סיפורי סבתא

תמונה מהחתונה של סבתי

בפוסט הקודם, ספרתי לכם על הניסיון שלי להדחיק את כל מה שקשור בשואה כדי שאוכל לחיות בשקט ובשלווה בברלין. הפעם אני רוצה לספר לכם דווקא על הרצון שלי להתחבר לסיפורי העבר. אל דאגה לא נעסוק שוב בשואה, אלא בסיפורי סבתא. אני יודעת, לבלוג שלי קוראים עלילות שלומית בברלין, אז איך הגעתי לכל הרוחות לכתוב על סבתי ז"ל? ככה זה בחיים, מתגלגלים, הייתי לפני שבועיים במפגש משפחתי מיוחד, וזה עורר אצלי את החשק והצורך לכתוב על דברים שמתבשלים אצלי כבר הרבה זמן.

אני מודה שלא הייתי קרובה לסבתא שרה המנוחה, שהייתה אמה של אמי. כשאנחנו חזרנו מהשליחות בחו"ל, היא התגוררה בבית אבות ברחובות, היא הייתה אישה חולה וזקנה, קצרת רואי, עם קרה חום מקורזל, ודי נרתעתי ממנה בגלל הזקנה והחולי. הדבר היחידי שחיכיתי לו בביקורים אליה היה הסוכריות החמוצות בקערת הקריסטל הירוקה שבחדרה.

תמונה מהכנס המשפחתי

לפני כמה שנים, אמי ספרה לי סיפור על סבתא שרה, שהתחיל לעורר אצלי עניין. סבתי הייתה ילידת ירושלים, היא התחתנה רק בגיל 29 עם סבא שלום שעלה כמה שנים לפני כן מוינה והיה מבוגר ממנה בעשור.  להתחתן בגיל כזה בתחילת שנות הארבעים היה כמו להתחתן בגיל 45 בימינו. בקיצור רווקה זקנה! אבל מסתבר שסבתי הייתה מאורסת בערך חמש שנים. אמא שלי זוכרת במעורפל שסבתא ספרה לה שהאירוסין בוטלו מכיוון שהמשפחה של אותו בחור רצו שהוא יתחתן עם איזו קרובת משפחה. כנראה שסבתא שלי והאקס ארוס המשיכו להיפגש בסתר, והארוסה החדשה שלו יום אחד תפסה את סבתא שרה לשיחה צפופה ואיימה עליה שאם היא תתקרב אל הארוס שלה עוד פעם אחת, היא תשפוך לה חומצה על הפנים. האיומים עבדו.

מכיוון שגם אמי התחתנה בגיל מבוגר מאוד ביחס לדורה- 27, חשבתי שיש פה איזה קאטץ' משפחתי. כי הנה אני כבר הייתי בת 31 ועוד לא נראה חתן באופק. זה היה עוד לפני שידעתי שאכיר את אנדריאס. חשבתי בזמנו שאם אדע מה היה הסיפור אהבה של סבתא שלי, אוכל להבין יותר טוב את עצמי…. אני מאמינה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו דפוסי אהבה ומעבירים אותה מדור לדור, לטובה או לרעה. גם בצורה לא מילולית ולא מודעת.

גייסתי את אמא שלי ועלינו לירושלים לבקר את הדודה גאולה (או כמו שאנחנו מבטאים את זה דודה גולה) שגרה בשכונת כרם אברהם החרדית. דודה גאולה היא האחות היחידה לבית משפחת קפלן שעדיין חיה (הם היו 8, אם כי 2 נפטרו בגיל מאוד צעיר). היא צעירה מסבתי המנוחה ב-14 שנים. קיוויתי שהיא תאשר את הסיפור של אמי ותשלים את הפרטים. דודה גאולה היא אישיות פופולארית במשפחה שלנו. היא טובת לב ומלאת חוש הומור והיחידה במשפחה שלקחה את הדת לאקסטרים. היא אישה מדהימה שכל היום עסוקה בעשיית מצוות, באיסוף כספים עבור מתן בסתר לנזקקים.

כששאלתי אותה שאלות על סיפור האהבה המסתורי של סבתא, היא משכה  בכתפיה ואמרה שהיא לא זוכרת שום דבר, היא הייתה ממש ילדה קטנה, וחוץ מזה, היא לא רוצה לדבר "בובא מייסעס", יענו סיפורי סבתא, יענו רכילות. בערמומיות העיתונאית שלי פלוס כישורי התחקירנות הטבעיים של אמי, פלוס עוד קצת עידוד ותמיכה מצד אסתי, הנכדה של דודה גאולה, שהצטרפה לחגיגה, ניסינו לדלות ממנה קצת אינפורמציה אבל זה לא עזר. היא הייתה איתנה בעמדתה שהיא לא זוכרת שום דבר, אבל אנחנו חושבות שהיא פשוט לא רצתה לדבר לדבריה "בובא מייסעס", גם אם זה למטרה טובה שאולי תעזור לי למצוא חתן לתפיסתי, בשביל למצוא חתן היא יכולה להוסיף אותי לרשימת האנשים שהיא קוראת תהילים ומתפללת בשבילם כל בוקר.

עם אמא בסיור בכנס המשפחתי בירושלים

הגעתי למבוי סתום עם סיפור האהבה של סבתי, ואני לא יכולה לאשר את פרטי הסיפור במלואו, אבל תודו שזה נשמע כמו סיפור אהבה סוחט דמעות. מה שבטוח זה היה שברון לב אמיתי לסבתא, זה לא כמו בימינו שאפשר לזפזפ בין דייטים בג'יידייט. בכל זאת גיליתי משהו מעניין מאוד על סבתי שלא ידעתי קודם. היא הייתה אשת קריירה. היא לא הייתה סתם בתולה זקנה שישבה בבית, בדיכאון כל היום כי שברו לה את הלב. היא עבדה כרואת חשבון בסוכנות נסיעות, חוץ מזה סבתי הייתה דוברת שפות, היא דברה עברית רהוטה, יידיש (מה שדברו בבית), אנגלית ברמה מאוד גבוהה וערבית וצרפתית בסיסית.

הבית של סבתא בנחלת שבעה

מצאתי לפני כמה שבועות מכתב שסבתא שלי כתבה ב- 1939 לדוד שלה שהיגר לאמריקה, כנראה שהמכתב מעולם לא נשלח, היא כתבה שהייתה לה הזדמנות לנסוע לטייל מטעם סוכנות הנסיעות בה היא עובדת אבל וויתרה כי הוריה חשבו שזה לא יאה ולא נאה לבחורה להסתובב לבד בעולם. אבל היא רוצה לבוא לאמריקה לבקר והיא החליטה לא להקשיב להוריה יותר בעניין, ואז היא החלה לשאול את הדוד שאלות מאוד ספציפיות על אשרות לביקור באמריקה. מרשים, לא? אני לא יודעת אם היא הגיעה לאמריקה אבל  כנראה שהיא התמרדה נגד ההורים, כי אנחנו יודעים בוודאות שהיא נסעה מטעם סוכנות הנסיעות לטייל בקהיר  ובירדן ובעוד כל מיני מקומות אקזוטיים לאותה תקופה. וואו! איזו סבתא תותחית הייתה לי. הרגשתי פתאום ברת מזל, שאני זוכה לעשות דברים שאשה בתקופה ההיא הייתה צריכה להלחם עליהם אם בכלל.

לפני כמה חודשים, גיליתי בבית הוריי לגמרי במקרה מכתב אהבה משנת -1941 (במצב טוב!) שסבא שלי כתב לסבתא שלי לפני הנישואים,  ובו הוא מתאר לה עד כמה הוא נרגש מכך שהם הולכים לייסד ביחד בית יהודי כדת וכדין. סבא שלי גר בתל-אביב וסבתי התגוררה בירושלים, וכל שבוע לפי מה שאמא שלי מספרת, הוא היה שולח לה ליליות לבנות בקופסא מתל-אביב לירושלים. זה היה נחשב ללוקסוס אמיתי בזמנים ההם, למי היה כסף לפרחים? ואת הקופסא הריקה סבתי כל פעם הייתה שולחת לו חזרה בשביל שימוש חוזר… מאוד אקולוגי. המכתב לא היה רומנטי במיוחד, אבל אפשר היה לראות בברור  עד כמה סבא שלי אהב את סבתא שלי, אז הסוף היה טוב.

תגיות עם שמות לכנס המשפחתי

כשאמא שלי ספרה לי שיש מפגש משפחתי של כל משפחת קפלן לדורותיה, מאוד רציתי ללכת, רציתי ללמוד עוד על המשפחה שלי ולבדוק מה עוד אני יכולה ללמוד על סבתא שרה. המפגש התקיים במלון פרימה בירושלים לפני כשבועיים. ירושלים היא עיר שאני אוהבת לשנוא אפילו שיש לי בה שורשים עמוקים. סבתי הייתה דור שלישי (או חמישי זה שנוי במחלוקת) בירושלים. גיליתי שהסבא והסבא רבא שלי היו מהמשפחות הראשונות שגרו בנחלת שבעה! הם מכרו את הבית שלהם כי היה צריך לחתן 4 בנות ולצייד כל בת בנדוניה. כמו בכל חוק מרפי טוב, אחרי שהם מכרו מחירי הנדל"ן קפצו. אבל מה זה חשוב, העיקר שלכל הבנות היה חתן. בסוף המפגש בן דוד שלי מדור שני, רם קפלן, שארגן את הכנס והוא ארכיטקט ומדריך טיולים שמתמחה בירושלים, לקח אותנו לסיור לראות את הבית. כל כך הרבה פעמים חלפתי על פני הבית הזה בלי לדעת!

תמונה עם בן דודי השרמנטי רם קפלן

 בכנס שמעתי סיפור אחד על סבתא שלי: היא הייתה אמורה לצאת לבליינד דייט עם איזה אחד שהגיע במיוחד כל הדרך מצפת, ואז להגיע מצפת לקח כמה ימים טובים. בקיצור, נתנה בבחור הצצה חפוזה מהתריסים שבחלון חדרה והחליטה שהוא לא נראה לה, אז היא בקשה מאחותה שתעשה את העבודה המלוכלכת ושתשלח אותו לדרכו. אבל לאחר הכנס קבלתי גרסה קצת אחרת מדודתי, והרי למשפחת קפלן יש קצת נימוס. היא  טוענת שבוודאי שהוא עלה לדירה, כובד בשתיה ומאפה וישב ודיבר די הרבה עם אחותה חנה שהייתה כבר אשה נשואה . רק אחר כך נשלח אחר כבוד מהבית

פייר אני בעד הורסיה השנייה, בכל זאת הבחור הגיע כל הדרך מצפת.

ספרתי לכם על קצה המזלג על המשפחה שלי. מצטערת שוב על האיחור. הוקפצתי מטעם העבודה לכרתים, החיים קשים…. בפעם הבאה נתראה בברלין. יאללה ביי בינתיים!