שלומית מסתבכת עם המשטרה

לפני כמה שבועות קבלתי זימון לבירור מהמשטרה  בגין שהיה לא חוקית בגרמניה בתקופה שלפני נשואי. המדינה תובעת אותי, ולפני שזה מגיע לבית המשפט הייתי צריכה לעבור במשטרה. כן! בדיוק מה שאתם קוראים! ממש הסבר פניך למהגרת!

לתיירים מהארץ מותר לשהות בגרמניה 90 יום מתוך 180 יום. מתי הזמן הזה מתחיל? לא היה לי לגמרי ברור, אבל מסתבר שהספירה מתחילה מהרגע שנכנסתי. במרץ שעבר, כשהגעתי לבלות את האביב בברלין, הזמנתי כרטיס ל- 3 חודשים בדיוק. אלא ששכחתי שביליתי בברלין שבוע בפברואר במסגרת החצי שנה הזו. בספטמבר, חזרתי 5 ימים לפני שהסתיימה התקופה של חצי השנה. לא בכוונה, אני חשבתי שסופרים חצי שנה מינואר…. אבל אף אחד בביקורת דרכונים לא שם לב או לא התייחס.

לאף אחד לא ממש היה אכפת מהכמה ימים ששנוררתי שלא במודע (שמתוכם גם הייתי 5 ימים בלונדון…ככה שממש מדובר בכמה ימים) עד שטסתי לארץ בדצמבר  לאחר החתונה שלנו. איזה פקיד מטומטם בביקורת הדרכונים של שדה התעופה היה כנראה משועמם או חדש בתפקיד, וכשהוא קבל את הדרכון שלי לידיו הוא התחיל לבדוק את כל  החותמות ולהאשים אותי בשהות בלתי חוקית בגרמניה, כשאני כבר הייתי נשואה. עוד לא הייתה לי את הויזה של 3 שנים, אז שלפתי את תעודת הנישואים כדי להראות לו שאני בברלין כחוק. כמובן שביציאה מגרמניה הוא לא יכול היה לעשות לי כלום,  אז הוא צילם את הדרכון שלי ואמר שאני עוד אשמע מהם. נו טוב, אמר אז אמר? בינתיים עברו יותר מחודשיים, לגמרי שכחתי מזה., עד שהגיע המכתב בדואר.

אנדריאס ואני התייצבנו במשטרה ביום חמישי בבוקר, באיזו שכונה שכוחת אל ליד שדה התעופה טגל,בתחת של העולם כמו שהגרמנים אומרים. ההפתעה הנעימה הייתה שהשוטר שטיפל בנו היה מקסים, וגם הוא היה על אזרחי… הסברנו לו את הסיטואציה, התנצלנו על השהות הלא חוקית, לא הכחשנו.

הוא ישב שעה וחפר לי בדרכון הלוך וחזור, עשה עוד צילום שלו ולבסוף הוא אמר שקשה לעקוב מתי נכנסתי ויצאתי לגרמניה, חלק מהחותמות דהויות ולא ברורות, ויש לי מיש מש של חותמות מכל מיני מדינות על אותו הדף, ככה שהוא ימליץ לבית המשפט לבטל את התביעה נגדי. זה לא בטוח שהוא יצליח ואני מחכה עוד למכתב רשמי שישחרר אותי מכל הסיפור הזה. אבל ממש שמחתי שהוא לא חיפש אותי בפינות. אבל באמת, דאחילק, בשביל כמה ימים ששהייתי שם שלא כחוק, יעלה להם יותר זמן להתעסק איתי מאשר הקנס שאני יכולה לקבל. טוב בעצם, מה גובה הקנס שאני יכולה לקבל? אני לא חושבת שישלחו אותי לבית סוהר בגין עבירה כזו, אבל אנדריאס השתעשע עם הרעיון.

באותו היום בשעות הצהריים, הגיעה החבילה שלי מישראל. 80 ק"ג של ספרים, ניירת, בגדים ושאר חפצים אישיים עם ערך סנטימנטאלי שהוריי שלחו לי מהארץ. זה היה אמור להגיע עד לדלת הבית, אבל המוביל לא רצה להעלות את 80 הק"ג שלי במדרגות, והשאיר לי את החבילה בחדר מדרגות. הייתי צריכה לפרוק את הקרטון הגדול שבתוכו היו קרטונים קטנים, ולהתחיל להעלות קופסא קופסא, לבד, בקור, (ואני בכלל לא נשמע פולנייה).

באותו הזמן היו שני פועלים גרמנים בבניין שלנו שעשו כל מיני עבודות שיפוץ. למען האמת לא נראה שהם היו ממש עסוקים במשהו חוץ מלעלות ולרדת כל כמה דקות. האחד היה צעיר, השני מבוגר. האם אתם חושבים שהם הציעו עזרה? לא ולא. בהתחלה הסתדרתי לבדי, אבל באיזה שהוא שלב היו כמה קופסאות כבדות במיוחד שלא יכולתי לסחוב לבד. אז עליתי במדרגות שם פגשתי את הפועל המבוגר. פניתי אליו בנימוס בגרמנית ושאלתי אותו אם הוא יכול אולי בבקשה לעזור לי. הוא הסתכל עלי בעיני עגל ושאל אותי "במה בדיוק את רוצה שאני אעזור לך?". ממש, כאילו שהוא לא ידע.  "לעזור לי עם כמה קופסאות", עניתי בנימוס. הוא פתח במונולוג, שלא הבנתי מה בדיוק הוא אומר, חוץ מזה שהבנתי שהוא מחפף אותי לכל הרוחות. כל כך כעסתי שכל מה שרציתי לומר לו, זה שזה לא פלא שאתם ולא אחרים רצחתם 6 מיליון.  אבל לא אמרתי. זה לא נראה לי מכובד להשתמש בשואה במקרים כאלו.

נאלצתי לפרוק את הקרטונים לתוך מזוודה כדי שאוכל לעלות אותה. הפועלים המשיכו לעלות ולרדת, כל פעם שהם עברו לידי התעלמתי מהם במבטי וסיננתי מבין שיני קללות עסיסיות כלפיהם בעברית, אני מודה שזה קצת ילדותי אבל זה כל מה שיכולתי לעשות.

בארץ היו מציעים עזרה, וזה לא בגלל שאני אשה. בארץ נהוג לעזור אחד לשני במצבים כאלו. כל הסיפור לקח לי קרוב לשלושת רבעי שעה, במקום 10 דקות או פחות בעזרת עוד זוג ידיים חזקות. אנדריאס התקשר בדיוק אחרי שסיימתי והוצאתי עליו את כל הכעס שלי, מסכן. "אם היית מנפנפת לו שטר של 10 יורו בזמן שבקשת, הוא היה עוזר לך". הוא ענה. אבל לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה, כי בארץ אם הייתי מציעה למשהו כסף זה היה נחשב לעלבון.

לא יכולתי להתאפק, לא הוצאתי את קלף השואה על הפועל, אבל הייתי חייבת להוציא אותו על אנדריאס. מזל שיש לבעלי חוש הומור. "יקירתי, את לא חושבת שכדאי להשאיר את רצח העם שעשינו למקרים קצת יותר חמורים מאשר איזה פועל גס רוח? את צריכה ללמוד להבדיל בין פאשיסט לסתם שמוק". והאמת שהוא צודק. מיד נכנסתי להכללה גסה על כל הגרמנים- שהם אגואיסטים וקרים וכו', אבל למען האמת נתקלתי בהרבה מאוד אדיבות ואכפתיות מהגרמנים, ככה שזה ממש לא פייר מה שעשיתי.

ועכשיו לעניין אחר… אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי בדיוק לפי חוק מרפי לפני כמה שבועות. לבת של אנדריאס הייתה חופשה של שבועיים מהלימודים. אנדריאס האבא המשקיען,  לקח אותה לחופשה קטנה, ובחורף אין כמו סקי. הוזמנתי כמובן להצטרף לחופשה המשפחתית, אך כמי ששונאת את השלג,וחרדה מגבהים הרעיון לנסוע לסקי לא היה נראה לי אטרקטיבי כלל. תוסיפו על זה שאנדריאס נוסע לחופשת הסקי השנתית שלו עם אחד מחבריו הטובים ועוד כמה זוגות חברים של החבר כווווולם עם ילדים, 17 איש חולקים ביחד בקתת סקי קטנה בצ'כיה. כלומר סקי בבוקר, וגרמנים שותים בירה, מדברים גרמנית ומשחקים קלפים בערב, זה נשמע חמים ונעים אבל לא תודה.

אנדריאס הרגיש רע לנסוע בלעדי, והציע לי לנסוע לארץ או ללונדון לשבוע. שלא אשאר בדד. לי דווקא קסם הרעיון להישאר כמה ימים לבד בדירה ובברלין בכלל. עד כה, חוץ מהחופשה הראשונה שלי עם חברה לברלין, ברלין תמיד הייתה קשורה אצלי לאנדריאס. רציתי לראות איך ארגיש בעיר שלו בלעדיו. וגם רציתי להינות כמה ימים לבד בבית. קצת שקט, קצת ספייס,מה רע? רציתי לנצל את זמן הלבד הזה לעבוד על כל מיני פרויקטים שלא היה לי זמן להתפנות אליהם בגלל לימודים, עבודה וחיים. אבל כשבן זוגך מפרגן לך נסיעה, נכנס לאתר של לופטנזה ומת לפנק אותך בטיסה, ולא סתם איזה טיסת צ'ארטר, אני אגיד לא? החלטתי לבלות את השבוע בברלין אבל לנסוע לסוף שבוע ללונדון.

ביום הראשון שהם נסעו לסקי היה שקט ושלווה, נכנסתי לריכוז וממש הצלחתי לכתוב, ולסיים כל מיני משימות שתכננתי לעצמי. ביום השני, התעוררתי לכל קדיחה איום ונורא…. בלתי נפסק.  לא, לא שיפוצים אצל השכנים, לא, לא גם לא מכשיר חשמלי רוטט שנלחץ בטעות, אלא אוויר שנתקע בצינורות החימום שגרמו לבית לרעוד ולשרוק.

בעל הבניין, טיפוס משונה שנראה כאילו נתקע איפה שהוא בשנות השמונים, תמיד לבוש בעור שחור, גבוה ורזה כמו דחליל עם שיער מדובלל מקורזל ומשקפי ג'ון לנון, יותר מדי סמים, יותר מדי אלכוהול ופחות מדי שעות שינה… נו, רוקר מתבגר. הוא הודיע לי שרק ביום שישי, בעוד 5 ימים יוכלו לבוא לתקן את הצנרת, כי הוא רוצה שאותו אינסטלטור שתיקן את הצנרת בפעם הקודמת יתקן אותה גם הפעם והוא יכול לבוא רק ביום שישי. אבל מה זה יעזור לי ביום שישי? ביום שישי אני כבר אהיה בלונדון הרחוקה. אם זה היה בישראל, הייתי מקימה כבר מהומה, אבל לא היה לי נעים.

נשבעתי בהתחלה שאני לא אגיד לאנדריאס שום דבר, כי מה הוא יכול לעשות מרחוק? אבל כמובן שנשברתי ברגע שהוא התקשר. הוא אמר לי להתקשר עצמאית לחברת הגז ולדרוש שיבוא משהו במיידי לתקן את הצנרת. "אבל אז בעל הבית יחייב אותנו, לא?"  "כן, את צודקת". חוץ מזה, איך הייתי מסבירה לחברת הגז שמדובר ב-אימרג'נסי עם הגרמנית העילגת שלי. אז מה עשיתי? נו, שלושה ניחושים, מה כבר יכולתי לעשות? כן, כמובן, הלכתי לישון על הספה בסלון של רותי, ועשיתי בייביסיטר על רומי בזמן שהיא הלכה למסיבה. כשהיא חזרה מצאנו את עצמנו מקשקשות עד 3 לפנות בוקר כמו שתי נערות בתיכון. למחרת קמתי עייפה ללימודים, כשחזרתי הביתה, לא יכולתי להיות שם יותר מ-10 דקות  בגלל הרעש. החלטתי שכל זה בלתי אפשרי והלכתי שוב לבעל הבית, הפעם עם החלטה להיות קצת יותר אסרטיבית, ושאסביר לו שנאלצתי לישון מחוץ לבית. מה אתם חושבים שקרה? הוא שוב נפנף אותי ואמר לי שלכל היותר הוא יכול להציע לי הנחה קטנה בשכר הדירה בחודש הבא כפיצוי. במשך עוד 3 לילות מצאתי את עצמי על הספה של רותי, סוחבת תיק עם כלי רחצה ופיג'מה ואת הקלסר הכבד של הלימודים לכל מקום. היה כיף, אבל לא הספקתי לעשות כלום ממה שתכננתי והייתי גמורה מעייפות, כי כל לילה רותי ואני ניהלנו שיחות נפש.  

התאכזבתי קצת מהטיסה, שוב פעם סנדביץ'? אני יודעת שזה ישמע קצת מוזר, אבל אני אוהבת אוכל של מטוסים. אני אוהבת את מגשית הכסף שטומנת בחובה הפתעה… אני יודעת שזה נשמע כמו שריטה רצינית, אבל מה אני אעשה?מאז שאני טסה אייר ברלין, רק בייגל אני אוכלת בטיסות, ומאז שאייר ברלין התחילו להגיש בייגל כשר בטיסות לתל אביב, כלומר קטשופ במקום חמאה בביגל פסטרמה, שהלחם אגב נהיה רטוב כמו פודינג…. אז זה בלתי אכיל בעליל. כל כך התרגשתי לטוס לופטנזה כי ציפיתי לחמגשית, אבל העולם משתנה, וגם הפעם קבלתי קבלתי רק סנדביץ', ואפילו בלי איזו חבילת בוטנים קומפקטית לעיצוב האישיות.

ההילייט של לונדון חוץ מלראות את החברים שלי כמובן, היה המופע של שלמה, יהודי אנגלי, שמפיק צלילי מוזיקה אלקטרונית מפיו- זה נקרא ביט בוקס. זה משהו מדהים. אני ראיתי מופע יחיד שלו שבו הוא הסביר איך הוא מפיק את הצלילים האלה, את כל הטכניקה, והוא גם סיפר איך לעזאזל הוא הגיע לזה.

 מצאתי לכם קטע מדהים ממופע שלו מלפני כמה שנים עם להקה שלמה של ביט בוקסרים. שווה בטרוף!

 

ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים. בשבוע הבא אני אספר לכם על הביקור של אבא שלי לברלין.

 

על ברלינלה ואונס

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על המשרד החדש שלי. חסר לו עוד דבר אחד כדי שיהיה מושלם. בישראל, מעל לשולחן הכתיבה שלי היה לי לוח שעם  ענק עם מלא גלויות שאספתי או קבלתי במהלך השנים. התחלה חדשה דורשת גלויות חדשות. אז אם בא לכם לעזור לי למלא את לוח השעם שלי, אתם יכולים לשלוח לי גלויה או כרטיס ברכה. שלחו לי מייל לקבלת כתובת הדואר שלי. כשהלוח יהיה מלא, אשים תמונה שלו בבלוג.   

השבוע התקיים פסטיבל הסרטים של ברלין. זו השנה ה-61 לפסטיבל, בו מוקרנים 400 סרטים מ-128 מדינות ומתפרס על פני 20 בתי הקולנוע ברחבי העיר, מה שמשרה אווירת פסטיבל בכל מקום. העיר שוקקת בתיירים ובסלברטיז מהשורה הראשונה: קווין ספייסי, ג'רמי אירונס, ויליאם הארט, איזבלה רוסולוני, רייף פיינס, ג'ף ברידג'ס, ג'וש ברולין, גרארד באטלר, גם מדונה הגיעה העירה לביקור ועוד רבים וטובים.

כברלינאית מין המניין לא היה כל כך קל להשיג כרטיסים לסרטים הנחשקים ביותר, בעיקר לסרטים המתחרים על דב הזהב. התהליך של רכישת הכרטיסים קצת מסורבל. לסרטי התחרות אפשר לקנות כרטיסים 4 ימים מראש, ולסרטים האחרים 3 ימים מראש. באינטרנט הכרטיסים נמכרו כמו לחמניות טריות, ככה שנאלצנו כמעט בכל פעם להגיע לאחת משתי נקודות המכירה בעיר, ולעמוד חצי שעה בתור. מותר לקנות רק 2 כרטיסים ליום לאדם (אפשר כמובן לעמוד כמה פעמים בתור ולקנות כל פעם עוד כרטיסים אבל זה דורש זמן). למדתי שחשוב להיות מאורגן היטב כשמגיעים לקופה, עם רשימה מסודרת, כי זה לא תמיד קל לקנות כרטיסים לסרט שהכי רוצים לראות. מצאתי את עצמי מסתבכת בבחירת הסרטים,  יש שתי תוכניות, האחת עם תקצירי הסרטים והשנייה עם לוח ההקרנות, וצריך להצליב מידע כל הזמן בין שתי התוכניות. במיוחד אם רוצים לראות 2 סרטים ברצף- צריך לבדוק איפה כל סרט מתקיים כדי לוודא שתצליחו להגיע מקולנוע אחד בעיר לשני בזמן. בקיצור חברים, ברלינלה זה לא רק פאן, זה גם עבודה!

הצלחתי לראות 2 סרטי תחרות, האחד ממש מצוין, Margin Call סרט ביקורים של  הבמאי והתסריטאי האמריקאי ג'י סי צ'אנדור,  והמשחק פשוט מדהים במיוחד של קווין ספייסי, ג'ראמי איירונס ופול בטאני. דרמת מתח שנותנת לנו תמונה על  מאחורי הקלעים של תחילת המשבר הכלכלי ב 2008. הסיפור מתרחש במשרד של בנק השקעות יוקרתי בוול סטריט, 24 שעות לפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול. הסרט מראה את הדילמות של דמויות מפתח בבנק ההשקעות ומעלה את השאלה המוסרית האם יש לאנשים האלה אחריות אישית על מה שקורה לכלכלה  או האם הם רק מגיבים למתרחש. 

סרט התחרות השני שראיתי היה ממש מאכזב שלא לומר מכעיס. אודם (Lipstikka ) בבימויו של יונתן סגל. הסרט הזה עורר שערורייה בארץ בעקבות הטור של יאיר לפיד בידיעות אחרונות לפני בערך שנה, בו הוא טען שבחוברת השיווק של הסרט, לצורך השלמת מימון הסרט (שחלקו האחר מומן בכסף ציבורי), הבמאי ערך השוואה בין הכיבוש לשואה. אבל לא בגלל זה הסרט הרגיז אותי.  

הסרט מציג מפגש מחודש בין שתי חברות ילדות שהיגרו 13 שנים קודם לכן יחדיו מרמאללה ללונדון. תוך כדי המתח ההולך ומתפתח במפגש המחודש בין שתי הנשים,  נחשף אט אט הסוד מעברן, טראומת נעורים שהן חולקות, מפגש עם שני חיילים ישראלים שהסתיים באונס של אחת הנערות. סצנת האונס מוצגת בשתי ורסיות שונות, מנקודת המבט של כל אחת  מהנשים על אירועי אותו הלילה הגורלי. האחת כאונס, והשנייה כסיטואציה יותר אמורפית, כזו שנעשתה כביכול מרצון.  

הצילום בסרט מרהיב, המשחק של השחקניות הראשיות קלרה חורי ונטלי עטיה מרגש, ובכל זאת הסרט הרגיז אותי? לא הבנתי מה הסרט מנסה להגיד, ובעיקר מאסתי באיך אונס לרוב מוצג בקולנוע. האונס איכשהו נהפך למשהו ארוטי, איכשהו דמות האשה היא כזו שבאיזה שהוא מקום מבקשת את זה. בכלל נמאס לי מאיך שמיניות נשית מוצגת בעיניים גבריות. לרוב  המיניות הנשית לא זוכה להתייחסות מורכבת, כזו שדומה לחיים, זה הרבה שחור או לבן- זונה או קדושה. בסרטים רבים נשים מיניות מוצגות כפאם פאטליות, כאלו שמיניותן תהרוס את חייו של הגבר, מיניות קרה ומניפולאטיבית,  סטייל אינסטינקט בסיסי או שנשים מיניות מוצגות כנימפומאניות עם בעיות נפשיות, כאלו שהמיניות שלהן יוצאת משליטה, כמו בסרט אודם.

השחקן גל לב

לפני כתיבת הפוסט, צפיתי ב-40 דקות של מסיבת העיתונאים של הסרט אודם באתר הברלינלה, והייתה שאלה מטומטמת במיוחד של אחד העיתונאים לשחקן ששחק את החייל הישראלי שביצע את האונס: איזו ורסיה הוא נהנה לשחק יותר, את סצנת האונס הברוטאלית או את הסצנה האמורפית. ומה אתם חושבים שענה השחקן הישראלי שבע רצון של חתול שליקק קערת שמנת: "אני אוהב את זה מלוכלך". ככל שאני רואה יותר סרטים עם סצנות אונס שמבוימות על ידי גברים, אני מפתחת הרגשה שהאונס בא לספק את היצרים האפלים של הבמאים עצמם ושל העין הגברית הצופה ושאיפה שהוא קולה של האשה נעלם.  התשובה של השחקן במסיבת העיתונאים רק חזקה את זה.

לעומת זאת, עוד סרט ישראלי שראיתי בפסטיבל כמה ימים קודם לכן – לא רואים עלייך, בבימויה של מיכל אביעד, עוסק גם הוא באונס, ועברתי חוויה שונה לגמרי כשצפיתי בסרט שלה.

לילי (רונית אלקבץ) ונירה(יבגניה דודינה) הן שתי נשים שהיו קורבנות אונס של האנס המנומס בשנות ה-70 (הנשים הן דמויות פיקטיביות אבל אכן היה אנס מנומס בשנות ה-70 שאנס 16 נשים ביניהן נערה בת 13), שתי הנשים נפגשות במקרה אחרי 20 שנה ובין שתי הנשים נרקמת חברות. הן עוזרות אחת לשנייה להתגבר על פצעי העבר. הסרט על אונס ולא מראה אף לא סצנת אונס אחת. הסרט מצליח להציג נשים חזקות ואקטיביות למרות פצעי העבר. הסרט מטפל בטראומה בצורה רגישה, מראה עד כמה הייתה אטימות בארץ כלפי קורבנות האונס מטעם החברה, המשפחה והממסד. הייתה סצנה מצמררת שבו דמותה של דודינה מקריאה בטלפון למשיבון הסלולארי של לילי, דמותה של אלקבץ, את תיאורי הנאנסות בעיתון, הן כולן דורגו לפני מידת האטרקטיביות שלהן, דודינה הזועמת מאשימה את העיתונאים שמתייחסים לאונס כאילו זה משהו סקסי. שבעצם זו אותה הטענה שלי נגד איך שאונס מוצג בסרטים.

אהבתי את איך שאביעד הציגה את מיניותה של  אלקבץ בסרט, כאשה שלמרות האונס, בכל זאת מצליחה להיות מחוברת למיניות שלה ולהינות ממין, בלי הצורך לגרום למיניות שלה להיות מוקצנת או בלתי מרוסנת. הסרט של אביעד גרם לי להזכר בסרט סרבי מדהים, שמטפל גם הוא ברגישות של פצעי האונס, סרט בבימויה של יסמינה ז'באליץ', על אמא וילדה בת 12 שחיות בסרייבו, הבת רוצה לדעת מי היה אביה, אך למעשה הילדה נולדה כתוצאה מאונס במלחמה והאם עומדת בפני דילמה האם לספר לה.

ולסיום אופטימי וקצת יותר קליל, ראיתי במסגרת הפסיטבל סרט אנימציה צרפתי לילדים, מקסים מקסים מקסים על חתול פריזאי שחי חיים כפולים- ביום הוא חתול של ילדה אילמת, ובלילה הוא מצטרף לפריצות של גנב שגר בשכונה. חלק גדול מהסיפור מתרחש על גגות פריז. להלן טריילר קצר.

http://www.youtube.com/watch?v=-UM8h0kp_KU

 ולסיום לפני שאנחנו אומרים את מילת הפרידה המפורסמת Tschüss , אני מצרפת לינק לשידור הרדיו שלי משבוע שעבר, דברתי בתוכנית בשלוש על הברלינלה. מפעם לפעם אני מתארחת בתוכנית ואעלה את האייטם לבלוג כדי שתוכלו להנות.

shlomit-beshalosh-berlinale

למה לא אמרו לי שנישואים זו מילה נרדפת למלחמה טריטוריאלית?

"כשתעברי לגור עם אהבת חייך, תדאגי שזה יהיה בדירה חדשה, ולא אצלך או אצלו כי זה מתכון לאסון!", זו הייתה עצתה של חברה שתמיד הייתה בעיני אורים ותומים בתחום הרומנטי.  הנהנתי בראשי וסימנתי וי בראש, זה מסוג הדברים ש"מומחית יחסים" תייעץ בכתבותיה, אבל אף פעם לא הבנתי את החשיבות של העצה  עד לפני חודשיים.

עברתי לגור בדירתו של אנדריאס, דירת שלושה חדרים מקסימה ומושלמת בשביל זוג או בשביל גבר שחי עם בתו. מהתחלה דיברנו על כך שנעבור לדירה גדולה יותר, בינתיים אנחנו בחיפושים, אבל כווווולם מחפשים דירת ארבעה חדרים בפרנצלאור ברג וזה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.

אני זוכרת את היום שהגעתי לברלין, יפה ורעננה עם מזוודה ששוקלת יותר מ-30 ק"ג, אנדריאס חיכה לי עם זר פרחים ענק מוכן ומזומן לדרכינו המשותפת, אבל כגבר מצוי לא עלה על דעתו שאולי אני זקוקה גם ל…אה…קצת מקום משלי בדירה שהיא כל כך שלו.

ארון בגדים זה משהו שלא היה לבן זוגי בחדרו… היה לו מין ארון ספרים פרוביזורי וחצי מתפרק שם הוא שם את מחצית מבגדיו, והיה לו מין מתלה ארוך כזה כמו בחנויות בגדים עליו היו תלויים ברישול שאר הבגדים שלו. איכשהו סדרנו לי שידה ישנה עם כמה מגרות, שאף פעם לא ממש הספיקו לכלום, ואת שארית בגדי הצלחתי לדחוס על המתלה המעופש, אבל הייתי שמחה ומאושרת כי הייתי עם אהוב ליבי, מה עוד הייתי צריכה?

אחרי כמה שבועות פתאום הייתי צריכה קצת מקום לספרים שרכשתי בינתיים וניירות שהצטברו והתגלגלו בכל מקום. אני בלגניסטית מטבעי, וזה נכון שלא משנה כמה מקום תתנו לבלגניסט, עדיין יהיה מסביבו בלאגן, אבל כשאין לבגלניסט מקום בכלל, זה מתכון לבלגן איום!

 ביקשתי מאנדריאס בעדינות שיפנה לי כמה מדפי ספרים. לא חשבתי שהוא יתקומם כל כך נגד הרעיון לשים במחסן או אולי אפילו למכור בחנות הספרים יד שנייה שמעבר לפינה חלק קטן מהספרים שלו, תכולה של שניים שלושה מדפים מתוך עשרות המדפים שיש לו. (על מדפים חדשים אין מה לדבר, הבית בקושי נושם, אין מקום לכלום).

אנדריאס עיקם את הפרצוף, לאחר כמה שבועות נוספים של ניג'וסים, הוא לקח קרטון והתחיל במלאכה. תוך כדי קיטורים והאשמות הוא התחיל למיין את הספרים.  מכיוון שהוא או עוזרת הבית  מעולם לא טרחו לנקות את מדפי הספרים הם כמובן היו מלאים אבק, ומה אתם יודעים? בעלי היקר אלרגי לקרדית האבק. תוך דקות הוא התחיל להסמיק, להתעטש, להשתעל, לחרחר ולחוש בקוצר נשימה. זה היה התקף אלרגי שנמשך יומיים, הוא היה ממש חולה מת מתחת לשמיכות במיטה. אחרי היומיים האלו לא נשאר זכר לקרטון וכל הספרים שלו חזרו למקומם באורך פלא! מאז הוא נהנה להאשים אותי בכל הזדמנות אפשרית שאני לא אוהבת ומעריכה ספרים, ואפילו אף הפליג בהאשמות שאני מסוג האנשים שמסוגלים לשרוף ספרים! ועל זה נאמר אוי געוואלד!

כתגובה, עשיתי את הדבר הנשי ביותר:   חמלתי עליו, ולקחתי את הקושי שלו לחלוק את הבית שלו איתי בהומור. הצלחתי להחזיק מעמד בגישה הזו, עד שהוריי השכירו את הדירה שלי בתל אביב בסוף דצמבר. שמתי מודעה באינטרנט והדירה שלי נחטפה תוך יום. זו הייתה תחושה איומה של אובדן, כי פתאום הבנתי שיכולתי להיות קלילה, נדיבה, לא כל כך עקשנית, כל עוד היה לי מקום משלי…גם אם לא הייתי בו פיזית. אבל פתאום נשארתי בלי מקום משלי בבית בלי ארון משלי, בלי מדף ספרים משלי, בלי פינת עבודה משלי… הדבר הכי קרוב לשלי זה שולחן מטבח קטן ולא נח, ששמנו ליד הספה בסלון… שאנדריאס ובתו כל הזמן שמים עליו את הכלים המלוכלכים ועטיפות ממתקים ויוגורטים שהם אוכלים מול הטלוויזיה, ואני כל פעם מתעקשת בקטנוניות מנומסת שעל השולחן שלי תהיה רק הטינופת שלי!

פתאום הבנתי שאין לי בית, ואומנם יש לי טבעת נשואים על האצבע, אבל בפועל הבנתי שיש הבדל מאוד ברור בין מה ששלי למה ששלו ושעוד לא החכמנו ליצור עוד את מה ששלנו. ובינתיים ראיתי שאם אני לא אתעקש על המקום שלי, זה לא יינתן לי מעצמו.

התחלנו מארון הבגדים. אתם יודעים, כזה כמו שיש לאנשים הגונים. קנינו ארון בגדים מדהים עם חלק מהכסף שקבלנו לחתונה. אתם לא יודעים איזה אושר הרגשתי כשסדרתי את בגדיי בארון החדש, ולא סתם ארון מ- Ikea אלא מחנות המעצבים האיטלקית Who's Perfect.

בנוסף, המשרד שבו אני שוכרת מקום, גם היה פרוביזורי. לא היה לי שולחן משלי, וכל פעם הייתי משתמשת בשולחן של מי שלא נמצא. החלטתי שאני משקיעה ומסדרת לי פינת עבודה במשרד בדיוק כמו שהיה לי בבית בארץ. לצורך כך נאלצתי לקנות שולחן, מסך מחשב כדי לחבר ללפ טופ, לוח שעם ועוד עזרים, ובקשתי את עזרתו של אנדריאס. הוא כמובן קיטר ולא הבין למה אני לא יכולה ללכת לאיקאה לבד. "אההה…אולי כי אני לא יכולה לנהוג באוטו שלך?!".כן, כן, זה הזמן להתוודות ולספר לכם רק את מה שמעטים יודעים -שיש לי רשיון רק לרכב אוטומטי.אל תגידו שום דבר, אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים עלי ברגעים אלו!)  "קחי מונית!" הייתה תגובתו המחוצפת של בעלי הטרי. הוא כעס עלי שאני לא מספיק עצמאית! זה נכון, שאם הייתי טורחת לקחת שיעורי נהיגה על הילוכים, או נענית להצעתו לקנות לי אוטו, היינו יכולים להמנע מהמריבה, ובכל זאת, כל הדרך עשיתי מתל אביב לברלין לבניית חיינו המשותפים, האם זה כל כך נורא לבקש קצת עזרה אקסטרה בהתאקלמות?

אני מודה שבאותו הרגע קפץ לי הפיוז, ופשוט צרחתי עליו בתקיפות כזו שלא משתמעת לשתי פנים… ומה אתם חושבים שקרה?כמו נופת צופים הוא הלך איתי לאיקאה בסבלנות רבה וקנה איתי את כל מה שצריך, ואף התקין את השולחן ותלה את לוח השעם. תוך יום, הפלא ופלא היו לי שני מדפים במקום נבחר במדף הספרים של בעלי. הפעם ללא התקפים של קרדית האבק. יחד עם זאת הוסכם בינינו שבזמן הקרוב אני אעשה צעדים קונקרטיים שיביאו אותי לנהיגה בברלין. (אני מודה שעם חוש ההתמצאות האיום שלי אני ממש התחמקתי מזה עד כה).

 ברוב הכתבות שלי ללאשה אני תמיד אני מצטטת מומחים על עניין התקשורת בזוגיות, וכמה חשוב להגיד דברים בצורה בונה, ויפה, וכמה חשוב להיות רגיש ומכיל וקשוב ובלה בלה בלה פאקינג בלה! לפעמים פשוט צריך לתת לגבר שלך בראש ולהעמיד אותו במקום! אני חושבת שזה היה הלקח הגדול שלי, ואולי האכזבה הגדולה שלי מהדינאמיקה שלי בין בני אדם? שנחמד לא תמיד עובד. אגב מאז אותה התפרצות גם גם פסקו הבדיחות על היותי איגנורנטית שלא אוהבת ספרים.

אז זהו חברים, עכשיו אני מבינה למה בתפילת שחרית גברים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה", אני חושבת שגברים בתוך תוכם יודעים, גם אם הם לא מודים, שהם לא היו יכולים לסבול לחיות עם עצמם. אז אני אומרת, ברוך שעשני אישה, אבל דיר באלק, בגלגול הבא, אני רוצה להיות לסבית! ועד אז אני מנסה להבין את רזי הביחד.

שלומית הבייביסיטרית

יום שישי בבוקר, בזמן ההפסקה בלימודים, אני מקבלת טלפון מחברתי היקרה רותי, עליה שמעתם כבר רבות. "יש לך תוכניות להיום בערב?" היא שאלה."לא", עניתי. חשבתי שהיא עומדת כהרגלה להזמין אותי לאיזו מסיבה נחמדה או שאולי היא רוצה להיפגש לארוחת ערב. לא תיארתי לעצמי שמדובר בשאלת מלכודת. "מצוין", היא ענתה. "אני תקועה בלי בייביסיטר לרומי, יש מצב שאת שומרת לי עליה?". ברגע של טוב לב או יותר נכון ברגע של אי שפיות מצאתי את עצמי מצייצת "כן".

היא שאלה אותי אם אני מעדיפה שתביא אותה אלינו לפני שהיא יוצאת או אם עדיף שאני אבוא אליהן. שקלתי את האופציות שלי. אחרי שלאנדריאס היה שבוע מאוד עמוס בעבודה, לא רציתי להפיל עליו עוד "תיק". רומי, בתה בת ה-3 של רותי, מעולם לא הייתה אצלנו לבד, רק מה שהיה חסר לנו בבית זו ילדה מייללת כל הערב, אז קבעתי לבוא אליהן ב-21:00

אחרי שניתקתי את הטלפון עלה בי מיד גל של חרטה. "למה לעזאזל הסכמתי?", שאלתי את עצמי. הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה לרוץ לצד השני של פרנצלאור ברג ביום שישי בערב אחרי שבוע מתיש, בשביל לעשות בייביסיטר, במקום להיות עם המשפחה שלי? אני הרי את גיל הבייביסיטר שלי עברתי מזמן, ותאמינו לי, אני עשיתי הרבה בייביסיטר והייתי גם אופרית שנה.

"למה הסכמתי?" גערתי בעצמי שוב ושוב, כבר לא הייתי מרוכזת בחצי השני של שיעור הגרמנית. רותי עזרה לי כל כך הרבה בזמן האחרון שהיה לי צורך לגמול לה. אבל זה חייב להיות בבייביסיטר? אין עוד דרכים לגמול לחברה? בשביל מה לי העונש הזה? אני צריכה להינות מכל רגע של חופש כל עוד אני יכולה! רותי בקשה ממני פעם או פעמיים בעבר לעשות ביבייסיטר כשהיה לה משהו דחוף. תמיד התחמקתי. פתאום הבנתי שהתחמקות לא הייתה האסטרטגיה הנכונה. הייתי צריכה לסגור את הפרצה הזו בבטון… שלא יהיה שום מקום לטעויות, שאני למעשה ממש לא מעוניינת לטפל בילדים קטנים של אף אחד, חוץ מהילדים שלי בעתיד וכמובן הבת החורגת שלי.

דמיינתי את השיחה שלנו מסתיימת אחרת, דמיינתי את עצמי אסרטיבית, בלי רגשי אשמה, בלי צורך לרצות (חתיכת פנטזיה, אה?) , אומרת לה: "רותי, את יודעת שאני אוהבת אותך, ובשבילך עד חצי המלכות, רק לא בייביסיטר".

התקשרתי לאנדריאס, הסברתי לו שרותי בבעיה ושאלתי אותו אם זה בסדר מבחינתו שאלך לרותי בערב. הוא אמר שאין שום בעיה. בתוך תוכי כעסתי, הרי השבוע כבר יצאתי עם חברות שני ערבים, זה יהיה הערב השלישי בשבוע אחד שאני לא בבית… זה לא מפריע לו? למה זה לא מפריע לו? רציתי שהוא ירצה אותי בבית. רציתי שהוא יציל אותי מבייביסיטר אצל רותי. זה יהיה הרבה יותר קל אם אצטרך לבטל בגלל שאנדריאס רוצה להיות בחברתי ביום שישי בערב, מאשר לבטל כי זה סתם לא מתאים לי.

התקשרתי שוב לרותי, תקף אותי כמו פולנייה רצון עז לברר מה כל כך חשוב הערב, שהיא צריכה שאני אשמור על רומי. רותי היא צלמת, כך שהיא עובדת בשעות שהן לא תמיד שגרתיות. אם זה עבודה, אז בסדר, אם זה דייט, זה גם בסדר…אנחנו הרי בעד שרותי תמצא זוגיות, אבל אם זו סתם מסיבה….אז…אז… פתאום! הכעיסה אותי המחשבה שהיא זורקת עלי את הילדה שלה בשביל ללכת לבלות במסיבה. נו באמת, פולניה שכמותי,למה זה ענייני? אם היא בקשה כנראה שהייתה לה סיבה מספיק טובה.

גם אחרי שהיא הסבירה שמדובר בענייני עבודה רציתי לחזור בי, אבל לא יכולתי. טוב, ניסיתי לשכנע את עצמי, אני אקח איתי את הלפטופ ואכתוב כבר את הבלוג לשבת. נו באמת, על מי אני מנסה לעבוד? הרי זה ברור לי שרומי לא תישן. רומי הולכת לישון מאוחר מאוד. לרוב יש איזו התרגשות כשסוף השבוע מגיע, אבל עכשיו התפללתי שהערב לא יבוא.

אחרי שעתיים של התייסרות עצמית, אזרתי אומץ והתקשרתי לרותי לבטל. היא לא ענתה. מנוולת, היא בטח הרגישה שאני עומדת לשנות את דעתי. רגע לפני שעמדתי לכתוב לה אס אמ אס, התקשרתי לאנדריאס, וביקשתי ממנו עצה. מה לעשות? איך יוצאים מזה? "לא, אל תבטלי, רותי היא חברה שלנו, בואי נעזור לה, תגידי לה שתביא את הילדה אלינו, ככה יהיה יותר קל". נשמתי לרווחה, לא ציפיתי…באמת שלא ציפיתי ממנו.

רותי התקשרה כעבור חצי שעה. "מה רצית האני (Honey)? " רציתי לדעת מה רומי אוכלת לארוחת ערב, עדיף שתביאי אותה אלינו, דווקא יהיה לה נחמד, הבת של אנדריאס פה, אז יהיה לה עם מי לשחק". זה לא לקח הרבה לשכנע את רותי. ומהרגע שאנדריאס ראה את הביקור של רומי כברכה יותר מאשר מטרד, זה הרגיע אותי וגרם גם לי לראות את הדברים בצורה חיובית.

בשמונה רותי התייצבה אצלנו עם הילדה ותיק עזרה ראשונה- כלומר כל הדברים החשובים שלה. הוא סיים לבשל ארוחת ערב בזמן שאני הקראתי לרומי סיפור ילדים בעברית, על קופיפון שאיבד את אמא שלו.  רותי נשארה גם היא לארוחת ערב, גם כי היה טעים וגם כי היא רצתה לוודא שרומי מרגישה בסדר איתנו.  אנדריאס כרכר כל הארוחה סביב הקטנטונת. זה נורא סקסי לראות את הגבר הגדול והגברי שלי נהיה כמו גוש חמאה ליד ילדים קטנים.

אחרי הארוחה רותי שלפה די וי די של הסדרה בילבי, שזו הסדרה האהובה על רומי, ויש לזה עליה אפקט שווה ערך להיפנוזה. איך שבילבי הופיעה על המסך, היא התיישבה על כורסת הטלוויזיה שלנו ושכחה לגמרי מהסביבה ומזה שאמא שלה הלכה לה.

ישבנו ארבעתנו מול הטלוויזיה והיה חמים ונעים. משפחתי למדי. אני אפילו הצלחתי לחמוק ולעשות אמבטיה חמה בשקט. כעבור 3 פרקים של בילבי, לא היה שום סימן שרומי מתכוונת ללכת לישון. אנדריאס והבת שלו רצו לראות את הוורסיה הגרמנית של "הישרדות" שעמד להתחיל בעוד כמה דקות. אנדריאס כיבה את הטלוויזיה והכריז שהגיע הזמן לישון. רומי התחילה ליבב "אמא! אמא! אני רוצה את אמא!", אך, נהדר…

אנדריאס לא התרגש ולקח את רומי אלינו למיטה… ישבנו לצידה וניסינו לעודד, להצחיק, להרגיע… לא עזר, הילדה בכתה. הבת של אנדריאס הגיעה גם היא עם בובות אצבע וניסתה להצחיק אותה, אבל זה גם לא עזר. אנדריאס השאיר אותי איתה לבד. והיא המשיכה לבכות, לבכות ולבכות… אבל בכי זה סוג של סחטנות רגשית, אז הייתי אמפאטית והמשכתי בשלי.באיזה שהוא שלב אנדריאס הגיח חזרה עם בקבוק חלב חם. הסתכלתי עליו במבט שואל, והוא החזיר לי מבט של תמשיכי הכל בסדר. "היא פה לערב אחד" חשבתי לעצמי, "למה אני צריכה להתעקש שהיא תלך לישון? הרי זה לא התפקיד שלי לחנך אותה".

אחרי שאנדריאס ראה שהטריק של החלב לא עבד, הוא הציע לרומי לבוא לראות טלוויזיה אבל רק לעוד כמה דקות ואז לחזור לישון. הוא לקח אותה על הידיים, נתן לה את הבקבוק של החלב החם, הושיב אותה על ברכיו מול הטלוויזיה ותוך חמש דקות הילדה נרדמה. בדיעבד, רותי אמרה לנו שהיא שכחה להגיד לנו שהדרך הכי טובה להרדים את רומי זה על הידיים. אבל "אמא אווזה אנדריאס" כבר גילה את זה בעצמו. כשרותי באה לאסוף את רומי היינו קצת עצובים שהיא כבר הולכת.

בבוקר רותי התקשרה להודות לי ולהגיד לי כמה רומי נהנתה אצלנו. רותי ספרה לי שכשאנדריאס ליווה אותה לאוטו הוא הודה לה ואמר לה שהוא היה צריך את הזמן הזה עם הילדה. "ואיך היה לך?" היא שאלה?" היא הצליחה להוציא ממני חצי הודאה שדווקא היה די נחמד בניגוד לציפיות שלי. "אז מתי אני מביאה אותה שוב?". "אההה…." גמגמתי. רותי פרצה בצחוק "אל תדאגי האני, אני לא מתכוונת לבקש ממך בייביסיטר כל שבוע". נשמתי לרווחה ומצאתי את עצמי אומרת לרותי- "כן…אבל מדי פעם…את יכולה."

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים