על הבית באגם, ואיך הפכתי לקונטרול פריק

אני לא זוכרת אם כבר ספרתי לכם אבל לאנדריאס יש בקתה קטנה על גדות אגם,  30 דקות מחוץ לברלין. טוב, זה לא ממש שלו, הוא חכר את החלקה תמורת סכום סמלי ל-15 שנים יחד עם חברתו לשעבר כשהם עוד היו ביחד (הכוונה לאם בתו). כבר ספרתי לכם בפוסט על חיפושי הדירות שלנו  שברלינאים הם לא תאווי נדל"ן, הם שוכרים וחוכרים במקום לקנות.  

זו לא בקתת נופש שאפשר ללון בה, יש שםה שרותים אבל אין מקלחת, הבקתה לא מרוהטת ולגמרי מוזנחת, אבל הבקתה לא כל כך חשובה, מה שחשוב זו חלקת הדשא הקטנה שמובילה לאגם. בקיץ אפשר לשחות במימי האגם הפסטורלי ולעשות על האש על הדשא. אפשר גם קצת לגנן למי שאוהב את העבודה עם האדמה.

אני לא סובלת את המקום הזה. לא מספיק שאני צריכה לחלוק עם חברתו לשעבר ילדה חצי מהשבוע, אני גם צריכה לחלוק איתה את הבית על האגם? היא מאוד נחמדה ואין לי שום דבר נגדה, אבל לכל דבר יש גבול.

חוץ מזה,אני לא מבינה מה רע בלשבת מתחת לעץ רענן בפארק ביום שמש יפה? למה צריך לשבת בפקקים בכביש המהיר בשביל לצאת מברלין ולשבת בתוך רצועת דשא מעוררת קלסטרופוביה. יחד עם זאת, אני מודה שהאגם והנוף שמסביב ממש יפה. רוב הזמן הבית הזה הוא מטרד, כי אפשר להנות ממנו בערך 10 ימים בשנה, וכל שאר הזמן תמיד יש בעיות עם הצנרת של המים, צריך לנסוע לשם, לסגור את המים לפתוח את המים… בקיצור ניג'וס. עד כה הצלחתי בזכותכם להתחמק מלנסוע לשם. בשבת בבוקר אני הרי כותבת בלוג, בקיצור הבת המסכנה של אנדריאס  צריכה לנסוע איתו לשם כל כמה שבועות.

בשבוע שעבר שגרתי את הבלוג ביום שישי במקום בשבת, וביום שבת לא היו לי יותר תירוצים. אנדריאס ממש רצה שאצטרף אליהם, אבל הוא פחד שאשב שם כל היום בפרצוף חמוץ.לקחתי לתשומת ליבי והחלטתי להצטרף עם חיוך. לקחתי איתי את החומר לבחינה (עליה ספרתי לכם בשבוע שעבר). היה ממש כיף. ישבתי בשמש על הספסל שעל גדות האגם שהיה עדיין לגמרי קפוא ולמדתי לבחינה בזמן שהם שתלו פרחים, טפלו בדשא ועשו מדורה. אחר כך הם צלו נקניקיות על האש. אנדריאס הפתיע אותי ושלף מסלסלת הפיקניק סנדביצ'ים עם גבינה שהוא הכין לי בבית, כי אני לא מאוהבי הנקניקיות.

אני תקועה עם הבית הזה עד 2015, אז מפעם לפעם כדאי שאלמד להינות ממנו.

ועכשיו לעניין אחר. בשבוע שעבר, אנדריאס הוזמן להיות מנחה בדיון באיזה שהוא ארוע מחוץ לעיר, והוא היה צריך להשאר שם את הלילה. זה בדיוק נפל על יום שהבת שלו מגיעה אלינו. הוא לא רצה לשנות את הלו"ז  שלה איתנו ושאל אותי אם אני מוכנה להשאר איתה. אני שמחתי אבל הייתי בטוחה שהיא בחיים לא תסכים להשאר איתי לבד.

בארוחת הערב, אנדריאס הסביר לה את סיבת הנסיעה ושאל אותה אם בא לה לבוא כשהוא לא נמצא. הילדה משכה בכתפיה בחוסר חשק ואמרה "Es ist egal" בגרמנית משמע לא משנה לי.

"אם תבואי נעשה ערב כיף", אמרתי לה. הבטחתי לקחת אותה לסרט החדש של ג'ניפר אניסטון ואדם סנדלר, ואחר כך לאכול פיצה, הצעתי לה להזמין גם את חברתה הטובה להצטרף ולהישאר לסליפ אוור, וגם הבטחתי לה שהן יוכלו ללכת לישון מאוחר, מה שאנדריאס מרשה לה רק בימי שיש. הייתם צריכים לראות איך פניה אורו לאור ההצעה.

היום הגדול הגיע,הלכתי בחדווה בבוקר לסופרמרקט, קניתי פיצות לארוחת ערב ואת הסוכריות והשתייה שהיא אוהבת בשביל לקחת לקולנוע. הילדות נהנו מהסרט. ואני הייתי גאה במיוחד, כי הסרט היה מדובב לגרמנית (אגב אניסטון נשמעת לגמרי לא רע בגרמנית) והצלחתי להבין ממש את הרוב. זה היה אחד הסרטים היותר אידיוטים שראיתי בחיי, אבל הילדות צחקו ונהנו.

כשהגענו הביתה ראינו שכל הרחוב חשוך. הפסקת חשמל טוטאלית. כל פעם שאנדריאס נוסע קורה משהו, בפעם הקודמת שהוא נסע, ונשארתי לבד, הייתה בעיה בצנרת של החימום. מכיוון שיש לנו כיריים חשמליים אי אפשר היה לבשל. גם האינטרנט האלחוטי שבת באותו הרגע כך שלא יכולתי לחפש בגוגל איזה טייקאווי. הארנו את הדירה בנרות ופתאום נורא נלחצתי… אני תכננתי להכין פיצה  שקניתי בבוקר בסופרמרקט, ולפתע התוכנית השתבשה ואז נכנסתי ללחץ והפסקתי להינות. הבטחתי פיצה. אז מה אם יש הפסקת חשמל? התקשרתי לידידי אורי ובקשתי שיבדוק באינטרנט איפה יש פיצה דומינוס בסביבה, הוא נתן לי את המספר ואז גיליתי שזה בצד השני של העיר. ניסיתי להתקשר לעוד כמה חברים מהסביבה שלא הצלחתי לתפוס ועוד חבר של אנדריאס שלא היה לו מושג. מכיוון שגם לא היה לחם וגבינה בבית, הייתי צריכה גם ככה לרדת ולקנות לילדות משהו לאכול, אז אם כבר לרדת, אז עדיף לחפש פיצריה.שיהיה ברור, שלילדות לא היו שום ציפיות הן לגמרי זרמו.

למה כל כך נלחצתי פתאום? כולה פיצה! כולה הפסקת חשמל! הרי מה זה הפסקת חשמל קטנה לעומת מה שקרה ביפן? ולמה אני תמיד יוצרת התעסקות כזו גדולה  סביב האוכל?נזכרתי איך אהבתי הפסקות חשמל כשהייתי ילדה, הילדים של השכנים היו באים אלינו והיינו משחקים בבית מלא משחקי קופסא לאור נרות.  מה קרה לי? אני מרגישה לאחרונה איך אני יותר ויותר נהיית קונטרול פריקית. אולי תמיד הייתי כזו ורק לאחרונה התחלתי לשים לב לזה? או שעם הגיל זה פשוט הולך ומחמיר? אולי הקונטרול פריקיות שלי החמירה בחודשים האחרונים בגלל המעבר לברלין, מכיוון שאני מרגישה שאבדתי שליטה על כל כך הרבה חלקים מחיי? בכל אופן, זה ממש מציק לי, כי הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה קונטרול פריק.

כשחזרתי עם הפיצה, הבנות כבר לא היו כל כך רעבות כי בינתיים בזמן שהלכתי לחפש להן פיצה, הן מצאו במקרר חתיכה קרה של טורטיה אספניול שנשארה מהצהריים. לשם הנימוס הן כרסמו קצת מהפיצה הלא כל כך טעימה לאור הנרות, וב- 20:50 הן התמתחו בעייפות והודיעו שהן הולכות לישון. בדרך כלל בשעה הזו יש מלחמה בבית, כי הבת של אנדריאס תמיד רוצה להשאר ערה ולסיים לראות איזו תוכנית ריאליטי מטופשת. אבל עכשיו שהרשות ניתנה להשאר עד מאוחר, היא הייתה עייפה.

כעבור זמן קצר האור חזר, אבל החלטתי בכל זאת לעשות אמבטיה בחושך לאור נרות, שכחתי עד כמה זה רומנטי.  אבל גם באמבטיה המשכתי להיות מוטרדת.פתאום תקף אותי החשש שאולי הבנות לא נהנו מספיק בגלל מה שקרה לי סביב הפיצה? ונתקפתי רגשות אשמה על כך שהתקשרתי לשאול חבר של אנדריאס שגר בסביבה על מספר טלפון של פיצה טייקאווי. אז מה אם לא היה אינטרנט, מי מתקשר לאנשים עם ילדים ב-8 בערב אם זה לא באמת מקרה חרום? ,הרגשתי בשיחה הקצרה שלנו שהוא חושב שאני פסיכית , אולי אני באמת פסיכית? אולי לא הייתי בסדר ואולי  הוא סתם לא היה נחמד בטלפון?  יאדה יאדה יאדה יאדה…. 

למחרת אנדריאס היה מלא תודה, וסיפר לי שבתו ספרה לו בטלפון עד כמה נהנתה וספרה לו בהתלהבות על הסרט ועל הפסקת החשמל.

אני חושבת שכדאי שאטפל בקונטרול פריקיות שלי. האם משהו מכם יכול לתת לי עצה שלא כוללת כדורים במרשם פסיכיאטר?  אלוהים אם אני לא אטפל בזה עכשיו, מה יהיה בעוד 10 שנים?

 ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים, בשבוע הבא אספר לכם על ירח הדבש שלנו באיטליה

 

הבחינה בגרמנית

הדבר היחידי שהעסיק אותי בשבועיים האחרונים זה "בחינת הבגרות" בגרמנית ההולכת וקרבה.  אחרי כמעט שנה של לימודי גרמנית אינטנסיביים, רציתי שתהיה לי חותמת שמעידה על איזה שהוא השג אבל אני בעיקר צריכה את הבחינה כי הרשויות דורשות ממהגרים שבאים מחוץ לאיחוד האירופאי, גרמנית ברמה בסיסית ( על כך סיפרתי לכם בפוסט אינטגרציה).

כחנונה מקצועית קניתי את ספרי ההכנה לבחינה ולמדתי כל יום. הבחינה מורכבת מהבנת הנקרא, חידות בדקדוק, הבנת הנשמע, כתיבת חיבור ולבסוף בחינה שבעל פה. בהתחלה הלך לא כל כך טוב. קבלתי תזכורת לפנים שהדקדוק שלי על הפנים, ושאני כותבת עם מיליון שגיאות. כמובן שמיד לקחתי כמה שיעורים פרטיים לחיזוק המורל. המורה ניסה להוריד את מפלס החרדה, והסביר לי שברמה שבה אני נבחנת,הדקדוק לא מהווה חלק משמעותי, מה שחשוב זה לשמוע שאני מדברת שוטף ושאפשר להבין אותי למרות השגיאות הדקדוקיות. עשינו סימולציה לבחינה שבעל פה, שבעיקר עוסקת בנושאים הקושרים להרגלי הנופש של הגרמנים.

המורה שלי ניסה לשכנע אותי שאין טעם לחרוש כל יום כל היום, כי אני לא אצליח להשתלט על הדקדוק הגרמני בפחות משבועיים, וחבל על המאמצים, זה גם לא כמו בחינה בהיסטוריה… שצריך ללמוד את כל החומר כדי לענות על כל השאלות. פה מדובר בטקסטים ותרגילים שונים, וזה פשוט עניין של מזל על איזו בחינה נופלים.  אבל אותי כמובן זה לא שכנע וחרשתי כמעט כל יום בין שעתיים לחמש שעות, חזרתי על נושאים שונים בדקדוק, תרגלתי כתיבת חיבורים, שאלות בהבנת הנקרה ועוד. מדי כמה ימים פרצתי בבכי ותקפה אותי חרדה, והיו ימים שבהם הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לנשום. לא עזרה ההבטחה של המורה לגרמנית שאני במאה אחוז עוברת את הבחינה, ושאין לי מה לדאוג. הוא אפילו ניסה להוכיח לי את זה על ידי כך שניתח איתי את הניקוד של כל חלק בבחינה שעשיתי, והדגים על אחד מהחיבורים שלי בדיוק איך בוחן מוסמך היה מנקד את החיבור.

מה הביג דיל אם אכשל אתם בוודאי שואלים את עצמכם? הרי אפשר לשלם עוד 95 יורו ולעשות את הבחינה שוב. תחושת האשמה שלי לא נותנת לי מנוחה. מאז שהגעתי לברלין אני עובדת בערך רבע משרה ומקדישה את רוב זמני ללימודים ולהתאקלמות, וכל מה שנדרש ממני זה לעבור בחינה מסכנה, ואם לא אעבור אותה איך אוכל להצדיק בפני עצמי את קיומי בשנה האחרונה?  חשוב לי לעבור בציון גבוה ולא איזה עובר בקושי. זה יכול כל אידיוט. אגב, אני לא היחידה שמרגישה ככה, גם דוד, עליו תקראו בהמשך, אמר לי שכך בדיוק הוא מרגיש. אני יודעת שזה קצת אידיוטי, כי המטרה שלי הייתה ללמוד גרמנית, ואני אכן מדברת גרמנית שוטפת, עם מיליון שגיאות אומנם, אבל אני מדברת גרמנית כשאני הולכת למכולת, אני מדברת גרמנית כשאני עושה סמול טוק במסיבה ואני מדברת גרמנית עם הבת של אנדריאס, אני קוראת כותרות עיתונים, מבינה בערך מה אומרים בטלוויזיה…. נו, זה לא לדבר גרמנית? ומה יכולתי לומר בגרמנית כשהגעתי לפה בשנה שעברה? קוראים לי שלומית ואני באה מתל אביב. נו, זו לא התקדמות?

בשבוע האחרון חברי לכיתה דוד (הבחור בתמונה) ואני נפגשנו כל יום. הוא לא יהודי, אבל הוא בא ממשפחה קתולית ולכן השם התנ"כי הזה. דוד הגיע לברלין לפני 10 חודשים מברצלונה, הוא אינו ספרדי אלא קטלני ואם משהו קורא לו ספרדי בטעות הוא מיד דואג להעמיד אותו על טעותו. דוד, כמו קטלנים רבים, אוהב מאוד לקלל, ולעתים קרובות נשמע לפתע מפיו צרור קללות עסיסי בקטלנית, ומיד לאחר מכן הוא חוזר לגרמנית. החברה שלו, אימקה, היא מורה בבית הספר שלנו. כשהתפתח ביניהם הרומן אז הוא עבר לכיתה שלנו מטעמים אתיים וכך הכרנו.  דוד הוא רומנטיקן, כל פעם כשאני תופסת איתו טרמפ בדרך חזרה מבית הספר, הוא עוצר בסופר וקונה לחברה שלו פרח אחד ויחיד. זה לא ממיס?

כשהוא בא ללמוד אצלי, הוא אף פעם לא בא בידיים ריקות. בפעם הראשונה הוא הביא פרח ועוגת בננות שחברתו אפתה. אנדריאס היה בדיוק בבית כשדוד הופיע עם גרברה כתומה בידו, ותהה אם זו התנהגות נאותה להביא לאשה נשואה פרח . התנהגות  נאותה או לא, זה היה מאוד אפקטיבי, כעבור כמה ימים קבלתי מאנדריאס זר של צבעונים לכבוד השבת, אחרי כמה שבועות של הזנחה בתחום הזה. תראו מה שגרברה אחת יכולה לעשות.

ביום חמישי ערב אחד לפני הבחינה, דוד ואני נפגשנו אצל חברה שלו בבית בשביל להתכונן בפעם האחרונה לבחינה שבעל פה. היא ישבה בצד, רשמה הערות ואחר כך תיקנה אותנו.  אני ממש מצטערת שלא לקחתי איתי מצלמה כי הבית של אימקה זה חוויה ברלינאית אמיתית. אימקה גרה בבניין לא משופץ שנבנה במאה-19 (Alt Bau ) מה שאומר שאין לה שרותים ומקלחת בדירה!

השרותים נמצאים בחדר המדרגות. בין כל אחת מהקומות יש חדר שרותים קטן. למזלה היא לא צריכה לחלוק את השרותים שלה עם אף אחד בקומה שלה. איך היא פתרה את בעיית המקלחת? היא בנתה פלטפורמה גבוהה במטבח ועליה אמבטיה. על מנת להגיע לאמבטיה שעל הפלטפורמה צריך לטפס על כיסאות המטבח. היא קשטה את הפלטפורמה במלא עציצים וזה מאוד חינני, אבל לגמרי הזוי. גם חימום מודרני אין  בבניין. מחממים בחורף עם פחם. מחוץ לכל דירה עומד דלי גדול מפח, וכל פעם צריך לרדת למחסן כדי להביא עוד פחם לחימום! הזוי או לא הזוי?

כשחזרתי הביתה בלילה ספרתי לאנדריאס בהתרגשות על המסע בזמן שעברתי. הוא לא הבין מה ההתרגשות, מסתבר שהוא גר ככה עד לפני 10 שנים. "ואיפה התקלחת?" שאלתי בפליאה. "זו הייתה סיבה נהדרת לעשות ביקורי פתע לחברים עם מקלחת, וגם אנשים נהגו להתקלח פעם או פעמיים בשבוע במקלחות ציבוריות בברכה". כלומר אנשים לא התקלחו כל יום. הרבה מאוד אנשים חיו כך בברלין עד לפני כמה שנים. אנדריאס טוען  שממש לא הייתי אוהבת את ברלין בשנות ה-90. ואני נוטה להסכים איתו. אגב רק כדי להסיר ספק מליבכם, כשיש מקלחת הוא מתקלח כל יום.

אתמול הגיע היום הגדול של הבחינה. היה קשה ונקווה לטוב. היום בבוקר (אכן יום שבת) הייתה הבחינה שבעל פה ויצאתי בהרגשה טובה. נצטרך לחכות עוד 5 שבועות עד שאקבל את התשובות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו הקלה!

אחר הצהריים חברה שלי מהכיתה, לורנה מונצואלה באה לביקור, השמש חייכה סוף סוף אחרי שבוע גשום במיוחד. יצאנו עם אנדריאס לטייל בשוק השכונתי ולבלות אחר הצהריים בשמש.

 

 בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים נתראה במוצ"ש הבא.  

סוף סוף עוברים דירה

 

רגע אחרי חתימת החוזה

בשבוע שעבר, בתגובה לבלוג על הביקור של אבא שלי, בת דודתי האהובה איילת, השמיצה את הכובעים סטייל מוסקבה שחבשנו לראשינו בתמונה, היא תהתה אם אין לי כובע קצת יותר אופנתי. אז לידיעת הקוראים האחרים שאולי חשדו לרגע שאינני אופנתית, כובעים סטייל מוסקבה זה שיא המודה בברלין! אנדריאס טוען שאם היה חורף בארץ, המודה הזו הייתה מגיעה גם אליכם.

כפי שספרתי לכם בשבוע שעבר, אנדריאס ואני מצאנו דירה. למצוא דירה בשכונה היאפית שלנו בפרנצלאור ברג זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אנדריאס הכין אותי מראש שהוא מכיר אנשים שחיפשו דירה לפחות שנתיים. זה לא שיש מצוקת דיור בברלין, אנדריאס טוען שיש בערך 150,000 דירות שעומדות ריקות בעיר, אבל באזורים שאף אחד לא רוצה לגור בהם.

דירת 4 או 5 חדרים בפרנצלאור ברג כיום נעה בסביבות ה-1500- 1900 יורו לחודש. בברלין, שלא כמו בארץ רוב האנשים שוכרים דירה במקום לקנות. החוק הגרמני מיטיב מאוד עם השוכרים, המחירים לא יכולים לקפוץ סתם כך, אין תאריך של סיום החוזה, החוזה מסתיים כשהדייר רוצה לעזוב, כלומר הוא יכול לחיות שם כל חייו, אלא אם כן בעל הדירה רוצה לגור בנכס והוא יכול להוכיח לבית המשפט שכוונותיו אמיתיות. גם לפנות דיירים שלא משלמים שכר דירה זה לא כל כך פשוט. אנדריאס כמו רוב החברים שלו, שהם אקדמאיים ובעלי מקצוע והכנסה גבוה וטובה חיים בשכר דירה, וזה מקובל מאוד בברלין.

תמונה מהשכונה

פרנצלאור ברגים וותיקים משלמים הרבה פחות מ-1900 יורו לחודש, כי הם עברו לפה בזמן. מי שלא צריך לזוז לא זז, ונשאר בדירה שלו. עכשיו אתם מבינים למה אין דירות? מזל שאנשים מתגרשים בשכונה הזו אחרת לא הייתה בכלל תנועה.  ואם כבר דירה איכותית מתפנה, נדיר שתמצאו דרך מתווך, פה זה הכל דרך קשרים אישיים.  

בתחילת נובמבר , אנדריאס נתקל במקרה בבעלים של הבר השכונתי שלו, איתו הוא מיודד. כשהוא שאל את אנדריאס מה חדש, אנדריאס סיפר לו שאנחנו מתחתנים ומחפשים דירה יותר גדולה. בעל הבר סיפר לו שהוא בדיוק מתגרש ואשתו מחפשת לעבור לדירה יותר קטנה עם שני הילדים.   אנדריאס היה סקפטי לגבי הדירה, אבל החלטנו ללכת לראות אותה. למה הוא היה סקפטי? כי הבניין חדש יחסית, ובברלין הבניינים היפים ביותר זה הבניינים הישנים והמשופצים, בניינים חדשים, מהתקופה הקומוניסטית זה לרוב בניינים מכוערים וחסרי חן.       כמו לדוגמא הבניין בתמונה:

 

   כשהגענו לבניין, ראינו שמדובר בבניין יפה, בערך לפני 10 שנים, בקיצור לא כיעור קומוניסטי. אשתו של המכר של אנדריאס פתחה את הדלת, אשה מעל 1.80 בלונדינית עם רגליים שלא נגמרות,  מזכירה קצת את אומה טורמן, אבל מה, היה בה משהו נורא מוזר. קצת נירוטית, קצת שברירית, היה בה משהו תלוש מהמציאות, אפילו שהיא בעלת עסק למכונות קפה. בכל אופן, אני התאהבתי בדירה ממבט ראשון. במיוחד מחדר העבודה שלה, חדר מואר עם מרפסת יפה, עץ גדול שמצל עליו ותצפית נהדרת לרחוב, חדר שנותן השראה, הלב שלי התחיל לדפוק בהתרגשות.

הבניין החדש שהלכנו לראות

 הדירה ענתה על כל הקריטריונים, קומה 4 עם מעלית, 2 חדרי שירותים, סלון שמחובר למטבח, דירה מוארת, ממוקמת באזור מרכזי ושוקק של השכונה אבל דירה שקטה, הרכבת התחתית ממש מעבר לפינת הרחוב, חוץ מלצבוע את הקירות ולהוציא את ריח הסיגריות המזעזע, לא היה צריך להשקיע בשיפוצים, והדובדבן שבקצפת היה המחיר. מכיוון שמדובר בבניין שנמצא בבעלות ציבורית, המחיר מצחיק בהשוואה למחירי דירות בגודל הזה בשכונה.

היה נראה לי בלתי נתפס שמדובר ברכוש ציבורי, הרי דיור ציבורי מתקשר אצלי תמיד לעוני… אבל לא במדינה סוציאלית כמו גרמניה, שרוצה גם לשמור על מעמד הביניים. אגב, בבניין הזה גרים רק משפחות, זה התנאי, לא רווקים ורווקות.

ממגרש המשחקים השכונתי

כשאמרנו לה שאנחנו רוצים את הדירה, אז הגיע הקאץ', היא לא רצתה סתם לעבור דירה, היא רצתה לעשות חילופי דירות כדי להישאר תחת החוזה הקיים. מה זה אומר? זה קצת מסובך, אבל כפי שהסברתי חוזה לדירה זה שווה ערך להרבה מאוד כסף (כי פשוט אי אפשר להעלות את המחירים ככה סתם),  אז מה הגרמנים התחמנים עושים לפעמים? יש להם טריק מלוכלך כדי להישאר בחוזה הקיים כדי שבעל הדירה לא יקפיץ את המחיר. ככה זה אמור לעבוד, אנדריאס בא לבעל הדירה שלו ואומר לו שיש לו בת זוג חדשה ומוסיף אותה על החוזה שלו. הגברת באה לחברת ההנהלה של הבניין שלה ואומרת שיש לה חבר חדש ואז היא מוסיפה את אנדריאס על החוזה שלה. היא עוברת אלינו אנחנו עוברים אליה ואז אם משהו אי פעם שואל מה קרה, איפה בן/ת הזוג החדש/ה? עונים: "אה, זה לא עבד, הוא/היא עזב/ה והשאירו לי את הדירה. זה מה שהיא רצתה שנעשה, אבל לאנדריאס ולי המונקי ביזנס הזה ממש אבל ממש לא נראה. אמרנו לה שנשמח להחליף את הדירה שלנו בשלה אבל דרך הצינורות המקובלים.

למחרת היא באה עם שני הבנים שלה לראות את הדירה שלנו והתלהבה. לא הבנתי איך היא מתכוונת לגור בדירה שלנו, זה קטן מדי בשביל 3 איש. כל הזמן אמרתי לאנדריאס שהיא ממש לא נורמאלית אם היא עוזבת את הדירה שלה בשביל הדירה שלנו, ועוד ההפרש במחיר הוא זעום. היא ספרה לנו שהיא פשוט מוכרחה לעזוב את הדירה הנוכחית, לאור הגרושים היא רצתה התחלה חדשה. מי אני שאתווכח איתה?

מה שנותר לנו לעשות זה להתחיל את התהליך הבירוקראטי הארוך והמסורבל. היא פגשה את בעל הבית שלנו שהסכים שהיא תעבור לדירה במקומנו, אבל הוא כמובן העלה את המחיר, עכשיו באמת דירת 3 חדרים שלנו עלתה כמעט כמו דירת 5 חדרים שלה (למעשה זה 4 חדרים על הנייר, היא הוסיפה קיר והפכה את זה ל-5). אנחנו היינו בפגישה עם חברת ההנהלה של הבניין שלה שהסכימו לקבל אותנו. כל הסיפור הזה נמרח על פני חודשיים וחצי בגלל חג המולד. בסופו של דבר כשכל הגורמים הרשמיים הסכימו לחילופי הדירות, היא החליטה שהיא רוצה לבוא עוד פעם אחת לראות את הדירה.הפעם היא באה עם אמא שלה. הן הסתובבו במשך חצי שעה,חייכו התפעלו, תכננו איפה ישימו כל דבר, אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא תשנה את דעתה. כי פשוט צריך להיות אידיוט כדי לעשות עסקה לא משתלמת כזו מבחינתה. תיארתי לעצמי שאמא שלה תעצור אותה בזמן מלעשות את המעשה המטורף הזה שהיא עוד תתחרט עליו.

היא הודיעה לנו שתתן תשובה סופית תוך יומיים, ואז הגברת נעלמה לשבוע, אי אפשר היה להשיג אותה. לבסוף היא חזרה אלינו, ואני מניחה שאתם יודעים כבר מה הייתה התשובה. היינו שבורי לב, במיוחד אני. היו לי כאלו פנטזיות על איך אני יושבת לכתוב את הספר הראשון שלי בחדר העבודה המעורר השראה הזה. המשכנו הלאה. אבל קשה, כל מה שיפה היה מעבר למחיר שלנו, כל מה שהיה במחיר שלנו היה עם דפקט שלא ניתן לפשרה, אני כבר התחלתי לנסות לשכנע את אנדריאס שאולי בכל זאת כדאי לעבור לשכונה אחרת, יותר זולה. 

חודש אחרי, לא התקדמנו הרבה בחיפושי הדירה, אבל אז השתנה המזל שלנו וקבלנו טלפון מחברת ההנהלה של הבניין של הגברת. הם הודיעו לנו שהיא מצאה דירה, ושהם מחפשים דיירים לדירה שלה.  הם אמרו שהם התרשמו מאיתנו לטובה ושהם רוצים שאנחנו נעבור לדירה ברגע שהיא תחתום חוזה. יש אלוהים! היא לא מצאה עם מי להחליף.לקח לנו עוד בערך 3 שבועות לחתום חוזה, ואני לא האמנתי שזה באמת קורה עד שהעט לא נגעה בנייר. אנחנו עוברים בראשון לאפריל, והדירה שלנו מתפנה אז אם אתם מכירים משהו שמחפש דירת 3 חדרים אתם מוזמנים להפנות אלינו!

רגע לפני שאנחנו אומרים Tschüss, אני רוצה לספר לכם השבוע התרגשתי מאוד כשקבלתי את הגלויה הראשונה מקוראת מישראל שאותה אני מכירה הכרות וירטואלית בלבד בזכות הבלוג. לפני מספר שבועות ספרתי לכם על המשרד החדש שלי, ועל לוח השעם שמחכה להתמלא בגלויות ססגוניות, והייתי שמחה לקבל גלויות מכם קוראי היקרים. אז שוב תודה לך ענבל, שעשית לי כזה ספתח נחמד. אני מזמינה אתכם לשלוח לי גלויה. כתבו לי מייל ואשלח לכם את הכתובת.

הביקור של אבא

בשבוע שעבר הגיע אורח כבוד לברלין- אבא שלי. לפני מספר חודשים , אחרי שנים של עבודה כעצמאי, הוא לפתע קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית במיוחד לנהל את המשרד הישראלי של חברת ספנות גרמנית. העבודה כוללת מספר ביקורים בשנה למשרדי החברה בבריימן, ומכיוון שאין לשם טיסה ישירה, זו סיבה מעולה לטוס לשם דרך ברלין ולעשות אתנחתא קצרה לבקר אותי. זה ממש כאילו משהו מלמעלה שלח לו את העבודה הזו.

אבא שלי נחת בבוקר של יום חמישי בשדה תעופה שונפלד . נסעתי ברכבת לקבל את פניו. מזג האויר היה מתעתע. שמש יפיפייה הפציעה בשמי ברלין אבל היה קור כלבים. אחרי שעשינו צ'ק אין מהיר במלון איביס שנמצא במרחק הליכה מדירתנו שבפרצלאור ברג, יצאנו לשוטט ב- Mitte, כי אי אפשר הרי להתחיל את היום בלי קפה ועוגה, נכון? בדרך אבא שלי שאל בדאגה האם אנדריאס מודע לכל הדברים שנכתבים עליו בבלוג שלי. במיוחד לאור הבלוג שכתבתי לפני כמה שבועות על המלחמות הטריטוריאליות שלנו. אמרתי לאבא שלי את מה שרציתי לכתוב לכם כבר הרבה זמן, כל מה שנכתב על אנדריאס נכתב בידיעתו ובהסכמתו המלאה. הוא אוהב את זה שלפעמים הוא ה-Bad Guy בבלוג שלי, הוא טוען שאילו הוא לא היה מספק קצת דרמה לבלוג שלי , הייתם משתעממים לאללה. אבא שלי נרגע, ואני מקווה שגם אתם נרגעתם.

סחבתי בתיק שלי את המדריך של הלונלי פלנט של ברלין, כדי לבחור לנו מסלול. מה הדבר הראשון שאתם חושבים שאבא שלי רצה לראות, ישר איך שהוא ירד מהמטוס? היסטוריה. אז לקחתי אותו לטופוגרפיה של הטרור, מוזיאון שנמצא סמוך לכיכר פוטסדאם ברחוב נידרקירכנר (Niederkirchner straße).   בתקופת השלטון הנאצי המקום שימש כמפקדה של הגסטאפו והאס.אס.

אחר הצהריים עשינו קצת שופינג.יומיים לפני הנסיעה של אבא שלי, אמא שלי שפכה על עצמה בטעות מרק רותח, וסבלה מכוויות בידיים. אין רגע דל במשפחת לסקי. בכל אופן רצינו לעודד אותה ולשלוח לה משהו נחמד מברלין. אחר כך נפגשנו עם אנדריאס בדירה החדשה שלנו כדי לסגור כמה דברים עם הדיירת הנוכחית. כן כן חברים, מצאנו סוף סוף דירה! ואבא שלי זכה להתרשם ממנה ולתת את ברכתו.

בערב יצאנו לארוחת ערב בשכונה הבורגנית שלנו, במסעדה סיציליאנית מעולה Aromi e Sapori. אנדריאס ואני תכננו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז. אבל בסוף הערב היינו שפוכים.

למחרת אבא ואני שמנו פעמינו אל הקתדרלה של ברלין, שלצאת משם זה יותר מסובך מלצאת מאיקאה, בחיי. צריך לעבור מבוך שלם בין כל הקברים של המלוכה הגרמנית, תערוכה משעממת וכמובן שיוצאים בסוף דרך חנות המוזיאון ובית הקפה. ממש מרגיז!

אחר כך קפצנו next door ל-Museum Neues  לראות את פסלה של המלכה המצרית  העתיקה והיפיפיה נפרטיטי.  אבא שלי לגמרי נשבה בקסמיה של המלכה שנראית לא רע בהתחשב לגילה- 3000 שנה.

מה שעניין את אבא שלי יותר מנאצים ונפרטיטיות זה לדגום את שניצל העגל האלוהי ואת שטרודל התפוחים המשובח של קפה איינשטיין שבשדרות אונטר דן לינדן. כשאבא שלי ואני יחדיו הדיאטה שלי הולכת לפח, והגרגרנות שירשתי מאבי משתלטת עלי. אבל רק למען הפרוטוקל, חלקנו חצי חצי גם במנת השניצל שמספיקה לגדוד וגם בשטרודל התפוחים שמגיע עם רוטב וניל עסיסי. גם חצי הספיק כדי לגרום לי לרצות ליפול לתרדמת צהריים, אך משם רצנו לפגוש את אנדריאס ובתו בגלריה הלאומית החדשה לאומנות מודרנית. ממליצה בחום!

גולת הכותרת הייתה בערב, הזמנתי את חברתי רותי ובתה רומי לארוחת ערב אצלנו בבית. בביקור הקודם של אבא שלי בברלין לכבוד החתונה שלנו, היה לאבא שלי קליק מידי עם שתי הגרציות, כאילו מאז ומעולם הן היו חלק מהמשפחה. בישלתי לכבוד אבא שלי את המתכון המיוחד החדש שהמצאתי לפני חודשיים: אטריות פפרדלה עם אטישוק, זיתים שחורים, עגבניות ושמנת. להתעלף או לא להתעלף? באותה הזדמנות חגיגית, באיחור קל של 3.5 חודשים רותי נתנה לנו סוף סוף את תמונות החתונה המדהימות שצלמה. חשבנו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז אחרי ארוחת הערב, אבל גם הפעם הייתי  באפיסת כוחות בחצות. אבא שלי לעומת זאת היה ערני ואנרגטי כמו בחור בן 18, לא הייתה לו בעיה לצאת לכבוש את העיר.

ביום שבת  עשינו טיול יום לפוטסדאם, לראות את ארמון סנסוסי ( הורסאי של הגרמנים), ארמון שנבנה על ידי המלך הפרוסי פרידריך הגדול, עליו ספרתי לכם בעבר, ואתם מוזמנים להציץ שוב בפוסט.

עברנו גם במגדל איינשטיין, מצפה כוכבים שממוקם בלב פארק המדע על שם איינשטיין שבפוטסדאם. הוא נבנה בשיתוף פעולה בין אינשטיין לבין האדריכל אריך מנדלסון ועד היום הוא משמש למצפה כוכבים. אפשר להיכנס בתיאום מראש. הבניין די מוזר אני מוכרחה לציין.

 

בערב הלכנו לראות את הסרט החדש של האחים כהן "True Gritt" וגם אחר כך אנדיראס ואני היינו עייפים מדי מכדי ללכת למועדון הג'אז המובטח.  

למחרת בבוקר אחרי שאבא שלי עשה צ'ק אוט מהמלון, לקחנו אותו לארוחת בוקר בסניף המקורי של קפה איינשטיין ב Kurfürstenstraße בחלק המערבי של העיר וקינחנו בביקור בתערוכה המדהימה של הצלם האמריקני רוברט מייפלטורפ.

אחר כך לקחנו את אבא'לה לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת לבריימן, בכל זאת צריך גם קצת לעבוד. הייתה פרידה קצת עצובה, אבל לכל דבר טוב יש סוף, ואולי טוב שכך, כי אם הביקור הזה היה נמשך המכנסיים שלי לא היו נסגרים עלי. ובביקור הבא בעזרת השם, נשתדל לשמור כוחות לביקור במועדון ג'אז.

ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים, בשבוע הבא אספר לכם את תלאות חיפושי הדירה שלנו.