על חיי נשואין ושופינג בברלין

 

כשנשים חוזרות הביתה בידיים עמוסות שקיות מסבב שופינג, התגובה הסטריאוטיפית של הגבר זה לעקם את הפרצוף או לכעוס – "מה עם האוורדראפט?" "יש לך כבר חמש שמלות שחורות בארון, בשביל מה את צריכה עוד אחת?" זה בהנחה שבני הזוג אינם מנהלים חשבונות בנק נפרדים או שהאשה לא עושה שופינג בסתר ומעלימה ראיות, זורקת שקיות, גוזרת תיק תק את התגיות, והרי אם הוא לא שם לב שהיא חזרה מהמספרה בלונדינית במקום שחרחורת, איך הוא ישים לב להבדל בין השמלה השחורה הזו לחמש האחרות אם אין שקית ותגית?   אני יודעת שאני נשמעת קצת מיושנת, וחלקכם רוצים לשלוח אותי חזרה במנהרת הזמן אל פרבר אמריקאני בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אבל לדעתי גם לגברים של היום יש מה לומר על השופינג שלנו. חוויתי את זה על בשרי עם אנדריאס ממש לאחרונה.

מעיל מהאוט לט טי קי ממאקס- עלות 60 אירו

הייתי צריכה בגדי סתיו… כן, אני יודעת, כל אשה צריכה קצת בגדים, אבל באמת הייתי צריכה. בשכונה היאפית שלי יש מבחר מכובד של בוטיקים שיקים שכל סמרטוט עולה לפחות 100 אירו. אני מודה שמפעם לפעם אני מתפתה על סמרטוט או שמלה יוקרתית, וזה בסדר לאירועים מיוחדים או התפרצות חד פעמית של בעיה בדחיית סיפוקים. אבל כשצריך קנייה קצת יותר רצינית שכוללת מעיל חורף, יש גבול לכל תעלול. אז החלטתי לשים פעמיי אל חנות אוטלט בעיר שנקרא TK MAXX,רשת בריטית שנמצאת גם בגרמניה, הקונספט הוא שהחנויות שלהם הם כמו מחסן גדול- ערמות של בגדים (חלקם הגדול אמור להיות בגדי מעצבים) על מתלים, מסודרים לפי מידות, צריך להגיע לשם עם הרבה סבלנות לנבור, לנבור ולנבור, עד שמוצאים משהו מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לשופינג במערב השומם. תסלחו לי, אני חיה במזרח ברלין ומשתדלת למעט להגיע למערב העיר, שהיא הרבה פחות אטרקטיבית בעיני, אבל החלטתי להפוך את העניין ליום כיף,  ואז ראיתי כי טוב. הצטיידתי בחברה עם הרבה סבלנות, אסנת, זמרת אופרה שחרחורת עם עין חדה במיוחד למציאות בין הערמות. יצאתי מהחנות מאושרת.

חצאית מיני מצ'יבו:16 אירו, ז'אקט צ'יבו: 34 אירו, צעיף צ'יבו: 10 אירו, חולצה מניויורקו: 12 אירו. מגפיים:130 אירו

המשכנו להסתובב, ואז אסנת הציגה בפניי תגלית שנקראית Tchibo, רשת גרמנית שמוכרת קפה (אוסנת טוענת שהוא בינוני למדי), מכונות קפה, כל מיני דברים פראקטיים לבית, וגולת הכותרת בגדים והלבשה תחתונה, והכל בחנות אחת. מעולם לא נכנסתי קודם לחנות כי לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, אבל אסנת הובילה אותי בבטחה אל תוך נבכי חנות הצ'יבו הראשונה שלי ולהפתעתי הרבה גיליתי עולם שלם של בגדי בייסיק שווים בזיל הזול. היתרונות בצ'יבו- הייצור שלהם הוא אקולוגי עם דגש על פיירטרייד ושהם מחליפים את הקולקציה כל שבועיים. הם גם מוכרים את הבגדים שלהם בסופרמרקט ולא רק בחנויות של הרשת. יצאתי מהחנות של צ'יבו שבעת רצון ומרוצה עם אווטפיט סתווי מרשים ליום יום במחיר מצחיק.  הגעתי הביתה, והתחלתי לעשות לאנדריאס תצוגת אופנה, שלפתי את הבגדים שקניתי בטי קיי מאקס, בהתחלה הוא התלהב (ביקרתי גם בעוד איזה חנות או שתיים שלא ציינתי פה), אבל לפתע מזווית העין הוא קלט את השקית של צ'יבו והתחיל לגחך. " מה?" שאלתי. "כלום". "נו, ובכל זאת…מה מצחיק אותך כל כך?". "סבתא שלי הייתה מטורפת על צ'יבו וגם בנות הדודות שלי, שגרות בפילפלד קונות בצ'יבו כשהן רוצות להרגיש כאילו אופנתיות". בילפלד זה בסוף העולם, משמע שהוא ניסה לומר לי שאני מתלבשת כמו אחת מהפרובינציה על כל המשתמע מכך.

התמונות צולמו על ידי קירה, הבת המוכשרת של אנדריאס.

 

הוא לא אהב את מה שקניתי שם, לא בגלל שזה לא יפה, אלא בגלל שהיו לו דעות קדומות. התעצבנתי. הנה אשתו, מנסה לחסוך כסף וקונה בגדים בזול, ואילו הוא לועג לי הבן בלייעל! נעלבתי עד מאוד , מה הוא חושב שאני לא יודעת איך לפוצץ כסף על בגדים אלגנטיים? אין לי בעיה, יש לי טעם טוב מאוד, וגם יקר.  אחרי שהתבשלתי עם עצמי, חשבתי, איזה טפשה, הרי רוב הגברים כועסים על הנשים שלהם שהן מוציאות יותר מדי כסף ואילו הוא יורד עלי שאני לא מוציאה מספיק כסף! מצד שני, אם באמת אעשה קניות בבוטיקים, נפשוט את הרגל,  אז אמרתי לו במתק שפתיים "אתה יודע מה מותק, אתה  צודק, אשה כמוני לא צריכה לעשות קניות בצ'יבו, אני שמחה על הפרגון שלך, בפעם הבאה לא ארחיק לכת ואעשה את כל הקניות שלי בבוטיקים השכונתיים היפים שלנו" סאבטאקסט של חברתכם הפולנייה: "אתה עוד תתחנן שאחזור לעשות קניות ב'ציבו"! אנדריאס ענה לי בלי להתבלבל, שהחוכמה היא לקנות בצ'יבו ולהעמיד פנים כאילו קנית את זה בבוטיק שמעבר לפינה. "לא מותק, מאוחר מדי, בפעם הבאה אני יורדת מיד לבוטיק!". הוא כמובן התנצל עשר פעמים באותו הלילה, החמיא לי חמישים פעם על כמה אני נראית חתיכה בבגדים החדשים מצ'יבו, ושעל בחורה קוסמופוליטית שכמותי זה לא נראה פרובינציאלי בכלל. כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם, הצטלמתי לי בבגדי הצי'בו שלי. אתם מוזמנים להגיב. ויותר מכך אוסיף ואומר, שבימים האחרונים צ'יבו הגיעה לישראל, בעזרת אבא שלי. אבא שלי עובד בחברת ספנות גרמנית שעובדת עם היבואנים של צ'יבו, אז מקווה שהסיפור הזה עשה לכם חשק להיכנס ולהציץ, אגב יש שם גם בגדי גברים.

  

הביקור המלכותי

 

צילום: רותי צונץ

 

כשההורים שלי הודיעו שהם מגיעים לחגוג איתנו את ראש השנה, מיד התקשרתי להורים של אנדריאס והצעתי להם להצטרף אלינו לערב חג. "לא יכולת לפחות לשאול אותי לפני כן?" אנדריאס כמעט תלה אותי על עץ. רק זה מה שחסר לו, גם ההורים שלי וגם ההורים שלו בביקור אחד. הוא חשב שזו משימה שהוא יצטרך לעמוד בה בגבורה רק פעם אחת בחיים המשותפים שלנו- ביום החתונה. אבל לא ולא, עכשיו אני גם רוצה שההורים שלו יחגגו איתנו חגים יהודיים בברלין. שלא תבינו אותו לא נכון, הוא מאוד מחבב את ההורים שלי, והוא גם אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא מעדיף אותם מרחוק. לגרמנים מספיק להיפגש 4 פעמים בשנה ולא 4 פעמים בחודש (לפחות) כמו אצלנו. גרמניה היא ארץ גדולה (ליתר דיוק רפובליקה עם 16 מדינות) כך שהמרחק מאפשר קשר רופף.  כשאנדריאס שמע שהזמנתי גם את נירית ובן זוגה אולף, ושלמעשה אין חג בברלין בלי רותי ובתה המתוקה רומי, ושלקפה ועוגה יקפוץ עוד ידיד של נירית שבדיוק נוחת חזרה בברלין בערב חג, אנדריאס תהה אם אני מתכננת להזמין את כל עשרת אלפים (פלוס מינוס) הישראלים שגרים בברלין. "ככה זה אצלנו, אנחנו אוהבים לאכול ולהיות קולניים עם כמה שיותר אנשים בחגים שלנו! עם זה התחתנת ולא תשנה את זה". אמרתי לו בהפגנתיות. אנדריאס גלגל את העיניים, הוא כבר מזמן הבין עם מי יש לו עסק. הוא רק אוהב לקטר מפעם לפעם.

רומי המתוקה. צילום: רותי צונץ

ההורים שלי הביאו איתם את השמש לברלין, אשכרה. אחרי קיץ גשום וקר, אמא ואבא לסקי נוחתים והטמפרטורה 26 מעלות, השמש זורחת שבוע שלם. במזוודות הם הביאו את מיטב מחלצות החורף (שלא היה להם מה לעשות איתם פתאום), מתנות לכולנו ואמא שלי דאגה לקנות ולהביא את כל הקישוטים והאביזרים לשולחן החג- מפת שולחן יפיפייה,כיסוי לחלה עם רקמת רימונים מעשה עבודת יד, גביע קידוש שאבא קיבל מתנה לבר מצווה, מחזיקי מפיות בצורת רימונים, מפיות אלגנטיות, קישוטי שולחן בצורת רימונים ותפוחים, ספרי מתנה עם כל ברכות החג ועוד ועוד.

נירית ואולף. צילום: רותי צונץ

יומיים לפני החג הוריי התחילו לעמול בחריצות לתכנן תפריט, לעשות קניות, הפלא ופלא אין לי סרוויס ובטח לא מספיק סירים לבישולים ל-11 איש, אז הם התרוצצו איתי בעיר וניצלו את ההזדמנות לקנות לנו כל מה שצריך. אנדריאס חזר הביתה בצהריים מצויד בבקבוקי יין (הוא קניין היין למסיבות ואירועים בבית שלנו).  מיד שלחתי אותו להביא כסאות מהשכנים. אנדריאס נבהל מכל המולת ההכנות בבית. "עם חג המולד אתם מתחילים לפחות חודש מראש עם השווקי חג מולד, ועוגות הקריסמס, והעץ והקישוטים ומסיבות המשרד… אז מה זה אתה נלחץ מיומיים הכנות?" יריתי לעברו. הוא ענה: "כן, אבל לנו יש קריסמס פעם בשנה… לכם כל רגע יש חג!"

שולחן החג. צילום: רותי צונץ

הגיע הערב הגדול, מכיוון שאבא שלי אתיאיסט מושבע, אמא שלי ישבה בראש השולחן וניהלה את ברכות החג, עם הסברים מפורטים על כל מנהג וברכה, מה שהרשים מאוד את החמות. חששתי שהם לא יעמדו בכמויות האוכל והרעש שלנו, אבל נראה שהם נהנו והתרשמו מאוד. גם אנדריאס אחרי כמה כוסות יין, השתחרר ונהנה. כולם היו מלאי התפעלות מהשולחן שאמא ערכה, מהבישולים של אבא, ומהצימעס והעוף ברוטב דבש שנירית הכינה, אבל גולת הכותרת הייתה עוגת תפוחים משובחת במיוחד שהוריי קנו ב"אנה בלומה", בית הקפה האהוב עלי בפרצלאור ברג היאפית שלנו. גם הבת של אנדריאס השתתפה בחגיגה, וכל הסיפור נראה לה מאוד אקזוטי, כשהאורחים הלכו היא דפקה פוזות למצלמה עם כיפה על הראש וביקשה לשמור במתנה את אחד מספרי הברכות שאמא שלי הביאה.

שלא תחשבו שרק העבדתי את הוריי בפרך. אחרי ערב חג הספקנו לבלות במוזיאונים, מסעדות, נסענו לפוטסדאם ואף ביקרנו באופרה.

באופן מצער, ההורים לקחו חזרה איתם בטיסה את השמש, כבר למחרת צנחו הטמפרטורות ומתחילים להרגיש כבר את הסתיו. 

אתמול בערב הלכתי לבית הכנסת ב-Ryckestrasse לכבוד יום כיפור. בכניסה עמדו קבוצה מכובדת של שוטרים ואנשי בטחון. כמה עצוב שאנחנו צריכים להיות כה מוגנים. ברכתי מיד את השומר הישראלי: "גמר חתימה טובה", כדי שידע ש"זו משלנו". הוא שאל: "זו פעם ראשונה שלך פה?", "לא, הייתי פה גם ביום כיפור שעבר". "את גרה בברלין?", המשיכה החקירה, "כן, אני מהשכונה". השומר סימן לאיש האבטחה הרוסי שאני בסדר, שלא צריך להעביר את התיק שלי בדיקת בטחון קפדנית. ברגעים כאלו אולי לא פוליטיקלי קורקט להגיד, וזה בטח ישמע קצת מטופש זה נותן לי סוג של בטחון שאני שייכת "למועדון העם היהודי", ויותר מזה למועדון הישראלי. לא משנה איפה אהיה בעולם, וכמה אהיה חריגה ושונה בחברה שאני חיה בה, במקום שיש עוד יהודים, אפילו אם אני לא מכירה אותם, אני איכשהו מרגישה שייכת. מכיוון שהמילים בתפילות שלנו ממש מביאות לי את החלסטרה, אז פשוט עמדתי לי קצת בבית הכנסת, בלי סידור תפילה, רק הקשבתי לחזן (זה קצת כמו אופרה), והתרגשתי לכמה רגעים להיות יהודיה בברלין עם כל המשמעות ההיסטורית. אבל הדבר הכי כיף זה שאני כבר מכירה חצי מבית הכנסת, כלומר חצי מהשכונה, ממש כמו בפלורנטין.

גמר חתימה טובה, ויאללה צ'וס עד לפעם הבאה.