שלומית הבייביסיטרית

יום שישי בבוקר, בזמן ההפסקה בלימודים, אני מקבלת טלפון מחברתי היקרה רותי, עליה שמעתם כבר רבות. "יש לך תוכניות להיום בערב?" היא שאלה."לא", עניתי. חשבתי שהיא עומדת כהרגלה להזמין אותי לאיזו מסיבה נחמדה או שאולי היא רוצה להיפגש לארוחת ערב. לא תיארתי לעצמי שמדובר בשאלת מלכודת. "מצוין", היא ענתה. "אני תקועה בלי בייביסיטר לרומי, יש מצב שאת שומרת לי עליה?". ברגע של טוב לב או יותר נכון ברגע של אי שפיות מצאתי את עצמי מצייצת "כן".

היא שאלה אותי אם אני מעדיפה שתביא אותה אלינו לפני שהיא יוצאת או אם עדיף שאני אבוא אליהן. שקלתי את האופציות שלי. אחרי שלאנדריאס היה שבוע מאוד עמוס בעבודה, לא רציתי להפיל עליו עוד "תיק". רומי, בתה בת ה-3 של רותי, מעולם לא הייתה אצלנו לבד, רק מה שהיה חסר לנו בבית זו ילדה מייללת כל הערב, אז קבעתי לבוא אליהן ב-21:00

אחרי שניתקתי את הטלפון עלה בי מיד גל של חרטה. "למה לעזאזל הסכמתי?", שאלתי את עצמי. הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה לרוץ לצד השני של פרנצלאור ברג ביום שישי בערב אחרי שבוע מתיש, בשביל לעשות בייביסיטר, במקום להיות עם המשפחה שלי? אני הרי את גיל הבייביסיטר שלי עברתי מזמן, ותאמינו לי, אני עשיתי הרבה בייביסיטר והייתי גם אופרית שנה.

"למה הסכמתי?" גערתי בעצמי שוב ושוב, כבר לא הייתי מרוכזת בחצי השני של שיעור הגרמנית. רותי עזרה לי כל כך הרבה בזמן האחרון שהיה לי צורך לגמול לה. אבל זה חייב להיות בבייביסיטר? אין עוד דרכים לגמול לחברה? בשביל מה לי העונש הזה? אני צריכה להינות מכל רגע של חופש כל עוד אני יכולה! רותי בקשה ממני פעם או פעמיים בעבר לעשות ביבייסיטר כשהיה לה משהו דחוף. תמיד התחמקתי. פתאום הבנתי שהתחמקות לא הייתה האסטרטגיה הנכונה. הייתי צריכה לסגור את הפרצה הזו בבטון… שלא יהיה שום מקום לטעויות, שאני למעשה ממש לא מעוניינת לטפל בילדים קטנים של אף אחד, חוץ מהילדים שלי בעתיד וכמובן הבת החורגת שלי.

דמיינתי את השיחה שלנו מסתיימת אחרת, דמיינתי את עצמי אסרטיבית, בלי רגשי אשמה, בלי צורך לרצות (חתיכת פנטזיה, אה?) , אומרת לה: "רותי, את יודעת שאני אוהבת אותך, ובשבילך עד חצי המלכות, רק לא בייביסיטר".

התקשרתי לאנדריאס, הסברתי לו שרותי בבעיה ושאלתי אותו אם זה בסדר מבחינתו שאלך לרותי בערב. הוא אמר שאין שום בעיה. בתוך תוכי כעסתי, הרי השבוע כבר יצאתי עם חברות שני ערבים, זה יהיה הערב השלישי בשבוע אחד שאני לא בבית… זה לא מפריע לו? למה זה לא מפריע לו? רציתי שהוא ירצה אותי בבית. רציתי שהוא יציל אותי מבייביסיטר אצל רותי. זה יהיה הרבה יותר קל אם אצטרך לבטל בגלל שאנדריאס רוצה להיות בחברתי ביום שישי בערב, מאשר לבטל כי זה סתם לא מתאים לי.

התקשרתי שוב לרותי, תקף אותי כמו פולנייה רצון עז לברר מה כל כך חשוב הערב, שהיא צריכה שאני אשמור על רומי. רותי היא צלמת, כך שהיא עובדת בשעות שהן לא תמיד שגרתיות. אם זה עבודה, אז בסדר, אם זה דייט, זה גם בסדר…אנחנו הרי בעד שרותי תמצא זוגיות, אבל אם זו סתם מסיבה….אז…אז… פתאום! הכעיסה אותי המחשבה שהיא זורקת עלי את הילדה שלה בשביל ללכת לבלות במסיבה. נו באמת, פולניה שכמותי,למה זה ענייני? אם היא בקשה כנראה שהייתה לה סיבה מספיק טובה.

גם אחרי שהיא הסבירה שמדובר בענייני עבודה רציתי לחזור בי, אבל לא יכולתי. טוב, ניסיתי לשכנע את עצמי, אני אקח איתי את הלפטופ ואכתוב כבר את הבלוג לשבת. נו באמת, על מי אני מנסה לעבוד? הרי זה ברור לי שרומי לא תישן. רומי הולכת לישון מאוחר מאוד. לרוב יש איזו התרגשות כשסוף השבוע מגיע, אבל עכשיו התפללתי שהערב לא יבוא.

אחרי שעתיים של התייסרות עצמית, אזרתי אומץ והתקשרתי לרותי לבטל. היא לא ענתה. מנוולת, היא בטח הרגישה שאני עומדת לשנות את דעתי. רגע לפני שעמדתי לכתוב לה אס אמ אס, התקשרתי לאנדריאס, וביקשתי ממנו עצה. מה לעשות? איך יוצאים מזה? "לא, אל תבטלי, רותי היא חברה שלנו, בואי נעזור לה, תגידי לה שתביא את הילדה אלינו, ככה יהיה יותר קל". נשמתי לרווחה, לא ציפיתי…באמת שלא ציפיתי ממנו.

רותי התקשרה כעבור חצי שעה. "מה רצית האני (Honey)? " רציתי לדעת מה רומי אוכלת לארוחת ערב, עדיף שתביאי אותה אלינו, דווקא יהיה לה נחמד, הבת של אנדריאס פה, אז יהיה לה עם מי לשחק". זה לא לקח הרבה לשכנע את רותי. ומהרגע שאנדריאס ראה את הביקור של רומי כברכה יותר מאשר מטרד, זה הרגיע אותי וגרם גם לי לראות את הדברים בצורה חיובית.

בשמונה רותי התייצבה אצלנו עם הילדה ותיק עזרה ראשונה- כלומר כל הדברים החשובים שלה. הוא סיים לבשל ארוחת ערב בזמן שאני הקראתי לרומי סיפור ילדים בעברית, על קופיפון שאיבד את אמא שלו.  רותי נשארה גם היא לארוחת ערב, גם כי היה טעים וגם כי היא רצתה לוודא שרומי מרגישה בסדר איתנו.  אנדריאס כרכר כל הארוחה סביב הקטנטונת. זה נורא סקסי לראות את הגבר הגדול והגברי שלי נהיה כמו גוש חמאה ליד ילדים קטנים.

אחרי הארוחה רותי שלפה די וי די של הסדרה בילבי, שזו הסדרה האהובה על רומי, ויש לזה עליה אפקט שווה ערך להיפנוזה. איך שבילבי הופיעה על המסך, היא התיישבה על כורסת הטלוויזיה שלנו ושכחה לגמרי מהסביבה ומזה שאמא שלה הלכה לה.

ישבנו ארבעתנו מול הטלוויזיה והיה חמים ונעים. משפחתי למדי. אני אפילו הצלחתי לחמוק ולעשות אמבטיה חמה בשקט. כעבור 3 פרקים של בילבי, לא היה שום סימן שרומי מתכוונת ללכת לישון. אנדריאס והבת שלו רצו לראות את הוורסיה הגרמנית של "הישרדות" שעמד להתחיל בעוד כמה דקות. אנדריאס כיבה את הטלוויזיה והכריז שהגיע הזמן לישון. רומי התחילה ליבב "אמא! אמא! אני רוצה את אמא!", אך, נהדר…

אנדריאס לא התרגש ולקח את רומי אלינו למיטה… ישבנו לצידה וניסינו לעודד, להצחיק, להרגיע… לא עזר, הילדה בכתה. הבת של אנדריאס הגיעה גם היא עם בובות אצבע וניסתה להצחיק אותה, אבל זה גם לא עזר. אנדריאס השאיר אותי איתה לבד. והיא המשיכה לבכות, לבכות ולבכות… אבל בכי זה סוג של סחטנות רגשית, אז הייתי אמפאטית והמשכתי בשלי.באיזה שהוא שלב אנדריאס הגיח חזרה עם בקבוק חלב חם. הסתכלתי עליו במבט שואל, והוא החזיר לי מבט של תמשיכי הכל בסדר. "היא פה לערב אחד" חשבתי לעצמי, "למה אני צריכה להתעקש שהיא תלך לישון? הרי זה לא התפקיד שלי לחנך אותה".

אחרי שאנדריאס ראה שהטריק של החלב לא עבד, הוא הציע לרומי לבוא לראות טלוויזיה אבל רק לעוד כמה דקות ואז לחזור לישון. הוא לקח אותה על הידיים, נתן לה את הבקבוק של החלב החם, הושיב אותה על ברכיו מול הטלוויזיה ותוך חמש דקות הילדה נרדמה. בדיעבד, רותי אמרה לנו שהיא שכחה להגיד לנו שהדרך הכי טובה להרדים את רומי זה על הידיים. אבל "אמא אווזה אנדריאס" כבר גילה את זה בעצמו. כשרותי באה לאסוף את רומי היינו קצת עצובים שהיא כבר הולכת.

בבוקר רותי התקשרה להודות לי ולהגיד לי כמה רומי נהנתה אצלנו. רותי ספרה לי שכשאנדריאס ליווה אותה לאוטו הוא הודה לה ואמר לה שהוא היה צריך את הזמן הזה עם הילדה. "ואיך היה לך?" היא שאלה?" היא הצליחה להוציא ממני חצי הודאה שדווקא היה די נחמד בניגוד לציפיות שלי. "אז מתי אני מביאה אותה שוב?". "אההה…." גמגמתי. רותי פרצה בצחוק "אל תדאגי האני, אני לא מתכוונת לבקש ממך בייביסיטר כל שבוע". נשמתי לרווחה ומצאתי את עצמי אומרת לרותי- "כן…אבל מדי פעם…את יכולה."

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים

2תגובות ל‘שלומית הבייביסיטרית

  1. Elona Meyronne פברואר 5, 2011 / 11:13 am

    תודה שלומית,
    יופי יופי. ובסופו של דבר זה היה ערב משפחתי.
    להתראות בשבוע הבא.
    אלונה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s