ספר בריטי. בבית הספר שרתי את כל שירי חג המולד באנגלית והשתתפתי במחזה על סיפור הולדתו של ישו (בתפקיד עציץ ג' כמובן).

עד היום אני זוכרת את גרב חג המולד בצבעי ירוק, אדום ולבן עם ציור של איש שלג שקבלנו בבית הספר בכיתה א'. למורת רוחם של הוריי, תליתי את הגרב הזו מעל חלון חדרי, הכנתי רשימת מתנות ארוכה לסנטה קלאוס וחיכיתי.

בבוקר חג המולד, זינקתי מהמיטה בהתרגשות, ורצתי לגרב לבדוק מה סנטה השאיר לי. למרבה אכזבתי גיליתי חבילה של טושים בלבד. "למה סנטה לא נתן לי את בית הברביות שביקשת ממנוי?", שאלתי את אמא שלי. "כי סנטה לא נותן מתנות לילדים יהודים, אבל במקרה שלך, בגלל שאת ילדה כל כך נחמדה, הוא החליט בכל זאת לתת לך משהו קטן שלא תהיי מאוכזבת.", היא ענתה. שלא תחשבו חלילה שהייתי ילדה מקופחת, את בית הברביות שלי קבלתי גם קבלתי, אבל לא בחג המולד.

 כשגרתי בלונדון בשנות העשרים לחיי, חגגתי את חג המולד עם בעלי הבית שלי, שאמצו אותי כבת משפחה.  בעלת הבית שלי קריס מכינה את פטה כבד הורס. הילדים שלהם (שהם בגילי פחות או יותר) היו מגיעים והיינו שותים שמפניה מהבוקר עד הערב, פותחים מתנות (ועכשיו סנטה כבר לא קיפח אותי), אוכלים ארוחת חג מולד משובחת ועוגת כריסמס בריטית טיפוסית המכונה מינסד פאי- זה מיני פאי ממולא באגוזים, צמוקים, תפוחים קינמון וכל מיני תבלינים קריסמסיים כאלו.

חג המולד בגרמניה שונה מחג המולד בלונדון, אז היה לי הרבה מקום לחידושים והפתעות. ההכנות לחג המולד בגרמניה מתחילות בערך חודש לפני החג. נובמבר ודצמבר הם חודשים חשוכים נורא, ולכן חייבים למצוא דרך להאיר את הנשמה, הגרמנים עושים זאת עם שווקי חג מולד מדהימממממים  ומוארים, עמוסים בדוכנים עם עבודות יד למיניהן, קישוטים לעצי חג מולד, ממתקים ומאפים מיוחדים לקריסמס ויין חם. פישלתי קצת בקטע של התמונות,עד שהגעתי עם המצלמה בבוקר של ערב חג המולד, כבר סגרו את השוק, אבל בכל זאת מצאתי לכם איזו תמונה מהאינטרנט.

איך עוד מכניסים אור לבית בחודש כל כך חשוך? הדלקת נרות האדוונץ. Advents Kranz זה קישוט לשולחן בצורת כתר שעשוי מענפי ברוש עליו יושבים 4 נרות גדולים.  הנרות משמשים לספירת 4 שבועות שלפני חג המולד. בראשון בדצמבר מדליקים נר אחד, כל ערב באותו השבוע מדליקים רק נר אחד, בשבוע השני שני נרות, נו, קצת כמו חנוכה.

לטקס הדלקת הנרות, מלווה מנחת תה נחמדה מאוד בה מגישים עוגות חג מולד.  יש כל מיני סוגים כמו לייבקוחן, שזה כמו דובשנית משודרגת עם ציפוי שוקולד, ושטולן, עוגת שמרים עם פירות יבשים ומרצפן. זו עוגה מאוד עשירה עם הרבה שומן וסוכר. בימים עברו כשלא היה שפע של אוכל, העוגות הללו  היו אמורות לתת לאנשים את השומן שהם צריכים בחורף, ואפו מספיק עוגות כאלו כדי שיחזיקו עד לפסחא. אמא של אנדריאס מכינה שטולן כל שנה, יש לה מתכון משפחתי, אם כי היא מקצצת משמעותית בכמות הסוכר והשומן בעוגות…אנחנו מנסים לשכנע אותה להחזיר את הכמות המקורית, כדי שהן לא יהיו יבשות.  אפיית העוגות זה ממש טקס משפחתי, ואחותו של אנדריאס מגיעה במיוחד ממינכן כל שנה, כדי לאפות שטולן עם אמה.  במאפייה של היישוב בו גרים הוריו של אנדריאס נותנים להן לאפות את העוגות בתנור שלו. בשנה הבאה אני מקווה להצטרף לחגיגה המשפחתית.

גם הילדים סופרים את הימים עד לחג המולד עם לוח שנה מיוחד שנקרא Advents Kalender, מדובר בלוח שעליו 24 כיסים ממוספרים, ההורים ממלאים כל כיס בממתק או הפתעה, וכל ערב מהראשון בדצמבר עד ה-24 לדצמבר, הילדים בודקים את ההפתעה היומית. אם כל זה לא מספיק אז בלילה שבין החמישי לשישי לדצמבר, הילדים מצחצחים את המגפיים שלהם ומשאירים אותם בחוץ, כדי שסיינט ניקולאוס (הסנטה קלאוס הגרמני) ישאיר להם ממתקים בתוך המגפיים. בעבר, ילדים רעים היו מקבלים פחם במגפיים…אבל זו שיטת חינוך שכבר עברה מהעולם.

לכבוד חג המולד אנדריאס, הבת שלו ואני נסענו ברכבת לבקר את ההורים של אנדריאס. התפללנו שלא יהיו יותר מדי עיכובים בגלל מזג האוויר, ולמזלנו היה עיכוב של שעה בלבד. בהתחשב בזה שלילה קודם אנשים בילוו כל הלילה בתחנת הרכבת בגלל עיכובים זה לא היה נורא.

אז מה עושים חברים בחג המולד (חוץ מלאכול כמובן), כשבחוץ מינוס 10 מעלות, וכשיש שכבה  של בערך 30 ס"מ שלג? סקי במישור! כן, כן.יש דבר כזה. אמא של אנדריאס החליטה שהיא מלמדת אותי לעשות את זה. היא נתנה לי את הנעליים והמגלשיים שלה, ציידה אותי גם בבגדי סקי מתאימים של אחות של אנדריאס, משנת טרפפו, ככה שממש נראיתי כמו דובון איכפתלי, ויצאנו לחורשה מאחורי הבית. אני פחדנית ומגושמת וכל הזמן ניסיתי למנוע נפילה- לא שיכול לקרות משהו מסוכן מליפול על כרית שלג של 30 ס"מ. אמא של אנדריאס הלכה לצידי, דרוכה לתפוס אותי במידה ואחליק. זה לא היה מהנה במיוחד. בדרך הביתה, היינו צריכים לרדת גבעה, לא משהו רציני, 25 מטר גובה, אבל להחליק את זה ישר למטה זה ממש סקי… אז ירדתי  את הגבעה בקצב של צב, בזיגזגים. אמא של אנדריאס פשוט החזיקה אותי ביד שלא אחליק בסבלנות מרובה שיש רק למורה מקצועית, לקח לי קרוב לחצי שעה לרדת את הגבעה.

רגע לפני שאנחנו אומרים Tschüss , אני רוצה לספר לכם שהתחלתי להגיש פינה ברדיו בשם "גלויה מברלין", ברשת ב', בתוכנית בשלוש עם ענת דולב. הפינה הבאה תהיה ביום חמישי ה-6.1, מתישהו בין שלוש לארבע. בינתיים אני מצרפת לינק לפינתי הראשונה:

http://snd.sc/i6co67