שלומית והדרכון האבוד

 

לפני שאני מתחילה לתרץ את ההעלמות שלי, עליה אפילו קבלתי נזיפה מאחד הקוראים (ובצדק), יש לי בשורות טובות מאוד. קבלתי את תוצאות הבחינה בגרמנית, ולא רק שעברתי, החנונה הראשית לבית לסקי עשתה זאת בהצטיינות עם ציון -1 , שזה הציון הכי גבוה בבחינה (הציון הוא מ-1 עד 5). אני מעולם לא הייתי מהמצטיינות, לא בלימודים, לא בפסיכומטרי,לא בחוג בלט בו רקדתי יותר כמו היפופוטם קטן וחסר קורדינציה, גם בתחום החברתי לא הצטיינתי, מעולם לא הייתי מלכת הכיתה למשל, ואני יכולה עוד להמשיך עם רשימה ארוכה של דברים בהם לא הצטיינתי, אבל אין צורך להמשיך ברחמים עצמיים כי לשם שינוי הצטיינתי במשהו שחשוב לי, וזו ללא ספק תחושה מרעננת מאוד, במיוחד לאור העובדה שבאמת לא היו לי ציפיות כאלו מעצמי.

 

אז עכשיו לשאלתכם לאן נעלמתי לכם? לאחר שחזרנו מירח דבש התחלנו אט אט לארוז את דירתנו, ועברנו דירה בשעה טובה בשבת שעברה, לאחר שהדירה נצבעה ועברה עוד כמה שיפוצים קלים שעכבו את תאריך המעבר המקורי. כמה ימים לפני המעבר הקופסאות בדירה הלכו ונערמו וחסמו את כל פתחי המעבר בבית. לי אין יותר מדי חפצים, כי הגעתי לברלין לפני שנה, ואת הרוב השארתי מאחוריי. יש משהו נורא כיף בלהתחיל מחדש בלי יותר מדי מטען פיזי.  לעומת זאת בעלי, מר צברנובסקי אומנם זרק שמטאעס ודילל את הספרייה מעט, אבל לא הרבה. אמא שלו הסבירה לי שצברנות זה עניין משפחתי אצלם, ושהסבא שלו נהג לאסוף הכל כולל קופסאות קוטג'.

 

מכיוון שביום שני היה חג, ו-3 ימים לאחר מכן הייתי אמורה לטוס לארץ לחודש (כן אני כותבת לכם מהמחשב של ההורים בכפר-סבא), היה לי חשוב לפרוק כמה שיותר מהר את הארגזים ולארגן את הדירה החדשה עד כמה שאפשר. שמחתי שלפחות הייתי מספיק חכמה לא להעמיס על עצמי יותר מדי ונענתי להצעה של ידידי אורי לערוך אצלו את הסדר .  אני רק התחייבתי לעזור בבשולים. אבל בחיי אין רגע דל, כי בזמן שששת ה-movers החסונים העמיסו את הקרטונים והרהיטים שלנו על המשאית, פתאום נזכרתי שלמעשה אין לי מושג איפה שמתי את הדרכון שלי. נזכרתי שראיתי אותו כמה ימים לפני כן, על שולחן העבודה הפרוביזורי שלי בסלון כשרק התחלנו לארוז. אני זוכרת שחלפה מחשבה בראשי שכדאי שאשים את הדרכון במקום בטוח כמו בתיק הלפטופ, כדי שאוכל למצוא אותו בקלות לפני הנסיעה לארץ,אבל אין לי שום זכרון מה עשיתי עם המחשבה האינטיליגנטית הזו. הפכתי את תיק הלפטופ אבל הדרכון לא היה שם. קיוויתי שאמצא את הדרכון לכשאפרוק את הארגזים  אבל הוא לא היה בנמצא.חשבתי אולי איכשהו הדרכון שלי נפל בטעות לאחד הארגזים של אנדריאס, אז התחלנו לפרוק את הרי הקרטונים המבולגנים בחדר העבודה שלו, אבל גם שם הדרכון לא נמצא. הבנתי שאין מנוס מביקור בשגרירות הישראלית בערב החג. 

 התייצבתי כמעט ראשונה בשגרירות, שנמצאת בקצה השני של העיר. קטרתי על המרחק, אבל כשלפניי עמד ישראלי ממוצא רוסי, שגר בקפריסין ונקרע לו הדרכון בדרך למוסקבה, ואמרו לו בשדה התעופה שהוא יכול לבחור בין לטוס לפרנקפורט כדי לסדר את הדרכון בברלין או לנסוע למוסקבה ולחכות יום שלם בתחנת המשטרה עד שהעניין יוסדר, הבנתי שאין לי זכות לקטר על מרחק.

 לשגרירות הישראלית לא נכנסים ככה סתם, עומדים בחוץ ואיש איש בתורו מצפצף בפעמון ומזדהה בשמו המלא ומטרת הביקור. כמו כניסה למועדון סודי. איש הבטחון, או במקרה הזה אשת הבטחון קצוצת השיער, הכניסה כל פעם רק בן אדם אחד והעבירה אותו בדיקה בטחונית ייסודית, שלקחה 10 דקות בערך. הרגשתי לפחות כמו חצי פושעת או מרגלת. השאלות ששואלים בשדה התעופה זה קטן על יד התחקיר הבטחוני בשגרירות.

 באמצע הבדיקה הבטחונית התקשרו אלי מהתוכנית בשלוש של ענת דולב, הייתי אמורה להתראיין על פסח בברלין, ולא יכולתי לבטל בשנייה האחרונה אז נאלצתי לעשות את הראיון ברחבה של השגרירות. "אנחנו רק בודקים שזה המספר הנכון ונתקשר אלייך בעוד 10 דקות", הודיע לי המפיק של התוכנית.לאחר הבדיקה הבטחונית חיכיתי בחצר של השגרירות, פסעתי הנה והנה בציפייה דרוכה לשיחת הטלפון מהארץ. אז הופיע איש הבטחון וביקש ממני לא להסתובב בחוץ, ושלח אותי לחדר ההמתנה של המחלקה הקונסולרית. היו שם עוד אנשים וזה לא היה נראה לי לעניין להתראיין ברדיו עם עוד אנשים מסביב, בכל זאת בחורה צריכה קצת פרטיות כשהיא מדברת ברדיו. בסוף ביקשתי מהמאבטח שייתן לי להתראיין בחצר ושאני מבטיחה לא לשוטט. הוא אמר לי שאין בעיה, הוא רק לא רצה שאני אמתין לשיחה בחצר, כי לדבריו זה מבלבל את המאבטחים (שכנראה צופים על כל תזוזה בחצר במצלמה). שיחת הרדיו עברה בסדר אבל אני מודה שאם כל ההתרגשות של פסח, ואובדן הדרכון ומעבר הדירה…הרגשתי שיש לי סלט בראש ושאני לא ממש מחוברת לכדור הארץ.

 חיכיתי כמעט שלוש שעות, למסמך שלרוב מקבלים אחרי 20 דקות.נו ככה זה בערב חג, מחסור בעובדים. בזמן ההמתנה כאופייני לישראלית המצוייה שוחחתי עם כל הממתינים האחרים ומהר מאוד גיליתי את כל סיפור חייהם.לבסוף הקונסול בכבודו ובעצמו יצא כדי לנזוף בי (זה לא מה שהוא אמר זה היה המבט וטון הדיבור), ועברתי עוד תחקיר בטחוני של מי אני, מה אני ולמה אני (בברלין) ומה קרה לדרכון שלי. הרגשתי כמעט כמו נידונה לגרדום. לבסוף הם שלחו אותי לדרכי עם תעודת מעבר, שזו מין תעודה שמאפשרת לי לטוס לישראל, ובארץ אני צריכה להוציא דרכון חדש.

 הייתי משוכנעת שבין יום שני ליום חמישי בבוקר הדרכון שלי יצוץ כי אמנם אני לא מהמצטיינות, אבל אני מהבלונדיניות, וזה לא יאמן איך שהצהוב הזה גורם לדברים להסתדר מעצמם בחיים. בחיי, אני מדברת מניסיון. בכל אופן, הדרכון לא נמצא, וזה ממש מבאעס, כי יש לי בדרכון אשרה ל- 3 שנים, מה שאומר שאני מוכרחה שוב ללכת לרשויות בברלין ולהוציא עוד ויזה. אוף! איזה סיוט. אגב, כשקראתי את השורות הקטנות בכל המסמכים שנתנו לי לחתום עליהם בקונסוליה, גיליתי שאם מאבדים את הדרכון בשנית, יש למדינה זכות לא לתת למאבד דרכון נוסף, אז הפעם באמת בלי שטויות. לא יכולתי שלא לחשוב מה היה עולה בגורלי אם הייתי ערבי ישראלי שמאבד את הדרכון? אני לא יודעת אם זה נכון, אבל שמעתי שבשוק השחור, דרכון ישראלי אמיתי שווה חמישים אלף דולר! מה קרה לדרכון שלי? לא ידוע, אולי הוא עוד יצוץ מבין הארגזים חשבתי, ואולי הוא נזרק לפח בטעות עם שאר השמאעטס? הו, איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות.

 הכי חשוב שבסופו של דבר, לאחר שבשדה התעופה בשונפלד ביקורת דרכונים עקמו לי את הפנים, נתנו לי לעבור, ואני פה בארץ הקודש. אנחנו נפגש במוצ"ש הבא (זה שפספסתי שבוע לא אומר שזה צריך לבוא על חשבונכם), ולרגל יום השואה ב- 2 במאי, אנחנו נדבר על איך השואה מלווה אותי בברלין. הרי אנחנו ביחד יותר משנה ועוד לא ממש דברנו על הנושא הבלתי נמנע הזה, נכון?ועכשיו שאני בארץ, אני נפרדת מכם לשלום בדרכם של הישראלים, אז יאללה ביי!

 

 

4תגובות ל‘שלומית והדרכון האבוד

  1. Elona Meyronne אפריל 23, 2011 / 7:36 am

    הי שלומית,
    ושלא תחשבי שלא הרגשתי בחסרונך. אבל חשבתי שאת עסוקה. מעבר דירה
    זאת מכה שלא כתובה בהגדה… חה חה
    למה את לא מחזיקה את דרכונך בארנקך. האם זה לא הכי פשוט והכי בטוח שלא
    יאבד?
    טוב, אני מבינה שמפנקים אותך יפה בארץ הקודש.

    חג שמח לך ולהורים.

    אלונה

    נב. נכון שלא שלחת תמונות מירח הדבש?

  2. אפרת אפריל 24, 2011 / 9:15 am

    אני עדיין מקווה בכל ליבי שאיכשהו פתאום כך,
    ימצא הדרכון. יחד עם הויזה וכל החותמות 🙂

    ביום חמישי נחתנו חזרה מגרמניה,
    היינו בפרנקפורט (בסדנא של שלמה)
    וגם בשוורצוולד ובקלן,
    ואחרי שבוע שלם של גרמנית סביבי,
    אני ורידה בפנייך את הכובע,
    כל הכבוד יקירה על ההצטיינות שלך בגרמנית,
    נ ה ד ר !!!
    השפה הזו מורכבת ממילים כל כך ארוכות,
    עד שאני מסיימת לקרוא את המילה, אני שוכחת מה היה בהתחלה.
    שמחה שאת כאן, בארץ.
    אולי תהיה לנו הזדמנות להפגש.

    חיבוק לחג שמח ומלא באור
    משנינו

    • shlomitinberlin אפריל 24, 2011 / 4:29 pm

      תודה יקירתי. אכן קל לשבור שיניים עם גרמנית.

  3. ישראלית אפריל 26, 2011 / 10:57 pm

    שלומית, אני ממש ממש אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת..
    אני מצאתי אותך בטעות לפני כמעט שנה..שטסתי לברלין באפריל שעבר חיפשתי דברים מעניינים על העיר..ובאינטרנט מוצאים הכל..ומצאתי אותך..מאז אני קוראת כל כמה זמן..
    אני כל כך מקנאה בך!לגור בעיר הכי תוססת ומדהימה בעולם…למרות הקור המציק-בברלין יש שם כ'כ הרבה תרבות והיסטוריה..
    אגב, בפוסט של שבוע הבא כשאת כותבת על השואה..את יכולה להזכיר לישראלים שמטיילים בברלין..ללכת לראות את הרחוב המגניב הזה שיש בו שלטים כאלה שהיו פעם נגד יהודים..(שכיום הם לזיכרון) וגם חשוב להזכיר את הפארק עם האנדרטה להומאים וללסביות שנרצחו..
    אגב, אני אשמח לשמוע איך את מתמודדת עם אנדריאס בעניין השואה..האם בכלל אתם מדברים על זה?!בכל זאת, את יהודיה והוא גרמני..
    טוב, אני שמחה שסוף סוף כעבור שנה התפניתי לכתוב לך..
    תהני בארץ!!כאן חם… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s