הביקור במחנה ריכוז ועכשיו בתיאטרון "לבד בברלין" ההצגה

בשער הכניסה למחה ריכוז

זוכרים שבאחד הפוסטים הקודמים סיפרתי לכם שהדרך שלי להתמודד עם השואה זה פשוט לא להתעסק בה? אז אחרי שנה וחצי בברלין, סוף סוף עשיתי זאת. אזרתי אומץ ונסעתי לבקר במחנה ריכוז. זה התחיל מזה שאנדריאס ואני רצינו לבלות יום ראשון רגוע. אנדריאס תכנן לקחת אותי לאיזה ספא שעה מברלין, נשמע טוב, לא? לא יודעת להסביר את הצורך המזוכיסטי הזה, אבל נכנסנו למכונית ושינינו את מסלול היעד, במקום להגיע לספא, מצאנו את עצמנו במחנה ריכוז. 

זקסנהאוזן נמצאת 35 ק"מ צפונית מברלין בעיר אורניינבורג. המחנה ממוקם ממש ליד בתים שהיו שם גם בתקופת המלחמה, חלק מהשומרים במחנה גרו בבתים הסמוכים אבל גם תושבים מין המניין, שזה נושא מעניין ומזעזע בפני עצמו- איך אנשים חיו ליד הזוועה הזאת והעלימו עין. זקסנהאוזן נבנה ב-1936  והתחיל כמחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בעיקר קומוניסטים, אך בהמשך עברו בו פושעים, הומוסקסואלים, יהודים, בעלי מוגבלויות ושבויי מלחמה.

הדברים שנגעו בי וזעזעו אותי בעיקר היו הדברים הקטנים שקשורים ביום יום כמו זה שהיה מותר לאסירים ללכת לשירותים רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב אחרי עבודות הכפייה. בבוקר לא תמיד הספיקו בגלל התורים. או כמו זה שבמגורים של היהודים (הפרידו בין קבוצות אסירים שונות), בכוונה סגרו את כל החלונות בלילה כדי שלא תהיה סירקולציה של אוויר, ככה שאנשים ממש יכלו להיחנק בשנתם. המחשבה שאנשים שחיו חיים רגילים לגמרי, הלכו לתיאטרון, ישבו בבתי קפה ומסעדות, ביקרו חברים, הלכו לעבודה, עשו אהבה, חלמו חלומות ויצרו, איבדו ביום אחד את החופש שלהם, אנשים נורמאלים כמוני וכמוכם. עוד משהו שזעזע אותי היה שכשמשהו הוצא להורג כולם היו צריכים להישיר מבט ולצפות,אחרת…

אנדרטה סובייטית לזכר הנרצחים במלחמת העולם השנייה

זקסנהאוזן לא הייתה כמו אושוויץ במובן שלא התקיימו שם רציחות המוניות של יהודים, אך הוציאו בבת אחת להורג 14,000 שבויי מלחמה סובייטים. מה שאירוני זה שהסובייטים השתמשו בזקסנהאוזן כמחנה ריכוז לאסירים ומתנגדים לשלטון אחרי המלחמה ועד תחילת שנות ה-50. בשנים הללו מתוך 60,000 האסירים במחנה 12,000 מתו מרעב ומחלות.

מחוץ למחנה אוטו גלידה...

האמת רציתי לצלם יותר, אבל איכשהו, כשנחשפים לכל הזוועות הללו, קשה לשלוף מצלמה ולהיכנס לפוזה. למען האמת, התלבטתי אם לנסוע לשם עם אנדריאס או באופן עצמאי. לא ידעתי איך ארגיש איתו במחנה ריכוז. אבל זה היה לנו לגמרי טבעי לעבור את זה יחד. זה כמובן עורר אצלי מחשבות, איזה גרמני אנדריאס  היה אם היינו מכירים ב-1936, עיתונאי שמאלני… פוטנציאלית גם הוא מתאים לפרופיל של אסיר פוליטי, היינו יכולים להכיר במחנה. מצד שני, אי אפשר לדעת אם הדעות שלו היום היו אותן דעות אם הוא היה חי באותה התקופה או האם המלחמה והחטאים של הסבים שלו, עצבו את השקפת העולם הפציפיסטית שלו. בכל אופן, אחרי שלוש שעות במחנה ריכוז, היינו חייבים למצוא דרך לעודד את עצמנו, ולהרים חזרה את המורל, אז הלכנו לשתות קפה ולאכול שטרודל  בקפה איינשטיין, שם יש את השטרודל והשניצל הכי טוב בעיר. שימו לב, יש שתי רשתות קפה איינטשטיין בברלין. אני מתכוונת ל-Café Einstein  עם C  ולא Kafe Einstein עם k. אם תלחצו על הלינק תוכלו לקרוא המלצה קצת יותר מפורטת.

תמונות מההצגה מתוך אתר התיאטרון

ואם כבר במלחמת העולם השנייה עסיקנן, בימים אלו רומן רב המכר "לבד בברלין" של הנס פאלדה מועלה בתיאטרון גורקי (שיושב ממש על שדרת אונטר דן לינדן המרכזית, שבצד המזרחי של העיר), שנחשב לאחד מהתיאטראות הטובים בעיר חשוב לציין עם כתוביות באנגלית!  זה היה הביקור השני שלי לתיאטרון בברלין ובגרמניה בכלל. על כמה הייתי מזועזעת מההצגה הראשונה שהלכתי לראות כבר סיפרתי לכם. "לבד בברלין" זה אחד הספרים המדהימים שקראתי בשנים האחרונות, ממש יצירת מופת שמלמדת אותנו על המחאה האזרחית לשלטון הנאצי בתקופת המלחמה. למי שלא מכיר הסיפור המרכזי הוא על הזוג אוטו ואנה קוונגל שמאבדים את בנם היחיד במלחמה, וכאות מחאה הם מחליטים לכתוב גלויות נגד היטלר ומעשי המשטר. הם מניחים את הגלויות באופן אנונימי  בכל מיני פינות של העיר כל יום ראשון. הגלויות הללו מתגלגלות לידי הגסטאפו, שמנסה לאתר את כותבי הגלויות עד שכמובן היא מצליחה וסופם כבר ידוע. אך הספר מספר לא רק את סיפורם של הזוג קוונגל, אלא גם את סיפורה של החברה של בנם, טרודל שנקרעת בין הצורך שלה לפעול נגד השלטון על ידי התחברות ל"תא של פעילים קומוניסטים" ובין הרצון שלה לחיות חיים נורמאליים, להתחתן ולהקים משפחה וכמו כן גם תמונה של דיירי הבית ברחוב יבלונסקי שברובע פרנצלאורברג (ממש רחוב ליד הרחוב שבו גרנו לפני שעברנו דירה). דיירי הבניין מציגים קשת רחבה של טיפוסים ברלינאים, כמו למשל הדוורית אווה קלוגה שבעלה הבטלן כל פעם חוזר בשביל לשנורר ממנה מזון וכסף, בורקהאוזן המלשן ואשתו שמתפרנסת מזנות על מנת שיהיה אוכל לילדים, משפחת פרסיקה המאיימת והקולנית, עם האב השתיין, ושני הבנים המשרתים באס-אס וגברת רוזנטל הזקנה, היהודייה שמסתתרת אצל השופט פרום.

מדובר בספר שנחשב יצירת מופת, המבוסס על סיפור אמיתי, נכתב בערך ב-40 יום,והסופור האנס פאלדה, שהיה מכור לסמים ואלכוהול, מת לפני שהספר יצא לאור, אגב, בגרמניה הוא בכלל לא זכה לאותה הצלחה כמו בעולם. מדוע הגרמנים לא מתלהבים מהספר זה כבר עניין אחר שקטונתי מלהסביר, גם לאנדריאס אין הסבר. בכל אופן, מי שרוצה לקרוא עוד על חייו של פאלדה ועל הספר מצרפת פה לינק לכתבה מ"הארץ".

ההצגה עצמה קצת איכזבה אותי. נתחיל מכך שבשיח עם השחקנים לאחר ההצגה, הם סיפרו שלמעשה הם לא עבדו כלל וכלל עם מחזאי, הם לקחו ספר שאורכו 800 עמודים, ועשו לו לבד עיבוד יחד עם הבמאית הצעירה יורינדה דרוזה. מצד אחד הסצנות היו מרתקות, הדרך שבה כל שחקן שחק מספר דמויות היה רעיון מצוין שתרם לדינאמיות של ההצגה, השחקנים היו מצוינים ואנרגטיים. כשקראתי את הספר בסוף הייתה לי צמרמורת, הספר ממש הלך איתי שבועות, נגע בי. המחזה ממש לא. למחזה לא היה את אותו אפקט רגשי. ניסיתי להבין למה, אני לא מבקרת תיאטרון, אבל אני חושבת שהם נתנו לסיפור המרכזי של הזוג קוונגל הרבה פחות משקל, הם הכניסו את כל סיפורי המשנה וכמובן במחזה של שעתיים וחצי אי אפשר להכניס הכל, אז זה יצר חורים בסיפור. אנדריאס שלא קרא את הספר לא הבין איך כל מיני דמויות צצו משום מקום שהוא לא ממש הבין מי הן. מה שהפך את המחזה יותר לאוסף של תמונות מחיי טיפוסים בברלין של אותה התקופה והדרך שבה כל אחד מהם בוחר לשרוד. זה היה קצת עמוס מדי. אבל זה תואם את מסורת התיאטרון הגרמני לקחת יצירה ולפרק אותה. "גרמנים רוצים שיגרמו להם לחשוב, כשהם הולכים לתיאטרון, כי הם מפחדים להרגיש",כך טוענת חברתי קורינה שניסתה להסביר לי את התופעה.  מה שהרגיז היה הסוף. אוטו קוונגל יושב בחקירה לאחר שנתפס ומסביר לחוקר שלו את מעשיו, סצנה יפיפייה, שקטה ולא מתלהמת, שבסופה בכתוביות מתארים מה עלה בגורלם של כל הדמויות בסיפור. אבל הם לא יכלו להשאיר את זה נקי, הם היו חייבים להאכיל אותנו בכפית ברגשות האשמה האופייניות של הדור השלישי בגרמניה. באותו הזמן עומדים בצד טרודל וקרל, טרודל הייתה החברה של בנם של הזוג קוונגל וקרל הוא בעלה, והיא מתנצלת על כך שכל מה שהיא רצתה לעשות זה לחיות, ושהיא לא עשתה כלום כדי להתנגד לשלטון. נו באמת. לא בכל מקום הגרמנים צריכים לתקוע את רגשות האשמה שלהם. להלן הלינק לאתר תיאטרון, הצגה הבאה ביום חמישי הקרוב, ככה שאתם יכולים להפיץ בין חברים שמבקרים בברלין.

וכדי לא לסיים את הפוסט הזה בנימה דיכאונית, שהרי הרבה זמן לא נפגשנו, ואנחנו רגע לפני ראש השנה, אספר לכם שהייתי בהופעה של אחת הלהקות האהובות עלי, "הדג נחש", שהגיעו לברלין. עם התמונות שצלמתי אי אפשר לראות כלום, אז קבלו שיר נהדר שלהם מהדיסק החדש "אני מאמין".

מכיוון שאני כותבת פחות בקביעות עכשיו, אני מציעה לכם להרשם לבלוג ולקבל עדכונים מתי שמתפרסמים הפוסטים. גם כשאני נעלמת, אני בסוף תמיד חוזרת, ואני מעריכה את זה שאתם נשארים איתי. שתהיה שנה טובה לכולכם, וצ'וס כמו שהגרמנים אומרים, אם כי אני תמיד אומרת יאללה צ'וס, אני מקווה שאצליח להדביק את כל העיר בשילוב הקטלני.