על העמדת פנים ודברים אחרים

בשבוע שעבר, סוף סוף אנדריאס ואני מצאנו זמן להחליף את אחת המתנות שקבלנו לחתונה, מחנות היוקרה Mannu Factum  שבשרלוטנבורג.  חנות למוצרי איכות והמחיר בהתאם (ואף אולי יותר), כך שאם אין לכם מה לעשות עם הכסף שלכם ואתם רוצים למשל לקנות מנורת שולחן איכותית ב-600 יורו, או חלוק רחצה ב—300 יורו, זה המקום. בכל אופן, אחד הדברים היחידים שיכולנו לקנות בחנות כזו עם זיכוי של 59 יורו זה מכונת פסטה במבצע. אנדריאס ראה והתרגש. "רוצה?" שאל אותי, אמרתי לו שאם הוא בשעות הפנאי שלו רוצה להכין אטריות עבודת יד הוא מוזמן, אבל אני אשמח להמשיך לקנות אטריות De Cecco מהחנות של הויאטנמי מתחת לבית. "זה מסוג הדברים שקונים ומשתמשים בהם פעם אחת", הזהרתי.  אבל אנדריאס נדלק, וחשב שזו יכולה להיות פעילות נהדרת עבורו ועבור בתו, שכפי שספרתי לכם בעבר בפוסט שלומית לומדת להיות אמא חורגת, אוהבת מאוד לבשל ולאפות. מכיוון שלא היה נראה שנוכל לקנות משהו אחר בחנות הזו עם הזיכוי, החלטנו שאין לנו מה להפסיד.

בשבת בצהריים, כשחזרתי הביתה מהקפה השכונתי שלי, על ידית דלת המטבח עמד קולב עליו האטריות היו מסודרות לראווה.  אני הכנתי רוטב עגבניות עם ריקוטה, ואני חייבת לציין שאטריות טריות זו פשוט ליגה אחרת. אז שאפו לצמד מכיני האטריות.

בערב אנדריאס ואני הלכנו לתיאטרון. הייתה לנו הזדמנות לראות את השחקנית האוסטרית סופי רויס על הבמה.  מאוד אהבתי את המשחק שלה בסרטו האחרון של טום טיקוור "Drei", "שלושה" (הבמאי של "("Run Lola Run).

"הסוחר מברלין", מאת וולטר מרינג, זה מחזה על יהודי בשם קפטן, חרדי ממזרח ארופה (אותו משחקת סופי רויס),שמגיע לברלין ב-1923, בתקופה של רעב ואינפלציה, כשבכיסו מאה דולר בלבד. חיש מהר הוא מצליח להפוך לאיש עמיד ובעלים של בנק. בסופו של דבר הוא מאבד הכל ונשאר עם אותו מאה דולר איתם הוא הגיע  לברלין.

כשניסינו לקבוע עם חברים ללכת להצגה כולם התחמקו באלגנטיות כשהם שמעו באיזה תיאטרון מדובר. משמעות השם "Volksbühne" בגרמנית זה במת/תיאטרון העם, ישר חשבתי שזה תיאטרון של וועדי עובדים. אבל לא. התיאטרון נבנה ב-1913, והיה אמור לקדם מחזות סוציאליסטים. היום זה תיאטרון אקספרמנטלי שמקבל מימון ממשלתי כמו שאר התיאטראות בגרמניה.אגב, הבניין עצמו יפיפה. התיאור של אנדריאס כתיאטרון "אקספרמטנטלי" כבר היה צריכה לעורר אצלי נורה אדומה. אבל הצגה עם סופי רויס (שחקנית אנסמבל קבועה בתיאטרון מסתבר), ועוד הצגה על יהודים, מה טוב. מאוד סקרן אותי לראות איך אוסטרית משחקת גבר יהודי.

סצנת הפתיחה של ההצגה הייתה קבוצת יהודים חרדים ברכבת. הם דברו משהו בין גרמנית ליידיש, המשחק היה נראה כמו קריקטורה אנטישמית, אבל הקהל אהב את זה וצחק מהבדיחות. התפתלתי באי נוחות בכיסא. לשמחתי, גיליתי שלא רק את היהודים הם שמו ללעג אלא את כל מגוון הדמויות, פשוטי העם, הזונות, האריסטוקרטים והחיילים במחזה. זו לא הייתה הצגה עלילתית, אלא יותר תמונות מחיי היום יום של אנשים בברלין בין שתי מלחמות עולם. השחקנים לא דברו, הם בעיקר צעקו וצווחו. אחרי שעתיים הגיעה ההפסקה. ואני אמרתי שעוד מחצית של ההצגה הזו אני לא מסוגלת לשרוד גם בגלל הצרחות וגם בגלל שפשוט לא הבנתי חצי מילה. אנדריאס כמובן נהנה, אז הצעתי לו להישאר לצפות לבד. הייתי כל כך מתוסכלת מזה שלא הבנתי כלום ממה שהשחקנים אמרו בהצגה, למרות שאני מקדישה כל כך הרבה זמן ללימודי הגרמנית. תוסיפו על זה את הגעגועים ההולכים ונבנים לארץ, את החורף הבלתי נגמר, את מחסור המקום בדירה שלנו… עליה אני אעשה לכם פוסט בהמשך, שפשוט נכנסתי לתא השירותים אחרי שנגמרה ההפסקה והתייפחתי כמו תינוקת.

פסעתי לתחנת הרכבת התחתית הקרובה ממש מחוץ לתיאטרון (Rosa Luxemburg) ולקחתי רכבת הביתה. בדרך מהתחנה הביתה, פגשתי לגמרי במקרה את חברתי רותי המפורסמת. זיהיתי אותה מרחוק בגלל התלתלים. היא הייתה עם ידיד , והם היו בדרך למסיבה ברחוב הסמוך. מכיוון שאני לא מכירה את אותו הידיד, השתדלתי לא להראות שאני על סף התפרקות. לבשתי מיד את הפרצוף השמח במיוחד שלי, כדי לכסת"ח על העצב והתייחסתי לחוויה התיאטרלית שלי בהומור. הם הזמינו אותי להצטרף למסיבה ואני כמובן הסכמתי, זו הייתה נשמעת לי אופציה הרבה יותר מעניינת מללכת הביתה ולהמשיך לרחם על עצמי.

שלומית ורותי

אני מודה שהפגישה שלי עם רותי והידיד שלה גרמו לי לחשוב על ההתנהלות שלי באותה הסיטואציה. איך מפרצוף תחת הפכתי לשמחה ועליזה, גם אם זו הייתה רק הצגה, ותהייתי למה אני לא יכולה להיות קצת יותר כזו בבית ולא רק עם זרים? מאז שהתחיל החורף אני מסתובבת הרבה מאוד עם פרצוף חמוץ. תהיתי, האם אני צריכה ללמוד לעשות מאמץ קצת יותר גדול שלא כל הבית ירגיש כשאני בדיכי? למרות שאנדריאס סופר רגיש ומשתדל מאוד לתמוך, גם לו העליות והירידות של מצב הרוח הקפריזי שלי לא קל לו. גם עליכם חשבתי, הרי בזמן האחרון אני מקטרת לכם ללא הפסקה, אולי גם אתכם אני צריכה לעשות קצת יותר מאמץ להיות יותר cheerful? כשעסוקים בלהיות בתפקיד של  "שמחה", שוכחים לרגע מהעצב.

חבר של אנדריאס שהוא כתב תרבות, הפציר בי לא להתייאש. הוא הסביר לי שגם הגרמנים לא כל כך מצליחים להבין את ההצגות בתיאטרון הזה. יש להם שנים במאי קבוע פראנק קאסטורף, שמביים את כל ההצגות באותו סגנון אקספרסיוניסטי. הוא ניסה לנחם אותי: "כשהגעתי לברלין לפני 15 שנה, הלכתי לראות את ההצגות ב Volksbühne, אז זה היה מהפכני, אוונגרדי, זה מה שעשית אם רצית להיות 'אין' בברלין, היום זה סתם פתאטי".

מה עוד היה מעניין בשגרת חיי בשבוע שעבר? למרות שנפתחו ארובות השמיים, והיה מאוד גשום, החלטתי שזה לא מה שימנע ממני ללכת למפגש של ישראלים. כבר סיפרתי לכם על "השולחן הישראלי", מפגש חודשי לישראלים, אז ניסיתי מפגש חודשי אחר אותו מארגנות 3 בחורות ישראליות כריזמטיות וחינניות, שמזה כמעט 4 שנים מארגנות מפגש לישראלים צעירים, בבתי קפה של ישראלים. המקום היה שוקק בצעירים וצעירות ישראלים, חלק באו עם בני זוגם הגרמנים, ופגשתי כמה גרמניות יהודיות נחמדות שמדברות עברית מצוינת. המפגש היה באווירה מאוד נינוחה, ללא אג'נדה או תוכנית אומנותית, ישראלים נפגשים ומדברים כמו במסיבה. המפגש התקיים בבית קפה ישראלי בקרויצברג המכונה Ima (מעל הבית הקפה יש לופטים מעוצבים בסטייל לתיירים). היה נורא כיף לפגוש ישראלים מעניינים שחיים בעיר, לשמוע עידן רייכל, לנשנש שקשוקה וביסלי גריל ולעיין בערמת עיתוני לאשה, דברים שעשויים להשמע די בנאליים כשחיים בארץ הקודש, אבל פה הם נשמעים פשוט נפלא.

המפגש מתקיים פעם בחודש. אם אתם רוצים להצטרף לרשימת התפוצה זה המייל-mnk.berlin@gmail.com

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים

 

5תגובות ל‘על העמדת פנים ודברים אחרים

  1. Yoav Sapir ינואר 22, 2011 / 6:31 pm

    מחזק את דבריך לגבי המפגש של קארין ונירית.

    בנוגע למבנה המרשים: האדריכל (של המבנה המקורי) הוא אוסקר קאופמן, שתכנן גם הבימה בת״א (בצורתו המקורית כמובן)

  2. nokiola ינואר 25, 2011 / 11:35 am

    קראתי את הבלוג שלך מתחילתו, סיפור החתונה שלך הצחיק וריגש אותי בו זמנית.
    אני מאחלת לך הרבה אושר ושיבואו ימי שמש רבים ותהיי שמחה יותר.
    את יודעת שזה הוכח מחקרית שמחסור באור גורם לאנשים דיכאון, אז אני יכולה לנחש שלא קל לך לעבור את החורף בגרמניה.
    תחזיקי מעמד!

  3. svetlana krichli ינואר 26, 2011 / 11:45 pm

    בובי זה בסדר בחורף כמעט אצל כולם דיקי ;~)))))) פשוט תעשי יותר דברים שעושים לך טוב ………. אני חושבת שאצלך זה יותר הרגשת חוסר עונים מאשר דיקי! ברגע שתכנסי לשגרה של החיים שם הכל הסתדר !!!!!!!!!!!!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s