הביקור לים הצפוני ומגפת המלפפונים (ושאר ירקות)

בקושי הספקנו לנחות חזרה בברלין וכבר נפל עלינו  "חג העליה", חג קתולי שמציין את היום שבו ישו הגיע לגן עדן. " 40 יום לקח לישו להגיע לגן עדן? מה לקח לו כל כך הרבה זמן?!", שאלתי את אנדריאס. "לפני שהוא הגיע לגן עדן הוא קם לתחייה והתהלך על פני הארץ, את יודעת איך זה, היו לו דברים לעשות." סנגר אנדריאס על המושיע.

אבל עזבו אתכם מישו, הרווחנו סופ"ש ארוך והחלטנו לנצל אותו עם טיול מחוץ לעיר. שמנו פעמינו אל כפר נידח בערך 20 ק"מ מהים הצפוני שנקרא Wewelsfleth. כל כך יפה, כל כך פסטורלי, הכל ירוק, פרות וכבשים מלחכות עשב. אלא שבכפר הקטן הזה ישנו קאץ', מספר ק"מ ספורים ממנו ישנו כור גרעיני. זה נראה קצת כמו הכור בסרט המצויר של משפחת סמפסון (חשבתי לתומי שאולי נמצא שם את הומר מדובב לגרמנית, סתתתאם). יש עכשיו הרבה מאוד דיונים ומאבקים לסגור את הכורים הללו, ולמצוא להן אנרגיה חילופית, במיוחד לאור מה שקרה ביפן, ונראה שבעשור הקרוב הכורים האלו ייסגרו. בכל אופן, מה הביא אותנו לכפר הזה?

הכור הגרעיני ברקע

אשתו של החבר הכי טוב של אנדריאס, לריסה, היא סופרת חרוצה, שקבלה לאחרונה מלגת סופרים שכוללת מגורים בבית סופרים בכפר הזה למשך ארבעה חודשים. בית הסופרים נבנה במאה ה-17 , וממוקם ממול לבית הקברות של הכפר,בעבר היה שייך לקנטור של הכנסייה. הסופר גינטר גראס, רכש את הבית ב-1970,  אך כשהקימו את הכור הגרעיני בשנות ה-80, גראס החליט לעבור בית, ותרם את הבית במתנה למדינה, כדי שהוא ישמש סופרים כמקום שקט לכתיבה. הבית קרוי על שם הסופר הגרמני היהודי אלפרד דבלין, שהיה המורה הרוחני של גראס (אני חושבת שבמציאות הם מעולם לא נפגשו אבל גראס מושפע מאוד מיצירותיו). הבית משומר בצורה מדהימה ואוטנטית. יש בפנים ריח מוזר,ישן כזה  וממש מרגישים את ההיסטוריה בבית. הוא משמש 3 סופרים.  חדר העבודה של לריסה, היה לא פחות ולא יותר חדר העבודה של גראס.

בכניסה לבית

בעלה של לריסה, וולפרם, הגיע לסופ"ש, והילדים החמודים שלהם (פאקו 5 וגרטה 3) היו כבר שם עם לריסה, ואנדריאס רצה שנבלה איתם.אנחנו התארחנו ביחידת דיור בחווה של זוג צעיר בכפר. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם, זו קבלת הפנים הלבבית אך המוזרה של אנשי הכפר. הם מדברים ניב גרמני שמכונה פלאט- דויטש, שנשמע קצת כמו הולנדית, אבל עם האורחים הם מדברים גרמנית רגילה. כשהם חולפים על פניך ברחוב הם מברכים אותך ב- "מוין",  Moinזה שלום, אבל המשמעות של המילה זה יפה או משהו בסגנון. ואשכרה אמורים להגיד "מוין" לכל אדם שחולפים על פניו ברחוב, או אם נכנסים לפאב המקומי צריך להגיד מוין לכולם וכולם אומרים חזרה, אחרת זה נחשב לגסות רוח איומה.  זה נשמע מאוד מצחיק, וזה מלווה הרבה פעמים בסימון האצבעות כוי, אתם יודעים לרוב זה סמל לניצחון, אבל זו הדרך של המקומיים לנפנף לשלום. לנשים יש נטייה למשוך את ה"מוין" וזה נשמע כזה…. "מממווווויייין" והגברים אומרים את זה יותר בטון סטאקטו "מוין!", ואז זה נשמע כמו משהו שמנסה לומר Morning אבל נבלעה לו המילה.

עם לריסה, בחדר העבודה שלה...

ביום הראשון נסענו לחוף ים, בעיירת נופש שנקראת  St Peter Ording, החולות הרחבים הזכירו לי את חוף פלמחים. מה שמעניין בים הצפוני זה הגאות והשפל, כשיש שפל, הים נעלם לקלומטרים, כל מה שנשאר זה חול בוצי, אפשר לצאת לטייל בבוץ, אבל צריך לחשב מתי חוזרת הגאות כדי שלא תמצאו את עצמכם נשטפים על ידי המים בעוצמה. ביום השני נסענו ל- Friedriech Koog (לא היה שם חוף הייתה שם מדשאה מטופחת) שבה הייתה נקודת תצפית מצוינת על תהליך הגאות והשפל. מה שהכי כיף בחוף הים הגרמני זה הסלסלות המפנקות, כפי שאתם רואים בתמונה, זה מגן מפני הרוח. זה לא כמו אצלנו כשחם אז האוויר עומד, בחוף הים הגרמני יש בריזה חזקה, ובסלסת הפינוקים לא תחושו בה.  

סנט פטר אורדינג, מתוך האתר: http://www.st.peter-ording-nordsee.de

היה נורא כיף עם החברים של אנדריאס והילדים שלהם, לכל מקום שנסענו, פאקו רצה לנסוע עם אנדריאס ואיתי באוטו, הוא היה טרמפיסט נעים ביותר. אני יצרתי קשר מיוחד עם הילדה גרטה, שהיא ממש דיווה קטנה עם עיניים תכולות תכולות וחיוך שובה. היא כל הזמן רצתה לשחק יחדיו בכדור, שינתה כל רגע את חוקי המשחק כמובן, התרוצצה במרץ חינני, רבה כל שתי שניות עם אחיה מה שנגמר לעתים תכופות בהתפרצות בכי. זה מדהים לראות אסטרטגיות של ילדים קטנים לקבלת תשומת לב- בשלתי ארוחת ערב, וסעדנו בחצר המטופחת שבחווה (מלווה בניחוח חרא של פרות), פאקו הסתכל על הרוטב שהכנתי בגועל ואמר שהוא לא אוהב את הרוטב הזה (אחרי שהוא טעם הוא כמובן ליקק מהצלחת וביקש תוספת כי אין מצב שילדים לא אוהבים את הבישולים שלי), ואז גרטה אמרה בקול הכי מתוק שלה: "זה הרוטב שאני הכיייי אוהבת בעולם", לפני שבכלל טעמה, וחזרה על המשפט הזה לפחות חמש פעמיים.

הגאות הגיעה...

ואפרופו אוכל, אתם בטח מתים לדעת האם אכלנו ירקות טריים, בגלל מגפת המלפפונים. אני עברתי תהליך עם הסיפור הזה, בהתחלה התעלמתי מהחדשות אז אכלתי בלי בעיה, ואז אמא שלי התקשרה וספרה לי שמדברים על מגפת המלפפונים בארץ כאילו שזה קורה ברגעים אלו בתל אביב. החלטתי שאני לא נכנעת להסטריה התקשורתית. אנדריאס אומר שיש בגרמניה 80 מילון תושבים, מתוכם בערך 20 מתו מזה , ועוד כמה מאות חטפו איזו בקטריה, לא צריך להתרגש, במיוחד כשלפחות פעם בשנה יש בגרמניה סקנדל סביב האוכל. וזה נכון, לפני פחות משנה הייתה היסטריית דיוקסין, חומר רעיל שנתגלה במזון העופות ועבר לעופות ולביצים, ואחרי שבועיים אמרו שרק במינון של יותר מ-4 ביצים ביום יש לזה השפעה, ומי שאוכל 4 ביצים ביום ימות מעודף כולסטרול הרבה לפני שהוא ימות מהרעלה! אבל אז נפגשתי עם קבוצת ישראלים ביניהם כתב ישראלי בכיר,שאמר שהוא בכלל הפסיק לאכול ירקות. ואז התחלתי לראות חדשות, בגרמנית, ואני מבינה פחות או יותר חצי מהגרמנית, אבל גם החצי הזה הספיק לי בשביל להיכנס להיסטריה, והחלטתי שאני אוכלת רק ירקות מבושלים. אגב, זה לא רק במלפפונים, הם אומרים לא לאכול בכלל ירקות טריים, ועכשיו הם בכלל לא יודעים אם זה מהירקות. נו טוב, רוב המקרים של מגפת המלפפונים נתגלו בצפון גרמניה, אז כשהיינו בסוף השבוע בצפון ממש לא נגעתי בירקות טריים. בדרך חזרה לברלין, החלטתי בליבי שכשחוזרים הביתה אני חותכת סלט, כי כמה אפשר בלי? אבל אז ברדיו הודיעו שבברלין נתגלו בסוף השבוע מעל 30 מקרים של Ehec, ככה קוראים לזה אצלנו, וירדתי מהרעיון מיד. אז נכון לעכשיו אני לא אוכלת ירקות טריים, ואם משהו מגיע מהארץ, הוא מוזמן להביא לי משלוח של סלט ישראלי קצוץ דק, כי אני לא יודעת כמה זמן אני אעמוד בלבשל את הירקות שלי למוות.

בבית של אלפרד דבלין, בכניסה, השאירו חנות אוטנטית מפעם שהייתה שם.

לפני שאנחנו אומרים "מוין", אני רוצה לספר לכם על פרוייקט מקורי של ידידי יובל אברמוביץ'. יובל הוא אחד האנשים הכי  חרוצים ומצליחים שאני מכירה, עיינו בערך המילה מולטי טאסקר במילון ותמצאו את יובל, הוא מסוג האנשים שיכולים לג'נגל בין פרויקטים בתחומים שונים בלי להתפזר ועם מקסימום פרודוקטיביות והצלחות מוכחות.  הוא מרצה, הוא עיתונאי, הוא סופר, הוא שחקן, הוא יזם ובעל  רשת חנויות למזכרות תל-אביביות שיקיות. מעורר פאקינג קנאה. כששאלו אותו מה סוד ההצלחה שלו, הוא אמר שהוא עורך רשימה עם הדברים שהוא רוצה להגשים, ואז מתחיל לחפש דרכים להוציא את הרשימה לפועל. זה עורר אצלו את הרעיון לפתוח בלוג בו אנשים מעלים את הרשימות שלהם- 10 דברים ב-400 יום. אז גם אני שמתי את הרשימה שלי, ויובל ישמח אם תשלחו לו את הרשימות  שלכם למייל: uvtlv1@gmail.com, הכנסו והציצו בבלוג הרשימה, אבל אני מודה שאני לא מאמינה שכל מי שרושם רשימה יגיע להשגיו של יובל. אתם יודעים כמה רשימות רשמתי בחיי? בכל אופן, זה אף פעם לא מזיק לנסות, במיוחד כשזה לא עולה כסף, אמרה הפולניה.

בבית של דבלין...

4תגובות ל‘הביקור לים הצפוני ומגפת המלפפונים (ושאר ירקות)

  1. galithatan יוני 10, 2011 / 6:02 pm

    פעם ראשונה שלי כאן – נהניתי מאוד מהפוסט, למרות בהלת המלפפונים 🙂 שבת שלום!

    • shlomitinberlin יוני 10, 2011 / 9:14 pm

      תודה לך גלית, אהבתי את השם של הבלוג שלך 🙂

  2. נורון ג'יימס יולי 5, 2011 / 10:08 pm

    חבל מאוד שסיפור נחמד כמו שלך עם יומרות כתיבה לא מעטות, לא עומד בהבטחה ולא בפעם הראשונה..אם את מכניסה אותנו לחייך, צפי שנדאג או נתאכזב כשאת לא באה אחת לשבוע/שבועיים כמובטח. ודאי ישמע לך קנטרני ומופרע אבל בחשיבה מודעת תראי שלא מופרך לבקש לעמוד בהבטחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s