הטסט שהתפשל

נכשלתי בטסט. כן, בדיוק מה שאתם שומעים. יש לי רישיון רק על אוטומטי. ולפני שכל החכמולוגים יקפצו להציע הצעות, זה כתוב על הרישיון באנגלית שיש לי רישיון רק לגיר אוטומטי. למה לפני 16 שנה החלטתי להוציא רישיון רק על אוטומטי? כי כמו שכבר ציינתי מספר פעמים בעבר, שידידתכם הנאמנה קצת חסרת קורדינציה. התחלתי על הילוכים וראיתי שזה קצת מסובך, במיוחד שאני שמאלית וההילוכים מה לעשות, בצד ימין,  אז הוריי שרצו לגמור עם הסיפור הזה של שיעורי נהיגה בנזק כספי קל יותר (ובצדק) עודדו אותי לעשות רישיון על רכב אוטומטי, בטענה צודקת שמתי כבר בחיים יצא לי לנהוג על הילוכים כשבארץ כוווולם נוהגים על אוטומטי. אז הקשבת להורים, ואפילו עברתי טסט ראשון. מי ידע שיום אחד אתחתן עם גרמני שנוהג על אודיי עם הילוכים, ושאגור בארץ שבה כולם נוהגים על הילוכים. האירופאים חושבים שזה טעם החיים.

החלטתי לנצל את הביקור שלי בארץ לטובת שדרוג רישיון הנהיגה שלי. מצאתי מורה שקוראים לו איציק. גם למורה הקודם קראו איציק, האם זה חלק מדרישות התפקיד? בטלפון המזכירה של בית הספר לנהיגה אמרה ש-3-4 שיעורים למשהי שכבר יש לה רישיון אמור להספיק. אבל מהר מאוד הגעתי ל-10 שיעורים, כי אין טעם לגשת לטסט בלי בטחון. בשיעורים הייתי בסדר רוב הזמן. אני הייתי התלמידה הכי זקנה של איציק, רוב התלמידים שלו תיכוניסטים, וזכיתי למבטים תמוהים כשהם נכנסו לאוטו, כאילו מה זקנה כזו נזכרה פתאום ללומד נהיגה.  איציק חזר איתי שוב ושוב על המסלול של הטסט באזור צהלה ויש לו אפילו כל מיני כינויים מצחיקים לאזורים טריקיים כמו כיכר הבמבה או קיר המוות.

בבוקר הטסט,איציק חיכה לי למטה ב- 07:30 כדי להביא אותי לטסט וכדי שאני אתרגל שיעור נהיגה אחרון רגע לפני. היה איתו עוד תלמיד באוטו. בחור גבוה וצנום, בערך כבן 40, שנמצא הרבה על קו ברלין-קורסיקה- תל-אביב מטעמי עבודה. הוא היה צריך לעשות טסט בשביל חידוש רישיון. איך שנכנסתי לאוטו הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי באדיקות. עולם קטן. כל הדרך אל הטסט, הוא סיפר לי קטעים מתוך הבלוג שהוא זוכר,והיה לו זכרון מרשים ביותר. מצד אחד זה החמיא לי, מצד שני הסיטואציה הזו לפני טסט קצת הלחיצה אותי והוציאה אותי מריכוז.

עם המורה לנהיגה איציק,רגע לפני הטקסט

 

חיכינו במתח בחניון של משרד הרישוי כשלפתע מרחוק ראינו את הבוחנים מתקרבים לשורת המכוניות הממתינות לטסט. איציק אמר שהוא כמעט בטוח שעומד להיות לנו בוחן ממש נחמד. הייתה בין קבוצת הבוחנים אשה. על האשה הוא אמר שהיא מכשפה ושמזל שהיא לא הבוחנת שלנו. אבל הוא טעה, והבוחן הנחמד בקבוצת הבוחנים נכנס  לרכב שהיה לפנינו, ואילו אלינו הגיעה הבוחנת המכשפה. אלוהים, מזל שלא לבשתי מחשוף! אני מאוד אוהבת להיות בסביבה נשית. אבל שמתי לב שנשים שעובדות בסביבה מאוד גברית, נהיות יותר גבר מגבר כדי להוכיח שהן שוות, ולזה אני לא מתחברת. הבוחנת ע. נכנסה למכונית, תימנייה מוקפדת טיפ טופ, עם פאן לשיערה הקצר והמחומצן, ציפורניים משוכות בלק, תכשיטים עם צעיף קטן ושיקי. אבל היה משהו מלחיץ באנרגיה שלה ובצורת הדיבור הלקוני עם טון פוקדני. 

אני הייתי הנבחנת הראשונה, וכבר ישבתי בכיסא הנהג. מרוב התרגשות הרכב נכבה, פעם אחת מילא, אבל בערך 4 פעמים ופשוט לא הצלחתי לצאת מהחניה, הייתי בכזו התרגשות שלא זכרתי איך נוסעים בהילוך ראשון. היא הייתה בסדר והציעה שאתחלף עם הנבחן השני, ושהיא לא תחשיב לי את זה. ראיתי את איציק עומד בצד יחד עם עוד מורה לנהיגה, שניהם הביטו בי בדאגה.

הנבחן השני, זה שקורא את הבלוג שלי נהג בסדר גמור . זה היה אמור להיות מבחן קצר, כי לאנשים שעושים הסבה או חידוש רישיון כבר יש ניסיון על הכביש, אז מחפשים רק לראות שיש להם שליטה על ההילוכים ולא יותר. אבל הבוחנת לקחה את הזמן שלה ובסוף דפקה לו גם חניה ברברס, מה שהמורה איציק אמר שנדיר שנותנים בטסט כמו שלנו. אחר כך התחלפנו, ונכבה לי המנוע פעמיים, אבל לבסוף הצלחתי להתחיל לנסוע. תוך פחות מ2-  דקות היא רצתה לראות איך אני מחנה ברברס. למזלי, התעקשתי לתרגל את זה פעם אחת עם איציק אז הצלחתי בנס לעשות את זה. אבל חוץ מהחנייה שהלכה חלק, כל הזמן נכבה לי המנוע בהילוך ראשון, כי שכבר זכרתי מה עושים, הייתי כל כך לחוצה מכל המעמד, שהרגל רעדה לי בצורה כזו שלא יכולתי לשלוט בקלאץ', עד שלבסוף היא נאלצה להתערב ולהציל את המצב. למה התרגשתי כל כך? בגיל 17 עברתי טסט ראשון ולא התרגשתי ככה. היה לי ברור שלא עברתי, והמורה איציק התקשר אלי בצהריים. היה לו לא נעים לבשר לי באופן רשמי שלא עברתי את הטסט.

עם מאיר, הנבחן השני, שקורא את הבלוג שלי באדיקות.

 

האם הייתי עוברת אילו היה בוחן יותר סימפטי? האם זו הייתה תחושת חרדה ואשמה שאם לא אעבור אז סתם בזבזתי קרוב ל-3000 שקלים על כלום? אתם יודעים איזו מלתחה יכולתי לקנות בסכום הזה? אולי בתוך תוכי אני לא באמת רוצה לנהוג על הילוכים? אולי באיזה שהוא מקום רציתי להיכשל כדי שיהיה לי מה לכתוב, הרי לא ייתכן שאני תמיד אצליח, מספיק שהצלחתי בבחינה בגרמנית, יותר מדי הצלחה זה משעמם אז התת מודע סידר לי כשלון. סתם, אני לא יודעת מאיפה זה בא. אולי סתם נלחצתי ולא צריך לחפור בזה.

בשבוע שעבר שבנו לברלין אחרי חודש בארץ, ואני עדיין לא יכולה לנהוג ברכב של אנדריאס. יתכן ואני אנסה לקחת פה עוד שיעור או שניים ולעשות פה את הטסט, ייתכן ואעשה עוד טסט בביקור הבא שלי לארץ. מה שבטוח זה שאם אני לא עוברת בטסט השלישי, אני קונה אוטו על אוטומט, ושיישרף העולם. בינתיים החלטתי לא להיכנע כל כך מהר. ולפני סיום, לכל החכמולוגים שלא מבינים למה בכלל לקחתי שיעורי נהיגה מלכתחילה ולמה לא בקשתי מאנדריאס לתרגל איתי באיזה יער…. שלא תחשבו שלא ניסינו את האופציה הזו, אבל יש אנשים, כמוני למשל שצריכים מורה טוב.

אז צ'וס בינתיים, ונפגש בעוד שבועיים.

סיפורי סבתא

תמונה מהחתונה של סבתי

בפוסט הקודם, ספרתי לכם על הניסיון שלי להדחיק את כל מה שקשור בשואה כדי שאוכל לחיות בשקט ובשלווה בברלין. הפעם אני רוצה לספר לכם דווקא על הרצון שלי להתחבר לסיפורי העבר. אל דאגה לא נעסוק שוב בשואה, אלא בסיפורי סבתא. אני יודעת, לבלוג שלי קוראים עלילות שלומית בברלין, אז איך הגעתי לכל הרוחות לכתוב על סבתי ז"ל? ככה זה בחיים, מתגלגלים, הייתי לפני שבועיים במפגש משפחתי מיוחד, וזה עורר אצלי את החשק והצורך לכתוב על דברים שמתבשלים אצלי כבר הרבה זמן.

אני מודה שלא הייתי קרובה לסבתא שרה המנוחה, שהייתה אמה של אמי. כשאנחנו חזרנו מהשליחות בחו"ל, היא התגוררה בבית אבות ברחובות, היא הייתה אישה חולה וזקנה, קצרת רואי, עם קרה חום מקורזל, ודי נרתעתי ממנה בגלל הזקנה והחולי. הדבר היחידי שחיכיתי לו בביקורים אליה היה הסוכריות החמוצות בקערת הקריסטל הירוקה שבחדרה.

תמונה מהכנס המשפחתי

לפני כמה שנים, אמי ספרה לי סיפור על סבתא שרה, שהתחיל לעורר אצלי עניין. סבתי הייתה ילידת ירושלים, היא התחתנה רק בגיל 29 עם סבא שלום שעלה כמה שנים לפני כן מוינה והיה מבוגר ממנה בעשור.  להתחתן בגיל כזה בתחילת שנות הארבעים היה כמו להתחתן בגיל 45 בימינו. בקיצור רווקה זקנה! אבל מסתבר שסבתי הייתה מאורסת בערך חמש שנים. אמא שלי זוכרת במעורפל שסבתא ספרה לה שהאירוסין בוטלו מכיוון שהמשפחה של אותו בחור רצו שהוא יתחתן עם איזו קרובת משפחה. כנראה שסבתא שלי והאקס ארוס המשיכו להיפגש בסתר, והארוסה החדשה שלו יום אחד תפסה את סבתא שרה לשיחה צפופה ואיימה עליה שאם היא תתקרב אל הארוס שלה עוד פעם אחת, היא תשפוך לה חומצה על הפנים. האיומים עבדו.

מכיוון שגם אמי התחתנה בגיל מבוגר מאוד ביחס לדורה- 27, חשבתי שיש פה איזה קאטץ' משפחתי. כי הנה אני כבר הייתי בת 31 ועוד לא נראה חתן באופק. זה היה עוד לפני שידעתי שאכיר את אנדריאס. חשבתי בזמנו שאם אדע מה היה הסיפור אהבה של סבתא שלי, אוכל להבין יותר טוב את עצמי…. אני מאמינה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו דפוסי אהבה ומעבירים אותה מדור לדור, לטובה או לרעה. גם בצורה לא מילולית ולא מודעת.

גייסתי את אמא שלי ועלינו לירושלים לבקר את הדודה גאולה (או כמו שאנחנו מבטאים את זה דודה גולה) שגרה בשכונת כרם אברהם החרדית. דודה גאולה היא האחות היחידה לבית משפחת קפלן שעדיין חיה (הם היו 8, אם כי 2 נפטרו בגיל מאוד צעיר). היא צעירה מסבתי המנוחה ב-14 שנים. קיוויתי שהיא תאשר את הסיפור של אמי ותשלים את הפרטים. דודה גאולה היא אישיות פופולארית במשפחה שלנו. היא טובת לב ומלאת חוש הומור והיחידה במשפחה שלקחה את הדת לאקסטרים. היא אישה מדהימה שכל היום עסוקה בעשיית מצוות, באיסוף כספים עבור מתן בסתר לנזקקים.

כששאלתי אותה שאלות על סיפור האהבה המסתורי של סבתא, היא משכה  בכתפיה ואמרה שהיא לא זוכרת שום דבר, היא הייתה ממש ילדה קטנה, וחוץ מזה, היא לא רוצה לדבר "בובא מייסעס", יענו סיפורי סבתא, יענו רכילות. בערמומיות העיתונאית שלי פלוס כישורי התחקירנות הטבעיים של אמי, פלוס עוד קצת עידוד ותמיכה מצד אסתי, הנכדה של דודה גאולה, שהצטרפה לחגיגה, ניסינו לדלות ממנה קצת אינפורמציה אבל זה לא עזר. היא הייתה איתנה בעמדתה שהיא לא זוכרת שום דבר, אבל אנחנו חושבות שהיא פשוט לא רצתה לדבר לדבריה "בובא מייסעס", גם אם זה למטרה טובה שאולי תעזור לי למצוא חתן לתפיסתי, בשביל למצוא חתן היא יכולה להוסיף אותי לרשימת האנשים שהיא קוראת תהילים ומתפללת בשבילם כל בוקר.

עם אמא בסיור בכנס המשפחתי בירושלים

הגעתי למבוי סתום עם סיפור האהבה של סבתי, ואני לא יכולה לאשר את פרטי הסיפור במלואו, אבל תודו שזה נשמע כמו סיפור אהבה סוחט דמעות. מה שבטוח זה היה שברון לב אמיתי לסבתא, זה לא כמו בימינו שאפשר לזפזפ בין דייטים בג'יידייט. בכל זאת גיליתי משהו מעניין מאוד על סבתי שלא ידעתי קודם. היא הייתה אשת קריירה. היא לא הייתה סתם בתולה זקנה שישבה בבית, בדיכאון כל היום כי שברו לה את הלב. היא עבדה כרואת חשבון בסוכנות נסיעות, חוץ מזה סבתי הייתה דוברת שפות, היא דברה עברית רהוטה, יידיש (מה שדברו בבית), אנגלית ברמה מאוד גבוהה וערבית וצרפתית בסיסית.

הבית של סבתא בנחלת שבעה

מצאתי לפני כמה שבועות מכתב שסבתא שלי כתבה ב- 1939 לדוד שלה שהיגר לאמריקה, כנראה שהמכתב מעולם לא נשלח, היא כתבה שהייתה לה הזדמנות לנסוע לטייל מטעם סוכנות הנסיעות בה היא עובדת אבל וויתרה כי הוריה חשבו שזה לא יאה ולא נאה לבחורה להסתובב לבד בעולם. אבל היא רוצה לבוא לאמריקה לבקר והיא החליטה לא להקשיב להוריה יותר בעניין, ואז היא החלה לשאול את הדוד שאלות מאוד ספציפיות על אשרות לביקור באמריקה. מרשים, לא? אני לא יודעת אם היא הגיעה לאמריקה אבל  כנראה שהיא התמרדה נגד ההורים, כי אנחנו יודעים בוודאות שהיא נסעה מטעם סוכנות הנסיעות לטייל בקהיר  ובירדן ובעוד כל מיני מקומות אקזוטיים לאותה תקופה. וואו! איזו סבתא תותחית הייתה לי. הרגשתי פתאום ברת מזל, שאני זוכה לעשות דברים שאשה בתקופה ההיא הייתה צריכה להלחם עליהם אם בכלל.

לפני כמה חודשים, גיליתי בבית הוריי לגמרי במקרה מכתב אהבה משנת -1941 (במצב טוב!) שסבא שלי כתב לסבתא שלי לפני הנישואים,  ובו הוא מתאר לה עד כמה הוא נרגש מכך שהם הולכים לייסד ביחד בית יהודי כדת וכדין. סבא שלי גר בתל-אביב וסבתי התגוררה בירושלים, וכל שבוע לפי מה שאמא שלי מספרת, הוא היה שולח לה ליליות לבנות בקופסא מתל-אביב לירושלים. זה היה נחשב ללוקסוס אמיתי בזמנים ההם, למי היה כסף לפרחים? ואת הקופסא הריקה סבתי כל פעם הייתה שולחת לו חזרה בשביל שימוש חוזר… מאוד אקולוגי. המכתב לא היה רומנטי במיוחד, אבל אפשר היה לראות בברור  עד כמה סבא שלי אהב את סבתא שלי, אז הסוף היה טוב.

תגיות עם שמות לכנס המשפחתי

כשאמא שלי ספרה לי שיש מפגש משפחתי של כל משפחת קפלן לדורותיה, מאוד רציתי ללכת, רציתי ללמוד עוד על המשפחה שלי ולבדוק מה עוד אני יכולה ללמוד על סבתא שרה. המפגש התקיים במלון פרימה בירושלים לפני כשבועיים. ירושלים היא עיר שאני אוהבת לשנוא אפילו שיש לי בה שורשים עמוקים. סבתי הייתה דור שלישי (או חמישי זה שנוי במחלוקת) בירושלים. גיליתי שהסבא והסבא רבא שלי היו מהמשפחות הראשונות שגרו בנחלת שבעה! הם מכרו את הבית שלהם כי היה צריך לחתן 4 בנות ולצייד כל בת בנדוניה. כמו בכל חוק מרפי טוב, אחרי שהם מכרו מחירי הנדל"ן קפצו. אבל מה זה חשוב, העיקר שלכל הבנות היה חתן. בסוף המפגש בן דוד שלי מדור שני, רם קפלן, שארגן את הכנס והוא ארכיטקט ומדריך טיולים שמתמחה בירושלים, לקח אותנו לסיור לראות את הבית. כל כך הרבה פעמים חלפתי על פני הבית הזה בלי לדעת!

תמונה עם בן דודי השרמנטי רם קפלן

 בכנס שמעתי סיפור אחד על סבתא שלי: היא הייתה אמורה לצאת לבליינד דייט עם איזה אחד שהגיע במיוחד כל הדרך מצפת, ואז להגיע מצפת לקח כמה ימים טובים. בקיצור, נתנה בבחור הצצה חפוזה מהתריסים שבחלון חדרה והחליטה שהוא לא נראה לה, אז היא בקשה מאחותה שתעשה את העבודה המלוכלכת ושתשלח אותו לדרכו. אבל לאחר הכנס קבלתי גרסה קצת אחרת מדודתי, והרי למשפחת קפלן יש קצת נימוס. היא  טוענת שבוודאי שהוא עלה לדירה, כובד בשתיה ומאפה וישב ודיבר די הרבה עם אחותה חנה שהייתה כבר אשה נשואה . רק אחר כך נשלח אחר כבוד מהבית

פייר אני בעד הורסיה השנייה, בכל זאת הבחור הגיע כל הדרך מצפת.

ספרתי לכם על קצה המזלג על המשפחה שלי. מצטערת שוב על האיחור. הוקפצתי מטעם העבודה לכרתים, החיים קשים…. בפעם הבאה נתראה בברלין. יאללה ביי בינתיים!