הביקור של אבא

בשבוע שעבר הגיע אורח כבוד לברלין- אבא שלי. לפני מספר חודשים , אחרי שנים של עבודה כעצמאי, הוא לפתע קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית במיוחד לנהל את המשרד הישראלי של חברת ספנות גרמנית. העבודה כוללת מספר ביקורים בשנה למשרדי החברה בבריימן, ומכיוון שאין לשם טיסה ישירה, זו סיבה מעולה לטוס לשם דרך ברלין ולעשות אתנחתא קצרה לבקר אותי. זה ממש כאילו משהו מלמעלה שלח לו את העבודה הזו.

אבא שלי נחת בבוקר של יום חמישי בשדה תעופה שונפלד . נסעתי ברכבת לקבל את פניו. מזג האויר היה מתעתע. שמש יפיפייה הפציעה בשמי ברלין אבל היה קור כלבים. אחרי שעשינו צ'ק אין מהיר במלון איביס שנמצא במרחק הליכה מדירתנו שבפרצלאור ברג, יצאנו לשוטט ב- Mitte, כי אי אפשר הרי להתחיל את היום בלי קפה ועוגה, נכון? בדרך אבא שלי שאל בדאגה האם אנדריאס מודע לכל הדברים שנכתבים עליו בבלוג שלי. במיוחד לאור הבלוג שכתבתי לפני כמה שבועות על המלחמות הטריטוריאליות שלנו. אמרתי לאבא שלי את מה שרציתי לכתוב לכם כבר הרבה זמן, כל מה שנכתב על אנדריאס נכתב בידיעתו ובהסכמתו המלאה. הוא אוהב את זה שלפעמים הוא ה-Bad Guy בבלוג שלי, הוא טוען שאילו הוא לא היה מספק קצת דרמה לבלוג שלי , הייתם משתעממים לאללה. אבא שלי נרגע, ואני מקווה שגם אתם נרגעתם.

סחבתי בתיק שלי את המדריך של הלונלי פלנט של ברלין, כדי לבחור לנו מסלול. מה הדבר הראשון שאתם חושבים שאבא שלי רצה לראות, ישר איך שהוא ירד מהמטוס? היסטוריה. אז לקחתי אותו לטופוגרפיה של הטרור, מוזיאון שנמצא סמוך לכיכר פוטסדאם ברחוב נידרקירכנר (Niederkirchner straße).   בתקופת השלטון הנאצי המקום שימש כמפקדה של הגסטאפו והאס.אס.

אחר הצהריים עשינו קצת שופינג.יומיים לפני הנסיעה של אבא שלי, אמא שלי שפכה על עצמה בטעות מרק רותח, וסבלה מכוויות בידיים. אין רגע דל במשפחת לסקי. בכל אופן רצינו לעודד אותה ולשלוח לה משהו נחמד מברלין. אחר כך נפגשנו עם אנדריאס בדירה החדשה שלנו כדי לסגור כמה דברים עם הדיירת הנוכחית. כן כן חברים, מצאנו סוף סוף דירה! ואבא שלי זכה להתרשם ממנה ולתת את ברכתו.

בערב יצאנו לארוחת ערב בשכונה הבורגנית שלנו, במסעדה סיציליאנית מעולה Aromi e Sapori. אנדריאס ואני תכננו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז. אבל בסוף הערב היינו שפוכים.

למחרת אבא ואני שמנו פעמינו אל הקתדרלה של ברלין, שלצאת משם זה יותר מסובך מלצאת מאיקאה, בחיי. צריך לעבור מבוך שלם בין כל הקברים של המלוכה הגרמנית, תערוכה משעממת וכמובן שיוצאים בסוף דרך חנות המוזיאון ובית הקפה. ממש מרגיז!

אחר כך קפצנו next door ל-Museum Neues  לראות את פסלה של המלכה המצרית  העתיקה והיפיפיה נפרטיטי.  אבא שלי לגמרי נשבה בקסמיה של המלכה שנראית לא רע בהתחשב לגילה- 3000 שנה.

מה שעניין את אבא שלי יותר מנאצים ונפרטיטיות זה לדגום את שניצל העגל האלוהי ואת שטרודל התפוחים המשובח של קפה איינשטיין שבשדרות אונטר דן לינדן. כשאבא שלי ואני יחדיו הדיאטה שלי הולכת לפח, והגרגרנות שירשתי מאבי משתלטת עלי. אבל רק למען הפרוטוקל, חלקנו חצי חצי גם במנת השניצל שמספיקה לגדוד וגם בשטרודל התפוחים שמגיע עם רוטב וניל עסיסי. גם חצי הספיק כדי לגרום לי לרצות ליפול לתרדמת צהריים, אך משם רצנו לפגוש את אנדריאס ובתו בגלריה הלאומית החדשה לאומנות מודרנית. ממליצה בחום!

גולת הכותרת הייתה בערב, הזמנתי את חברתי רותי ובתה רומי לארוחת ערב אצלנו בבית. בביקור הקודם של אבא שלי בברלין לכבוד החתונה שלנו, היה לאבא שלי קליק מידי עם שתי הגרציות, כאילו מאז ומעולם הן היו חלק מהמשפחה. בישלתי לכבוד אבא שלי את המתכון המיוחד החדש שהמצאתי לפני חודשיים: אטריות פפרדלה עם אטישוק, זיתים שחורים, עגבניות ושמנת. להתעלף או לא להתעלף? באותה הזדמנות חגיגית, באיחור קל של 3.5 חודשים רותי נתנה לנו סוף סוף את תמונות החתונה המדהימות שצלמה. חשבנו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז אחרי ארוחת הערב, אבל גם הפעם הייתי  באפיסת כוחות בחצות. אבא שלי לעומת זאת היה ערני ואנרגטי כמו בחור בן 18, לא הייתה לו בעיה לצאת לכבוש את העיר.

ביום שבת  עשינו טיול יום לפוטסדאם, לראות את ארמון סנסוסי ( הורסאי של הגרמנים), ארמון שנבנה על ידי המלך הפרוסי פרידריך הגדול, עליו ספרתי לכם בעבר, ואתם מוזמנים להציץ שוב בפוסט.

עברנו גם במגדל איינשטיין, מצפה כוכבים שממוקם בלב פארק המדע על שם איינשטיין שבפוטסדאם. הוא נבנה בשיתוף פעולה בין אינשטיין לבין האדריכל אריך מנדלסון ועד היום הוא משמש למצפה כוכבים. אפשר להיכנס בתיאום מראש. הבניין די מוזר אני מוכרחה לציין.

 

בערב הלכנו לראות את הסרט החדש של האחים כהן "True Gritt" וגם אחר כך אנדיראס ואני היינו עייפים מדי מכדי ללכת למועדון הג'אז המובטח.  

למחרת בבוקר אחרי שאבא שלי עשה צ'ק אוט מהמלון, לקחנו אותו לארוחת בוקר בסניף המקורי של קפה איינשטיין ב Kurfürstenstraße בחלק המערבי של העיר וקינחנו בביקור בתערוכה המדהימה של הצלם האמריקני רוברט מייפלטורפ.

אחר כך לקחנו את אבא'לה לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת לבריימן, בכל זאת צריך גם קצת לעבוד. הייתה פרידה קצת עצובה, אבל לכל דבר טוב יש סוף, ואולי טוב שכך, כי אם הביקור הזה היה נמשך המכנסיים שלי לא היו נסגרים עלי. ובביקור הבא בעזרת השם, נשתדל לשמור כוחות לביקור במועדון ג'אז.

ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים, בשבוע הבא אספר לכם את תלאות חיפושי הדירה שלנו.

 

 

שלומית מסתבכת עם המשטרה

לפני כמה שבועות קבלתי זימון לבירור מהמשטרה  בגין שהיה לא חוקית בגרמניה בתקופה שלפני נשואי. המדינה תובעת אותי, ולפני שזה מגיע לבית המשפט הייתי צריכה לעבור במשטרה. כן! בדיוק מה שאתם קוראים! ממש הסבר פניך למהגרת!

לתיירים מהארץ מותר לשהות בגרמניה 90 יום מתוך 180 יום. מתי הזמן הזה מתחיל? לא היה לי לגמרי ברור, אבל מסתבר שהספירה מתחילה מהרגע שנכנסתי. במרץ שעבר, כשהגעתי לבלות את האביב בברלין, הזמנתי כרטיס ל- 3 חודשים בדיוק. אלא ששכחתי שביליתי בברלין שבוע בפברואר במסגרת החצי שנה הזו. בספטמבר, חזרתי 5 ימים לפני שהסתיימה התקופה של חצי השנה. לא בכוונה, אני חשבתי שסופרים חצי שנה מינואר…. אבל אף אחד בביקורת דרכונים לא שם לב או לא התייחס.

לאף אחד לא ממש היה אכפת מהכמה ימים ששנוררתי שלא במודע (שמתוכם גם הייתי 5 ימים בלונדון…ככה שממש מדובר בכמה ימים) עד שטסתי לארץ בדצמבר  לאחר החתונה שלנו. איזה פקיד מטומטם בביקורת הדרכונים של שדה התעופה היה כנראה משועמם או חדש בתפקיד, וכשהוא קבל את הדרכון שלי לידיו הוא התחיל לבדוק את כל  החותמות ולהאשים אותי בשהות בלתי חוקית בגרמניה, כשאני כבר הייתי נשואה. עוד לא הייתה לי את הויזה של 3 שנים, אז שלפתי את תעודת הנישואים כדי להראות לו שאני בברלין כחוק. כמובן שביציאה מגרמניה הוא לא יכול היה לעשות לי כלום,  אז הוא צילם את הדרכון שלי ואמר שאני עוד אשמע מהם. נו טוב, אמר אז אמר? בינתיים עברו יותר מחודשיים, לגמרי שכחתי מזה., עד שהגיע המכתב בדואר.

אנדריאס ואני התייצבנו במשטרה ביום חמישי בבוקר, באיזו שכונה שכוחת אל ליד שדה התעופה טגל,בתחת של העולם כמו שהגרמנים אומרים. ההפתעה הנעימה הייתה שהשוטר שטיפל בנו היה מקסים, וגם הוא היה על אזרחי… הסברנו לו את הסיטואציה, התנצלנו על השהות הלא חוקית, לא הכחשנו.

הוא ישב שעה וחפר לי בדרכון הלוך וחזור, עשה עוד צילום שלו ולבסוף הוא אמר שקשה לעקוב מתי נכנסתי ויצאתי לגרמניה, חלק מהחותמות דהויות ולא ברורות, ויש לי מיש מש של חותמות מכל מיני מדינות על אותו הדף, ככה שהוא ימליץ לבית המשפט לבטל את התביעה נגדי. זה לא בטוח שהוא יצליח ואני מחכה עוד למכתב רשמי שישחרר אותי מכל הסיפור הזה. אבל ממש שמחתי שהוא לא חיפש אותי בפינות. אבל באמת, דאחילק, בשביל כמה ימים ששהייתי שם שלא כחוק, יעלה להם יותר זמן להתעסק איתי מאשר הקנס שאני יכולה לקבל. טוב בעצם, מה גובה הקנס שאני יכולה לקבל? אני לא חושבת שישלחו אותי לבית סוהר בגין עבירה כזו, אבל אנדריאס השתעשע עם הרעיון.

באותו היום בשעות הצהריים, הגיעה החבילה שלי מישראל. 80 ק"ג של ספרים, ניירת, בגדים ושאר חפצים אישיים עם ערך סנטימנטאלי שהוריי שלחו לי מהארץ. זה היה אמור להגיע עד לדלת הבית, אבל המוביל לא רצה להעלות את 80 הק"ג שלי במדרגות, והשאיר לי את החבילה בחדר מדרגות. הייתי צריכה לפרוק את הקרטון הגדול שבתוכו היו קרטונים קטנים, ולהתחיל להעלות קופסא קופסא, לבד, בקור, (ואני בכלל לא נשמע פולנייה).

באותו הזמן היו שני פועלים גרמנים בבניין שלנו שעשו כל מיני עבודות שיפוץ. למען האמת לא נראה שהם היו ממש עסוקים במשהו חוץ מלעלות ולרדת כל כמה דקות. האחד היה צעיר, השני מבוגר. האם אתם חושבים שהם הציעו עזרה? לא ולא. בהתחלה הסתדרתי לבדי, אבל באיזה שהוא שלב היו כמה קופסאות כבדות במיוחד שלא יכולתי לסחוב לבד. אז עליתי במדרגות שם פגשתי את הפועל המבוגר. פניתי אליו בנימוס בגרמנית ושאלתי אותו אם הוא יכול אולי בבקשה לעזור לי. הוא הסתכל עלי בעיני עגל ושאל אותי "במה בדיוק את רוצה שאני אעזור לך?". ממש, כאילו שהוא לא ידע.  "לעזור לי עם כמה קופסאות", עניתי בנימוס. הוא פתח במונולוג, שלא הבנתי מה בדיוק הוא אומר, חוץ מזה שהבנתי שהוא מחפף אותי לכל הרוחות. כל כך כעסתי שכל מה שרציתי לומר לו, זה שזה לא פלא שאתם ולא אחרים רצחתם 6 מיליון.  אבל לא אמרתי. זה לא נראה לי מכובד להשתמש בשואה במקרים כאלו.

נאלצתי לפרוק את הקרטונים לתוך מזוודה כדי שאוכל לעלות אותה. הפועלים המשיכו לעלות ולרדת, כל פעם שהם עברו לידי התעלמתי מהם במבטי וסיננתי מבין שיני קללות עסיסיות כלפיהם בעברית, אני מודה שזה קצת ילדותי אבל זה כל מה שיכולתי לעשות.

בארץ היו מציעים עזרה, וזה לא בגלל שאני אשה. בארץ נהוג לעזור אחד לשני במצבים כאלו. כל הסיפור לקח לי קרוב לשלושת רבעי שעה, במקום 10 דקות או פחות בעזרת עוד זוג ידיים חזקות. אנדריאס התקשר בדיוק אחרי שסיימתי והוצאתי עליו את כל הכעס שלי, מסכן. "אם היית מנפנפת לו שטר של 10 יורו בזמן שבקשת, הוא היה עוזר לך". הוא ענה. אבל לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה, כי בארץ אם הייתי מציעה למשהו כסף זה היה נחשב לעלבון.

לא יכולתי להתאפק, לא הוצאתי את קלף השואה על הפועל, אבל הייתי חייבת להוציא אותו על אנדריאס. מזל שיש לבעלי חוש הומור. "יקירתי, את לא חושבת שכדאי להשאיר את רצח העם שעשינו למקרים קצת יותר חמורים מאשר איזה פועל גס רוח? את צריכה ללמוד להבדיל בין פאשיסט לסתם שמוק". והאמת שהוא צודק. מיד נכנסתי להכללה גסה על כל הגרמנים- שהם אגואיסטים וקרים וכו', אבל למען האמת נתקלתי בהרבה מאוד אדיבות ואכפתיות מהגרמנים, ככה שזה ממש לא פייר מה שעשיתי.

ועכשיו לעניין אחר… אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי בדיוק לפי חוק מרפי לפני כמה שבועות. לבת של אנדריאס הייתה חופשה של שבועיים מהלימודים. אנדריאס האבא המשקיען,  לקח אותה לחופשה קטנה, ובחורף אין כמו סקי. הוזמנתי כמובן להצטרף לחופשה המשפחתית, אך כמי ששונאת את השלג,וחרדה מגבהים הרעיון לנסוע לסקי לא היה נראה לי אטרקטיבי כלל. תוסיפו על זה שאנדריאס נוסע לחופשת הסקי השנתית שלו עם אחד מחבריו הטובים ועוד כמה זוגות חברים של החבר כווווולם עם ילדים, 17 איש חולקים ביחד בקתת סקי קטנה בצ'כיה. כלומר סקי בבוקר, וגרמנים שותים בירה, מדברים גרמנית ומשחקים קלפים בערב, זה נשמע חמים ונעים אבל לא תודה.

אנדריאס הרגיש רע לנסוע בלעדי, והציע לי לנסוע לארץ או ללונדון לשבוע. שלא אשאר בדד. לי דווקא קסם הרעיון להישאר כמה ימים לבד בדירה ובברלין בכלל. עד כה, חוץ מהחופשה הראשונה שלי עם חברה לברלין, ברלין תמיד הייתה קשורה אצלי לאנדריאס. רציתי לראות איך ארגיש בעיר שלו בלעדיו. וגם רציתי להינות כמה ימים לבד בבית. קצת שקט, קצת ספייס,מה רע? רציתי לנצל את זמן הלבד הזה לעבוד על כל מיני פרויקטים שלא היה לי זמן להתפנות אליהם בגלל לימודים, עבודה וחיים. אבל כשבן זוגך מפרגן לך נסיעה, נכנס לאתר של לופטנזה ומת לפנק אותך בטיסה, ולא סתם איזה טיסת צ'ארטר, אני אגיד לא? החלטתי לבלות את השבוע בברלין אבל לנסוע לסוף שבוע ללונדון.

ביום הראשון שהם נסעו לסקי היה שקט ושלווה, נכנסתי לריכוז וממש הצלחתי לכתוב, ולסיים כל מיני משימות שתכננתי לעצמי. ביום השני, התעוררתי לכל קדיחה איום ונורא…. בלתי נפסק.  לא, לא שיפוצים אצל השכנים, לא, לא גם לא מכשיר חשמלי רוטט שנלחץ בטעות, אלא אוויר שנתקע בצינורות החימום שגרמו לבית לרעוד ולשרוק.

בעל הבניין, טיפוס משונה שנראה כאילו נתקע איפה שהוא בשנות השמונים, תמיד לבוש בעור שחור, גבוה ורזה כמו דחליל עם שיער מדובלל מקורזל ומשקפי ג'ון לנון, יותר מדי סמים, יותר מדי אלכוהול ופחות מדי שעות שינה… נו, רוקר מתבגר. הוא הודיע לי שרק ביום שישי, בעוד 5 ימים יוכלו לבוא לתקן את הצנרת, כי הוא רוצה שאותו אינסטלטור שתיקן את הצנרת בפעם הקודמת יתקן אותה גם הפעם והוא יכול לבוא רק ביום שישי. אבל מה זה יעזור לי ביום שישי? ביום שישי אני כבר אהיה בלונדון הרחוקה. אם זה היה בישראל, הייתי מקימה כבר מהומה, אבל לא היה לי נעים.

נשבעתי בהתחלה שאני לא אגיד לאנדריאס שום דבר, כי מה הוא יכול לעשות מרחוק? אבל כמובן שנשברתי ברגע שהוא התקשר. הוא אמר לי להתקשר עצמאית לחברת הגז ולדרוש שיבוא משהו במיידי לתקן את הצנרת. "אבל אז בעל הבית יחייב אותנו, לא?"  "כן, את צודקת". חוץ מזה, איך הייתי מסבירה לחברת הגז שמדובר ב-אימרג'נסי עם הגרמנית העילגת שלי. אז מה עשיתי? נו, שלושה ניחושים, מה כבר יכולתי לעשות? כן, כמובן, הלכתי לישון על הספה בסלון של רותי, ועשיתי בייביסיטר על רומי בזמן שהיא הלכה למסיבה. כשהיא חזרה מצאנו את עצמנו מקשקשות עד 3 לפנות בוקר כמו שתי נערות בתיכון. למחרת קמתי עייפה ללימודים, כשחזרתי הביתה, לא יכולתי להיות שם יותר מ-10 דקות  בגלל הרעש. החלטתי שכל זה בלתי אפשרי והלכתי שוב לבעל הבית, הפעם עם החלטה להיות קצת יותר אסרטיבית, ושאסביר לו שנאלצתי לישון מחוץ לבית. מה אתם חושבים שקרה? הוא שוב נפנף אותי ואמר לי שלכל היותר הוא יכול להציע לי הנחה קטנה בשכר הדירה בחודש הבא כפיצוי. במשך עוד 3 לילות מצאתי את עצמי על הספה של רותי, סוחבת תיק עם כלי רחצה ופיג'מה ואת הקלסר הכבד של הלימודים לכל מקום. היה כיף, אבל לא הספקתי לעשות כלום ממה שתכננתי והייתי גמורה מעייפות, כי כל לילה רותי ואני ניהלנו שיחות נפש.  

התאכזבתי קצת מהטיסה, שוב פעם סנדביץ'? אני יודעת שזה ישמע קצת מוזר, אבל אני אוהבת אוכל של מטוסים. אני אוהבת את מגשית הכסף שטומנת בחובה הפתעה… אני יודעת שזה נשמע כמו שריטה רצינית, אבל מה אני אעשה?מאז שאני טסה אייר ברלין, רק בייגל אני אוכלת בטיסות, ומאז שאייר ברלין התחילו להגיש בייגל כשר בטיסות לתל אביב, כלומר קטשופ במקום חמאה בביגל פסטרמה, שהלחם אגב נהיה רטוב כמו פודינג…. אז זה בלתי אכיל בעליל. כל כך התרגשתי לטוס לופטנזה כי ציפיתי לחמגשית, אבל העולם משתנה, וגם הפעם קבלתי קבלתי רק סנדביץ', ואפילו בלי איזו חבילת בוטנים קומפקטית לעיצוב האישיות.

ההילייט של לונדון חוץ מלראות את החברים שלי כמובן, היה המופע של שלמה, יהודי אנגלי, שמפיק צלילי מוזיקה אלקטרונית מפיו- זה נקרא ביט בוקס. זה משהו מדהים. אני ראיתי מופע יחיד שלו שבו הוא הסביר איך הוא מפיק את הצלילים האלה, את כל הטכניקה, והוא גם סיפר איך לעזאזל הוא הגיע לזה.

 מצאתי לכם קטע מדהים ממופע שלו מלפני כמה שנים עם להקה שלמה של ביט בוקסרים. שווה בטרוף!

 

ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים. בשבוע הבא אני אספר לכם על הביקור של אבא שלי לברלין.

 

על ברלינלה ואונס

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על המשרד החדש שלי. חסר לו עוד דבר אחד כדי שיהיה מושלם. בישראל, מעל לשולחן הכתיבה שלי היה לי לוח שעם  ענק עם מלא גלויות שאספתי או קבלתי במהלך השנים. התחלה חדשה דורשת גלויות חדשות. אז אם בא לכם לעזור לי למלא את לוח השעם שלי, אתם יכולים לשלוח לי גלויה או כרטיס ברכה. שלחו לי מייל לקבלת כתובת הדואר שלי. כשהלוח יהיה מלא, אשים תמונה שלו בבלוג.   

השבוע התקיים פסטיבל הסרטים של ברלין. זו השנה ה-61 לפסטיבל, בו מוקרנים 400 סרטים מ-128 מדינות ומתפרס על פני 20 בתי הקולנוע ברחבי העיר, מה שמשרה אווירת פסטיבל בכל מקום. העיר שוקקת בתיירים ובסלברטיז מהשורה הראשונה: קווין ספייסי, ג'רמי אירונס, ויליאם הארט, איזבלה רוסולוני, רייף פיינס, ג'ף ברידג'ס, ג'וש ברולין, גרארד באטלר, גם מדונה הגיעה העירה לביקור ועוד רבים וטובים.

כברלינאית מין המניין לא היה כל כך קל להשיג כרטיסים לסרטים הנחשקים ביותר, בעיקר לסרטים המתחרים על דב הזהב. התהליך של רכישת הכרטיסים קצת מסורבל. לסרטי התחרות אפשר לקנות כרטיסים 4 ימים מראש, ולסרטים האחרים 3 ימים מראש. באינטרנט הכרטיסים נמכרו כמו לחמניות טריות, ככה שנאלצנו כמעט בכל פעם להגיע לאחת משתי נקודות המכירה בעיר, ולעמוד חצי שעה בתור. מותר לקנות רק 2 כרטיסים ליום לאדם (אפשר כמובן לעמוד כמה פעמים בתור ולקנות כל פעם עוד כרטיסים אבל זה דורש זמן). למדתי שחשוב להיות מאורגן היטב כשמגיעים לקופה, עם רשימה מסודרת, כי זה לא תמיד קל לקנות כרטיסים לסרט שהכי רוצים לראות. מצאתי את עצמי מסתבכת בבחירת הסרטים,  יש שתי תוכניות, האחת עם תקצירי הסרטים והשנייה עם לוח ההקרנות, וצריך להצליב מידע כל הזמן בין שתי התוכניות. במיוחד אם רוצים לראות 2 סרטים ברצף- צריך לבדוק איפה כל סרט מתקיים כדי לוודא שתצליחו להגיע מקולנוע אחד בעיר לשני בזמן. בקיצור חברים, ברלינלה זה לא רק פאן, זה גם עבודה!

הצלחתי לראות 2 סרטי תחרות, האחד ממש מצוין, Margin Call סרט ביקורים של  הבמאי והתסריטאי האמריקאי ג'י סי צ'אנדור,  והמשחק פשוט מדהים במיוחד של קווין ספייסי, ג'ראמי איירונס ופול בטאני. דרמת מתח שנותנת לנו תמונה על  מאחורי הקלעים של תחילת המשבר הכלכלי ב 2008. הסיפור מתרחש במשרד של בנק השקעות יוקרתי בוול סטריט, 24 שעות לפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול. הסרט מראה את הדילמות של דמויות מפתח בבנק ההשקעות ומעלה את השאלה המוסרית האם יש לאנשים האלה אחריות אישית על מה שקורה לכלכלה  או האם הם רק מגיבים למתרחש. 

סרט התחרות השני שראיתי היה ממש מאכזב שלא לומר מכעיס. אודם (Lipstikka ) בבימויו של יונתן סגל. הסרט הזה עורר שערורייה בארץ בעקבות הטור של יאיר לפיד בידיעות אחרונות לפני בערך שנה, בו הוא טען שבחוברת השיווק של הסרט, לצורך השלמת מימון הסרט (שחלקו האחר מומן בכסף ציבורי), הבמאי ערך השוואה בין הכיבוש לשואה. אבל לא בגלל זה הסרט הרגיז אותי.  

הסרט מציג מפגש מחודש בין שתי חברות ילדות שהיגרו 13 שנים קודם לכן יחדיו מרמאללה ללונדון. תוך כדי המתח ההולך ומתפתח במפגש המחודש בין שתי הנשים,  נחשף אט אט הסוד מעברן, טראומת נעורים שהן חולקות, מפגש עם שני חיילים ישראלים שהסתיים באונס של אחת הנערות. סצנת האונס מוצגת בשתי ורסיות שונות, מנקודת המבט של כל אחת  מהנשים על אירועי אותו הלילה הגורלי. האחת כאונס, והשנייה כסיטואציה יותר אמורפית, כזו שנעשתה כביכול מרצון.  

הצילום בסרט מרהיב, המשחק של השחקניות הראשיות קלרה חורי ונטלי עטיה מרגש, ובכל זאת הסרט הרגיז אותי? לא הבנתי מה הסרט מנסה להגיד, ובעיקר מאסתי באיך אונס לרוב מוצג בקולנוע. האונס איכשהו נהפך למשהו ארוטי, איכשהו דמות האשה היא כזו שבאיזה שהוא מקום מבקשת את זה. בכלל נמאס לי מאיך שמיניות נשית מוצגת בעיניים גבריות. לרוב  המיניות הנשית לא זוכה להתייחסות מורכבת, כזו שדומה לחיים, זה הרבה שחור או לבן- זונה או קדושה. בסרטים רבים נשים מיניות מוצגות כפאם פאטליות, כאלו שמיניותן תהרוס את חייו של הגבר, מיניות קרה ומניפולאטיבית,  סטייל אינסטינקט בסיסי או שנשים מיניות מוצגות כנימפומאניות עם בעיות נפשיות, כאלו שהמיניות שלהן יוצאת משליטה, כמו בסרט אודם.

השחקן גל לב

לפני כתיבת הפוסט, צפיתי ב-40 דקות של מסיבת העיתונאים של הסרט אודם באתר הברלינלה, והייתה שאלה מטומטמת במיוחד של אחד העיתונאים לשחקן ששחק את החייל הישראלי שביצע את האונס: איזו ורסיה הוא נהנה לשחק יותר, את סצנת האונס הברוטאלית או את הסצנה האמורפית. ומה אתם חושבים שענה השחקן הישראלי שבע רצון של חתול שליקק קערת שמנת: "אני אוהב את זה מלוכלך". ככל שאני רואה יותר סרטים עם סצנות אונס שמבוימות על ידי גברים, אני מפתחת הרגשה שהאונס בא לספק את היצרים האפלים של הבמאים עצמם ושל העין הגברית הצופה ושאיפה שהוא קולה של האשה נעלם.  התשובה של השחקן במסיבת העיתונאים רק חזקה את זה.

לעומת זאת, עוד סרט ישראלי שראיתי בפסטיבל כמה ימים קודם לכן – לא רואים עלייך, בבימויה של מיכל אביעד, עוסק גם הוא באונס, ועברתי חוויה שונה לגמרי כשצפיתי בסרט שלה.

לילי (רונית אלקבץ) ונירה(יבגניה דודינה) הן שתי נשים שהיו קורבנות אונס של האנס המנומס בשנות ה-70 (הנשים הן דמויות פיקטיביות אבל אכן היה אנס מנומס בשנות ה-70 שאנס 16 נשים ביניהן נערה בת 13), שתי הנשים נפגשות במקרה אחרי 20 שנה ובין שתי הנשים נרקמת חברות. הן עוזרות אחת לשנייה להתגבר על פצעי העבר. הסרט על אונס ולא מראה אף לא סצנת אונס אחת. הסרט מצליח להציג נשים חזקות ואקטיביות למרות פצעי העבר. הסרט מטפל בטראומה בצורה רגישה, מראה עד כמה הייתה אטימות בארץ כלפי קורבנות האונס מטעם החברה, המשפחה והממסד. הייתה סצנה מצמררת שבו דמותה של דודינה מקריאה בטלפון למשיבון הסלולארי של לילי, דמותה של אלקבץ, את תיאורי הנאנסות בעיתון, הן כולן דורגו לפני מידת האטרקטיביות שלהן, דודינה הזועמת מאשימה את העיתונאים שמתייחסים לאונס כאילו זה משהו סקסי. שבעצם זו אותה הטענה שלי נגד איך שאונס מוצג בסרטים.

אהבתי את איך שאביעד הציגה את מיניותה של  אלקבץ בסרט, כאשה שלמרות האונס, בכל זאת מצליחה להיות מחוברת למיניות שלה ולהינות ממין, בלי הצורך לגרום למיניות שלה להיות מוקצנת או בלתי מרוסנת. הסרט של אביעד גרם לי להזכר בסרט סרבי מדהים, שמטפל גם הוא ברגישות של פצעי האונס, סרט בבימויה של יסמינה ז'באליץ', על אמא וילדה בת 12 שחיות בסרייבו, הבת רוצה לדעת מי היה אביה, אך למעשה הילדה נולדה כתוצאה מאונס במלחמה והאם עומדת בפני דילמה האם לספר לה.

ולסיום אופטימי וקצת יותר קליל, ראיתי במסגרת הפסיטבל סרט אנימציה צרפתי לילדים, מקסים מקסים מקסים על חתול פריזאי שחי חיים כפולים- ביום הוא חתול של ילדה אילמת, ובלילה הוא מצטרף לפריצות של גנב שגר בשכונה. חלק גדול מהסיפור מתרחש על גגות פריז. להלן טריילר קצר.

http://www.youtube.com/watch?v=-UM8h0kp_KU

 ולסיום לפני שאנחנו אומרים את מילת הפרידה המפורסמת Tschüss , אני מצרפת לינק לשידור הרדיו שלי משבוע שעבר, דברתי בתוכנית בשלוש על הברלינלה. מפעם לפעם אני מתארחת בתוכנית ואעלה את האייטם לבלוג כדי שתוכלו להנות.

shlomit-beshalosh-berlinale

למה לא אמרו לי שנישואים זו מילה נרדפת למלחמה טריטוריאלית?

"כשתעברי לגור עם אהבת חייך, תדאגי שזה יהיה בדירה חדשה, ולא אצלך או אצלו כי זה מתכון לאסון!", זו הייתה עצתה של חברה שתמיד הייתה בעיני אורים ותומים בתחום הרומנטי.  הנהנתי בראשי וסימנתי וי בראש, זה מסוג הדברים ש"מומחית יחסים" תייעץ בכתבותיה, אבל אף פעם לא הבנתי את החשיבות של העצה  עד לפני חודשיים.

עברתי לגור בדירתו של אנדריאס, דירת שלושה חדרים מקסימה ומושלמת בשביל זוג או בשביל גבר שחי עם בתו. מהתחלה דיברנו על כך שנעבור לדירה גדולה יותר, בינתיים אנחנו בחיפושים, אבל כווווולם מחפשים דירת ארבעה חדרים בפרנצלאור ברג וזה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.

אני זוכרת את היום שהגעתי לברלין, יפה ורעננה עם מזוודה ששוקלת יותר מ-30 ק"ג, אנדריאס חיכה לי עם זר פרחים ענק מוכן ומזומן לדרכינו המשותפת, אבל כגבר מצוי לא עלה על דעתו שאולי אני זקוקה גם ל…אה…קצת מקום משלי בדירה שהיא כל כך שלו.

ארון בגדים זה משהו שלא היה לבן זוגי בחדרו… היה לו מין ארון ספרים פרוביזורי וחצי מתפרק שם הוא שם את מחצית מבגדיו, והיה לו מין מתלה ארוך כזה כמו בחנויות בגדים עליו היו תלויים ברישול שאר הבגדים שלו. איכשהו סדרנו לי שידה ישנה עם כמה מגרות, שאף פעם לא ממש הספיקו לכלום, ואת שארית בגדי הצלחתי לדחוס על המתלה המעופש, אבל הייתי שמחה ומאושרת כי הייתי עם אהוב ליבי, מה עוד הייתי צריכה?

אחרי כמה שבועות פתאום הייתי צריכה קצת מקום לספרים שרכשתי בינתיים וניירות שהצטברו והתגלגלו בכל מקום. אני בלגניסטית מטבעי, וזה נכון שלא משנה כמה מקום תתנו לבלגניסט, עדיין יהיה מסביבו בלאגן, אבל כשאין לבגלניסט מקום בכלל, זה מתכון לבלגן איום!

 ביקשתי מאנדריאס בעדינות שיפנה לי כמה מדפי ספרים. לא חשבתי שהוא יתקומם כל כך נגד הרעיון לשים במחסן או אולי אפילו למכור בחנות הספרים יד שנייה שמעבר לפינה חלק קטן מהספרים שלו, תכולה של שניים שלושה מדפים מתוך עשרות המדפים שיש לו. (על מדפים חדשים אין מה לדבר, הבית בקושי נושם, אין מקום לכלום).

אנדריאס עיקם את הפרצוף, לאחר כמה שבועות נוספים של ניג'וסים, הוא לקח קרטון והתחיל במלאכה. תוך כדי קיטורים והאשמות הוא התחיל למיין את הספרים.  מכיוון שהוא או עוזרת הבית  מעולם לא טרחו לנקות את מדפי הספרים הם כמובן היו מלאים אבק, ומה אתם יודעים? בעלי היקר אלרגי לקרדית האבק. תוך דקות הוא התחיל להסמיק, להתעטש, להשתעל, לחרחר ולחוש בקוצר נשימה. זה היה התקף אלרגי שנמשך יומיים, הוא היה ממש חולה מת מתחת לשמיכות במיטה. אחרי היומיים האלו לא נשאר זכר לקרטון וכל הספרים שלו חזרו למקומם באורך פלא! מאז הוא נהנה להאשים אותי בכל הזדמנות אפשרית שאני לא אוהבת ומעריכה ספרים, ואפילו אף הפליג בהאשמות שאני מסוג האנשים שמסוגלים לשרוף ספרים! ועל זה נאמר אוי געוואלד!

כתגובה, עשיתי את הדבר הנשי ביותר:   חמלתי עליו, ולקחתי את הקושי שלו לחלוק את הבית שלו איתי בהומור. הצלחתי להחזיק מעמד בגישה הזו, עד שהוריי השכירו את הדירה שלי בתל אביב בסוף דצמבר. שמתי מודעה באינטרנט והדירה שלי נחטפה תוך יום. זו הייתה תחושה איומה של אובדן, כי פתאום הבנתי שיכולתי להיות קלילה, נדיבה, לא כל כך עקשנית, כל עוד היה לי מקום משלי…גם אם לא הייתי בו פיזית. אבל פתאום נשארתי בלי מקום משלי בבית בלי ארון משלי, בלי מדף ספרים משלי, בלי פינת עבודה משלי… הדבר הכי קרוב לשלי זה שולחן מטבח קטן ולא נח, ששמנו ליד הספה בסלון… שאנדריאס ובתו כל הזמן שמים עליו את הכלים המלוכלכים ועטיפות ממתקים ויוגורטים שהם אוכלים מול הטלוויזיה, ואני כל פעם מתעקשת בקטנוניות מנומסת שעל השולחן שלי תהיה רק הטינופת שלי!

פתאום הבנתי שאין לי בית, ואומנם יש לי טבעת נשואים על האצבע, אבל בפועל הבנתי שיש הבדל מאוד ברור בין מה ששלי למה ששלו ושעוד לא החכמנו ליצור עוד את מה ששלנו. ובינתיים ראיתי שאם אני לא אתעקש על המקום שלי, זה לא יינתן לי מעצמו.

התחלנו מארון הבגדים. אתם יודעים, כזה כמו שיש לאנשים הגונים. קנינו ארון בגדים מדהים עם חלק מהכסף שקבלנו לחתונה. אתם לא יודעים איזה אושר הרגשתי כשסדרתי את בגדיי בארון החדש, ולא סתם ארון מ- Ikea אלא מחנות המעצבים האיטלקית Who's Perfect.

בנוסף, המשרד שבו אני שוכרת מקום, גם היה פרוביזורי. לא היה לי שולחן משלי, וכל פעם הייתי משתמשת בשולחן של מי שלא נמצא. החלטתי שאני משקיעה ומסדרת לי פינת עבודה במשרד בדיוק כמו שהיה לי בבית בארץ. לצורך כך נאלצתי לקנות שולחן, מסך מחשב כדי לחבר ללפ טופ, לוח שעם ועוד עזרים, ובקשתי את עזרתו של אנדריאס. הוא כמובן קיטר ולא הבין למה אני לא יכולה ללכת לאיקאה לבד. "אההה…אולי כי אני לא יכולה לנהוג באוטו שלך?!".כן, כן, זה הזמן להתוודות ולספר לכם רק את מה שמעטים יודעים -שיש לי רשיון רק לרכב אוטומטי.אל תגידו שום דבר, אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים עלי ברגעים אלו!)  "קחי מונית!" הייתה תגובתו המחוצפת של בעלי הטרי. הוא כעס עלי שאני לא מספיק עצמאית! זה נכון, שאם הייתי טורחת לקחת שיעורי נהיגה על הילוכים, או נענית להצעתו לקנות לי אוטו, היינו יכולים להמנע מהמריבה, ובכל זאת, כל הדרך עשיתי מתל אביב לברלין לבניית חיינו המשותפים, האם זה כל כך נורא לבקש קצת עזרה אקסטרה בהתאקלמות?

אני מודה שבאותו הרגע קפץ לי הפיוז, ופשוט צרחתי עליו בתקיפות כזו שלא משתמעת לשתי פנים… ומה אתם חושבים שקרה?כמו נופת צופים הוא הלך איתי לאיקאה בסבלנות רבה וקנה איתי את כל מה שצריך, ואף התקין את השולחן ותלה את לוח השעם. תוך יום, הפלא ופלא היו לי שני מדפים במקום נבחר במדף הספרים של בעלי. הפעם ללא התקפים של קרדית האבק. יחד עם זאת הוסכם בינינו שבזמן הקרוב אני אעשה צעדים קונקרטיים שיביאו אותי לנהיגה בברלין. (אני מודה שעם חוש ההתמצאות האיום שלי אני ממש התחמקתי מזה עד כה).

 ברוב הכתבות שלי ללאשה אני תמיד אני מצטטת מומחים על עניין התקשורת בזוגיות, וכמה חשוב להגיד דברים בצורה בונה, ויפה, וכמה חשוב להיות רגיש ומכיל וקשוב ובלה בלה בלה פאקינג בלה! לפעמים פשוט צריך לתת לגבר שלך בראש ולהעמיד אותו במקום! אני חושבת שזה היה הלקח הגדול שלי, ואולי האכזבה הגדולה שלי מהדינאמיקה שלי בין בני אדם? שנחמד לא תמיד עובד. אגב מאז אותה התפרצות גם גם פסקו הבדיחות על היותי איגנורנטית שלא אוהבת ספרים.

אז זהו חברים, עכשיו אני מבינה למה בתפילת שחרית גברים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה", אני חושבת שגברים בתוך תוכם יודעים, גם אם הם לא מודים, שהם לא היו יכולים לסבול לחיות עם עצמם. אז אני אומרת, ברוך שעשני אישה, אבל דיר באלק, בגלגול הבא, אני רוצה להיות לסבית! ועד אז אני מנסה להבין את רזי הביחד.

שלומית הבייביסיטרית

יום שישי בבוקר, בזמן ההפסקה בלימודים, אני מקבלת טלפון מחברתי היקרה רותי, עליה שמעתם כבר רבות. "יש לך תוכניות להיום בערב?" היא שאלה."לא", עניתי. חשבתי שהיא עומדת כהרגלה להזמין אותי לאיזו מסיבה נחמדה או שאולי היא רוצה להיפגש לארוחת ערב. לא תיארתי לעצמי שמדובר בשאלת מלכודת. "מצוין", היא ענתה. "אני תקועה בלי בייביסיטר לרומי, יש מצב שאת שומרת לי עליה?". ברגע של טוב לב או יותר נכון ברגע של אי שפיות מצאתי את עצמי מצייצת "כן".

היא שאלה אותי אם אני מעדיפה שתביא אותה אלינו לפני שהיא יוצאת או אם עדיף שאני אבוא אליהן. שקלתי את האופציות שלי. אחרי שלאנדריאס היה שבוע מאוד עמוס בעבודה, לא רציתי להפיל עליו עוד "תיק". רומי, בתה בת ה-3 של רותי, מעולם לא הייתה אצלנו לבד, רק מה שהיה חסר לנו בבית זו ילדה מייללת כל הערב, אז קבעתי לבוא אליהן ב-21:00

אחרי שניתקתי את הטלפון עלה בי מיד גל של חרטה. "למה לעזאזל הסכמתי?", שאלתי את עצמי. הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה לרוץ לצד השני של פרנצלאור ברג ביום שישי בערב אחרי שבוע מתיש, בשביל לעשות בייביסיטר, במקום להיות עם המשפחה שלי? אני הרי את גיל הבייביסיטר שלי עברתי מזמן, ותאמינו לי, אני עשיתי הרבה בייביסיטר והייתי גם אופרית שנה.

"למה הסכמתי?" גערתי בעצמי שוב ושוב, כבר לא הייתי מרוכזת בחצי השני של שיעור הגרמנית. רותי עזרה לי כל כך הרבה בזמן האחרון שהיה לי צורך לגמול לה. אבל זה חייב להיות בבייביסיטר? אין עוד דרכים לגמול לחברה? בשביל מה לי העונש הזה? אני צריכה להינות מכל רגע של חופש כל עוד אני יכולה! רותי בקשה ממני פעם או פעמיים בעבר לעשות ביבייסיטר כשהיה לה משהו דחוף. תמיד התחמקתי. פתאום הבנתי שהתחמקות לא הייתה האסטרטגיה הנכונה. הייתי צריכה לסגור את הפרצה הזו בבטון… שלא יהיה שום מקום לטעויות, שאני למעשה ממש לא מעוניינת לטפל בילדים קטנים של אף אחד, חוץ מהילדים שלי בעתיד וכמובן הבת החורגת שלי.

דמיינתי את השיחה שלנו מסתיימת אחרת, דמיינתי את עצמי אסרטיבית, בלי רגשי אשמה, בלי צורך לרצות (חתיכת פנטזיה, אה?) , אומרת לה: "רותי, את יודעת שאני אוהבת אותך, ובשבילך עד חצי המלכות, רק לא בייביסיטר".

התקשרתי לאנדריאס, הסברתי לו שרותי בבעיה ושאלתי אותו אם זה בסדר מבחינתו שאלך לרותי בערב. הוא אמר שאין שום בעיה. בתוך תוכי כעסתי, הרי השבוע כבר יצאתי עם חברות שני ערבים, זה יהיה הערב השלישי בשבוע אחד שאני לא בבית… זה לא מפריע לו? למה זה לא מפריע לו? רציתי שהוא ירצה אותי בבית. רציתי שהוא יציל אותי מבייביסיטר אצל רותי. זה יהיה הרבה יותר קל אם אצטרך לבטל בגלל שאנדריאס רוצה להיות בחברתי ביום שישי בערב, מאשר לבטל כי זה סתם לא מתאים לי.

התקשרתי שוב לרותי, תקף אותי כמו פולנייה רצון עז לברר מה כל כך חשוב הערב, שהיא צריכה שאני אשמור על רומי. רותי היא צלמת, כך שהיא עובדת בשעות שהן לא תמיד שגרתיות. אם זה עבודה, אז בסדר, אם זה דייט, זה גם בסדר…אנחנו הרי בעד שרותי תמצא זוגיות, אבל אם זו סתם מסיבה….אז…אז… פתאום! הכעיסה אותי המחשבה שהיא זורקת עלי את הילדה שלה בשביל ללכת לבלות במסיבה. נו באמת, פולניה שכמותי,למה זה ענייני? אם היא בקשה כנראה שהייתה לה סיבה מספיק טובה.

גם אחרי שהיא הסבירה שמדובר בענייני עבודה רציתי לחזור בי, אבל לא יכולתי. טוב, ניסיתי לשכנע את עצמי, אני אקח איתי את הלפטופ ואכתוב כבר את הבלוג לשבת. נו באמת, על מי אני מנסה לעבוד? הרי זה ברור לי שרומי לא תישן. רומי הולכת לישון מאוחר מאוד. לרוב יש איזו התרגשות כשסוף השבוע מגיע, אבל עכשיו התפללתי שהערב לא יבוא.

אחרי שעתיים של התייסרות עצמית, אזרתי אומץ והתקשרתי לרותי לבטל. היא לא ענתה. מנוולת, היא בטח הרגישה שאני עומדת לשנות את דעתי. רגע לפני שעמדתי לכתוב לה אס אמ אס, התקשרתי לאנדריאס, וביקשתי ממנו עצה. מה לעשות? איך יוצאים מזה? "לא, אל תבטלי, רותי היא חברה שלנו, בואי נעזור לה, תגידי לה שתביא את הילדה אלינו, ככה יהיה יותר קל". נשמתי לרווחה, לא ציפיתי…באמת שלא ציפיתי ממנו.

רותי התקשרה כעבור חצי שעה. "מה רצית האני (Honey)? " רציתי לדעת מה רומי אוכלת לארוחת ערב, עדיף שתביאי אותה אלינו, דווקא יהיה לה נחמד, הבת של אנדריאס פה, אז יהיה לה עם מי לשחק". זה לא לקח הרבה לשכנע את רותי. ומהרגע שאנדריאס ראה את הביקור של רומי כברכה יותר מאשר מטרד, זה הרגיע אותי וגרם גם לי לראות את הדברים בצורה חיובית.

בשמונה רותי התייצבה אצלנו עם הילדה ותיק עזרה ראשונה- כלומר כל הדברים החשובים שלה. הוא סיים לבשל ארוחת ערב בזמן שאני הקראתי לרומי סיפור ילדים בעברית, על קופיפון שאיבד את אמא שלו.  רותי נשארה גם היא לארוחת ערב, גם כי היה טעים וגם כי היא רצתה לוודא שרומי מרגישה בסדר איתנו.  אנדריאס כרכר כל הארוחה סביב הקטנטונת. זה נורא סקסי לראות את הגבר הגדול והגברי שלי נהיה כמו גוש חמאה ליד ילדים קטנים.

אחרי הארוחה רותי שלפה די וי די של הסדרה בילבי, שזו הסדרה האהובה על רומי, ויש לזה עליה אפקט שווה ערך להיפנוזה. איך שבילבי הופיעה על המסך, היא התיישבה על כורסת הטלוויזיה שלנו ושכחה לגמרי מהסביבה ומזה שאמא שלה הלכה לה.

ישבנו ארבעתנו מול הטלוויזיה והיה חמים ונעים. משפחתי למדי. אני אפילו הצלחתי לחמוק ולעשות אמבטיה חמה בשקט. כעבור 3 פרקים של בילבי, לא היה שום סימן שרומי מתכוונת ללכת לישון. אנדריאס והבת שלו רצו לראות את הוורסיה הגרמנית של "הישרדות" שעמד להתחיל בעוד כמה דקות. אנדריאס כיבה את הטלוויזיה והכריז שהגיע הזמן לישון. רומי התחילה ליבב "אמא! אמא! אני רוצה את אמא!", אך, נהדר…

אנדריאס לא התרגש ולקח את רומי אלינו למיטה… ישבנו לצידה וניסינו לעודד, להצחיק, להרגיע… לא עזר, הילדה בכתה. הבת של אנדריאס הגיעה גם היא עם בובות אצבע וניסתה להצחיק אותה, אבל זה גם לא עזר. אנדריאס השאיר אותי איתה לבד. והיא המשיכה לבכות, לבכות ולבכות… אבל בכי זה סוג של סחטנות רגשית, אז הייתי אמפאטית והמשכתי בשלי.באיזה שהוא שלב אנדריאס הגיח חזרה עם בקבוק חלב חם. הסתכלתי עליו במבט שואל, והוא החזיר לי מבט של תמשיכי הכל בסדר. "היא פה לערב אחד" חשבתי לעצמי, "למה אני צריכה להתעקש שהיא תלך לישון? הרי זה לא התפקיד שלי לחנך אותה".

אחרי שאנדריאס ראה שהטריק של החלב לא עבד, הוא הציע לרומי לבוא לראות טלוויזיה אבל רק לעוד כמה דקות ואז לחזור לישון. הוא לקח אותה על הידיים, נתן לה את הבקבוק של החלב החם, הושיב אותה על ברכיו מול הטלוויזיה ותוך חמש דקות הילדה נרדמה. בדיעבד, רותי אמרה לנו שהיא שכחה להגיד לנו שהדרך הכי טובה להרדים את רומי זה על הידיים. אבל "אמא אווזה אנדריאס" כבר גילה את זה בעצמו. כשרותי באה לאסוף את רומי היינו קצת עצובים שהיא כבר הולכת.

בבוקר רותי התקשרה להודות לי ולהגיד לי כמה רומי נהנתה אצלנו. רותי ספרה לי שכשאנדריאס ליווה אותה לאוטו הוא הודה לה ואמר לה שהוא היה צריך את הזמן הזה עם הילדה. "ואיך היה לך?" היא שאלה?" היא הצליחה להוציא ממני חצי הודאה שדווקא היה די נחמד בניגוד לציפיות שלי. "אז מתי אני מביאה אותה שוב?". "אההה…." גמגמתי. רותי פרצה בצחוק "אל תדאגי האני, אני לא מתכוונת לבקש ממך בייביסיטר כל שבוע". נשמתי לרווחה ומצאתי את עצמי אומרת לרותי- "כן…אבל מדי פעם…את יכולה."

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים

אינטגרציה

השבוע בעוד שאנדריאס ואני ישבנו במסעדה איטלקית ליד הצ'ק פוינט צ'ארלי עם מארק, חבר משפחה הולנדי, שהגיע לרגל עסקים לברלין, נכנסה לה לבושה בחליפה סגולה, הקנסלרית בכבודה ובעצמה אנגלה מרקל. וואו! איזו התרגשות. המסעדה המשיכה לתפקד כרגיל, אנשי הביטחון שלה עמדו בכניסה לחדר האחורי של המסעדה בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אני כל כך מעריכה את הצניעות של האשה הזו.אני מזמינה אתכם לקרוא עוד על המסעדה בבילויים בברלין ולהמליץ עליה לאנשים שנוסעים לברלין, לא בגלל שמרקל אכלה שם, אלא בגלל שהאוכל היה פשוט יאמי והשרות היה מעולה.

שבוע שעבר בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי אשרת שהיה לשלוש שנים. זה קרה ב-27 לינואר, יום הזיכרון הבין לאומי להנצחת השואה, היום בו אושוויץ שוחררה על ידי בעלות הברית.זה לא שבחרנו ביוזמתנו את התאריך  הסימבולי הזה, הזמינו אותנו מה- Ausländerbehörde. אני לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית, אבל אני מניחה שזה כמו משרד ההגירה, בכל אופן יש משרדים בירוקראטיים בגרמניה בהם לא מופיעים סתם כשמתחשק, לוקחים מספר וממתינים עד שיוצאת הנשמה. אלא קובעים פגישה מראש, ואז הכל הולך צ'יק צ'אק, או לפחות לנו הלך צ'יק צ'אק.

"מה אני צריכה להביא לפגישה?", שאלתי את אנדריאס כמה ימים לפני כן. "תמונת פספורט, פספורט, תעודת נשואים ושנינו צריכים להגיע לפגישה". הוא ענה. "זה הכל? מה עם תמונות מהחתונה?" שאלתי. "לא ביקשו, אין צורך להביא סתם דברים, זה מעורר חשד". "מה ישאלו אותנו?" שאלתי אותו בחשש, אבל לא היה לו מושג.

פסענו במסדרונות ה- Ausländerbehörde בדרכינו לפגישה, למה תמיד האווירה במשרדים בירוקראטיים כל כך מדכאת? ממש ריחמתי על האנשים שצריכים לבלות שם כל יום.  התיישבנו מול פקידה בלונדינית שנתנה לנו טפסים למלא, אנדריאס כמובן עשה זאת עבורי, היא נתנה לנו אחר כך עוד סט של טפסים למלא ושלחה אותנו לעשות את זה בחוץ. אחרי שסיימנו, ניגשה אלינו משפחה אפריקאית, אבא, אמא ו-2 ילדים שלא דיברו גרמנית וביקשו שאנדריאס יעזור להם במילוי הטפסים. הם נראו כל כך חסרי אונים. מאחוריי בחדר ההמתנה ישב בחור אמריקאי, שלצידו ישבה משהי שנראתה כמו ידידה או קולגה שבאה לעזור לו. איזה מזל שיש לי את אנדריאס! איך הייתי עוברת את כל זה לבד? בלי לדבר את השפה כמו שצריך עם הבירוקרטיה המוזרה וכו'…? מצד שני רוב הסיכויים שלא הייתי גרה בברלין אם לא הייתי מכירה את אנדריאס.

כעבור רבע שעה בערך, קראו לנו חזרה פנימה, ונתנו לי חזרה את הדרכון שלי עם אישור שהות ל-3 שנים. מעכשיו מותר לי לעבוד, גם כעצמאית או כבעלת עסק, אני זכאית לביטוח בריאת.  נראה לי שמותר לי הכל חוץ מלהצביע בבחירות. בעודי מסתכלת על הויזה שלי בתחושת רווחה אדירה, היה עוד דבר קטן אחד…הפקידה הבלונדינית הודיעה לי שאני צריכה לקחת קורס אינטגרציה ונתנה לי ערמה של מסמכים רלוונטיים, וקלסר עם צילום של שער ברנדנבורג בתוכו היה מכתב "ברוכים הבאים" מראש העיר ועוד כל המידע שצריך כשעוברים לברלין. קורס האינטגרציה  זה קורס של 600 שעות, שבו לומדים את השפה הגרמנית והיסטוריה גרמנית עם בחינה בסוף הקורס על החומר הנלמד.  אני מניחה שזה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע כי בעצם  גרמנית אני כבר לומדת חודשים, אז מה שנותר לי זה רק הקורס על ההסטוריה הגרמנית. מממ… אני חושבת שכיהודיה אני כבר די מכירה את ההסטוריה הגרמנית, לא? האמת, כמה שזה נשמע הזוי, שמחתי על הקורס הזה, אני אוכל ללכת, לבדוק, ולשעשע אתכם בקיטורים שלי. אם כי אני לא אעמוד ב-600 שעות. יחד עם זאת, אני חושבת שזה לגיטימי מצדה של גרמניה לדרוש דבר כזה ממהגרים. יש אנשים שמהגרים לגרמניה וחיים שם שנים כתושבים בלי לדבר את השפה ובלי לדעת שום דבר על הארץ שהם חיים בה. אני יכולה להבין למה הגרמנים רוצים לשנות את המצב.

 

אבל עזבו אתכם פוליטיקה, איך חגגנו? פתחנו בקבוק שמפניה ולקחנו את הסרט גרינקארד מספריית הודאו שמול ביתינו באותו הערב. פתאום הבנתי שנורא רציתי שזה יהיה כמו סצנה בסרט גרינקארד. רציתי שישאלו אותנו שאלות, רציתי שיבקשו לראות תמונות משותפות, רציתי שיבדקו אם מברשת השיניים שלי נמצאת בחדר האמבטיה לצד מברשת השיניים שלו. במקום זה אף אחד לא שאל אותי כלום, שמו לי חותמת בדרכון  ושלחו אותי לקורס אינטגרציה. זה היה נורא פרוזאי כל הסיפור.

כשהכנתי ארוחת ערב באותו הערב, בקשתי מאנדריאס שיפרוס את הלחם, הוא הסתכל על כיכר הלחם שקיבלה צורה עקומה לגמרי מאז ארוחת הצהריים. "את חושבת שילמדו אותך לחתוך לחם ישר בקורס אינטגרציה?". בינינו, זה לא שאני לא יודעת לחתוך לחם, הלחם בגרמניה כל כך טעים שאני כל הזמן מיישרת, וכשרוצים לישר בלי לקחת פרוסה שלמה,  אז זה תמיד יוצא עקום.

מאז יום חמישי בלילה אנחנו לא מפסיקים להריץ דאחקות על קורס האינטגרציה. עכשיו יש לי חודש להירשם לקורס. מה יעשו לי אם אני לא אעשה קורס אינטגרציה? ישלחו אותי הביתה בעוד 3 שנים? אני עוד לא קראתי את כל החומר שנתנו לי, נו, סוג של דחיינות, אבל ברגע שאני אדע יותר אני אעדכן אתכם.

לסיום, השבוע הלכתי לבקר את חברתי בריטקה באחד הערבים. קבענו לראות ביחד את העונה השישית של "Weeds". זה קצת כמו הסרט "להציל את גריס", בסדרת טלוויזיה, ושלא כמו בסרט, הגיבורה היא סופר סקסית.

בכל אופן, בריטקה ואני מאוד דומות בהרגלי הצפייה שלנו בסדרות, ברגע שאנחנו מתחילות אנחנו לא יכולות להפסיק. אם יש לי עונה שלמה של משהו שאני אוהבת אני יכולה לראות אותה תוך יומיים- 13 פרקים בלי בעיה. החבר של בריטקה, מרקוס, וגם אנדריאס הם בדיוק ההפך. הם אוהבים לראות כל פעם פרק אחד, הם פשוט לא עומדים בקצב. ואז זה נהיה עינוי לשני הצדדים לצפות ביחד, כי צד אחד לא עומד בכמות והצד השני לא עומד במתח, אז בריטה ואני החלטנו שאנחנו נהיה שותפות לצפיית סדרות.

אחרי שאכלנו ארוחת בנות טובה, היא שלפה את הקופסא של הדיסק עליו היה פתק גדול מודבק:!Don't You Fucking Dare to Watch this Without Schlomsky (בריטה ומרקוס מכנים אותי שלומסקי שזה שילוב של השם הפרטי ושם המשפחה שלי, חמוד, לא?). מרקוס כל כך חשש שהיא לא תעמוד בפיתוי שהוא סירב לתת לה את העונה השישית לפני היום של הפגישה שלנו.לבסוף הוא נכנע והשתמש בפתק כאמצעי אזהרה. זה ממש חימם לי את הלב שהוא ככה דואג לי. התכרבלנו מתחת לשמיכות במיטה של בריטה, זללנו גלידת סניקרס וגלידת באונטי וצפינו לנו בסדרה.בריטה קצת אכזבה, היא החזיקה מעמד רק 4 פרקים, אני יכולתי להמשיך כל הלילה. אבל היה ממש כיף.

כמו שהגרמנים אומרים Tschüss נתראה במוצ"ש הבא ובינתיים

 

על העמדת פנים ודברים אחרים

בשבוע שעבר, סוף סוף אנדריאס ואני מצאנו זמן להחליף את אחת המתנות שקבלנו לחתונה, מחנות היוקרה Mannu Factum  שבשרלוטנבורג.  חנות למוצרי איכות והמחיר בהתאם (ואף אולי יותר), כך שאם אין לכם מה לעשות עם הכסף שלכם ואתם רוצים למשל לקנות מנורת שולחן איכותית ב-600 יורו, או חלוק רחצה ב—300 יורו, זה המקום. בכל אופן, אחד הדברים היחידים שיכולנו לקנות בחנות כזו עם זיכוי של 59 יורו זה מכונת פסטה במבצע. אנדריאס ראה והתרגש. "רוצה?" שאל אותי, אמרתי לו שאם הוא בשעות הפנאי שלו רוצה להכין אטריות עבודת יד הוא מוזמן, אבל אני אשמח להמשיך לקנות אטריות De Cecco מהחנות של הויאטנמי מתחת לבית. "זה מסוג הדברים שקונים ומשתמשים בהם פעם אחת", הזהרתי.  אבל אנדריאס נדלק, וחשב שזו יכולה להיות פעילות נהדרת עבורו ועבור בתו, שכפי שספרתי לכם בעבר בפוסט שלומית לומדת להיות אמא חורגת, אוהבת מאוד לבשל ולאפות. מכיוון שלא היה נראה שנוכל לקנות משהו אחר בחנות הזו עם הזיכוי, החלטנו שאין לנו מה להפסיד.

בשבת בצהריים, כשחזרתי הביתה מהקפה השכונתי שלי, על ידית דלת המטבח עמד קולב עליו האטריות היו מסודרות לראווה.  אני הכנתי רוטב עגבניות עם ריקוטה, ואני חייבת לציין שאטריות טריות זו פשוט ליגה אחרת. אז שאפו לצמד מכיני האטריות.

בערב אנדריאס ואני הלכנו לתיאטרון. הייתה לנו הזדמנות לראות את השחקנית האוסטרית סופי רויס על הבמה.  מאוד אהבתי את המשחק שלה בסרטו האחרון של טום טיקוור "Drei", "שלושה" (הבמאי של "("Run Lola Run).

"הסוחר מברלין", מאת וולטר מרינג, זה מחזה על יהודי בשם קפטן, חרדי ממזרח ארופה (אותו משחקת סופי רויס),שמגיע לברלין ב-1923, בתקופה של רעב ואינפלציה, כשבכיסו מאה דולר בלבד. חיש מהר הוא מצליח להפוך לאיש עמיד ובעלים של בנק. בסופו של דבר הוא מאבד הכל ונשאר עם אותו מאה דולר איתם הוא הגיע  לברלין.

כשניסינו לקבוע עם חברים ללכת להצגה כולם התחמקו באלגנטיות כשהם שמעו באיזה תיאטרון מדובר. משמעות השם "Volksbühne" בגרמנית זה במת/תיאטרון העם, ישר חשבתי שזה תיאטרון של וועדי עובדים. אבל לא. התיאטרון נבנה ב-1913, והיה אמור לקדם מחזות סוציאליסטים. היום זה תיאטרון אקספרמנטלי שמקבל מימון ממשלתי כמו שאר התיאטראות בגרמניה.אגב, הבניין עצמו יפיפה. התיאור של אנדריאס כתיאטרון "אקספרמטנטלי" כבר היה צריכה לעורר אצלי נורה אדומה. אבל הצגה עם סופי רויס (שחקנית אנסמבל קבועה בתיאטרון מסתבר), ועוד הצגה על יהודים, מה טוב. מאוד סקרן אותי לראות איך אוסטרית משחקת גבר יהודי.

סצנת הפתיחה של ההצגה הייתה קבוצת יהודים חרדים ברכבת. הם דברו משהו בין גרמנית ליידיש, המשחק היה נראה כמו קריקטורה אנטישמית, אבל הקהל אהב את זה וצחק מהבדיחות. התפתלתי באי נוחות בכיסא. לשמחתי, גיליתי שלא רק את היהודים הם שמו ללעג אלא את כל מגוון הדמויות, פשוטי העם, הזונות, האריסטוקרטים והחיילים במחזה. זו לא הייתה הצגה עלילתית, אלא יותר תמונות מחיי היום יום של אנשים בברלין בין שתי מלחמות עולם. השחקנים לא דברו, הם בעיקר צעקו וצווחו. אחרי שעתיים הגיעה ההפסקה. ואני אמרתי שעוד מחצית של ההצגה הזו אני לא מסוגלת לשרוד גם בגלל הצרחות וגם בגלל שפשוט לא הבנתי חצי מילה. אנדריאס כמובן נהנה, אז הצעתי לו להישאר לצפות לבד. הייתי כל כך מתוסכלת מזה שלא הבנתי כלום ממה שהשחקנים אמרו בהצגה, למרות שאני מקדישה כל כך הרבה זמן ללימודי הגרמנית. תוסיפו על זה את הגעגועים ההולכים ונבנים לארץ, את החורף הבלתי נגמר, את מחסור המקום בדירה שלנו… עליה אני אעשה לכם פוסט בהמשך, שפשוט נכנסתי לתא השירותים אחרי שנגמרה ההפסקה והתייפחתי כמו תינוקת.

פסעתי לתחנת הרכבת התחתית הקרובה ממש מחוץ לתיאטרון (Rosa Luxemburg) ולקחתי רכבת הביתה. בדרך מהתחנה הביתה, פגשתי לגמרי במקרה את חברתי רותי המפורסמת. זיהיתי אותה מרחוק בגלל התלתלים. היא הייתה עם ידיד , והם היו בדרך למסיבה ברחוב הסמוך. מכיוון שאני לא מכירה את אותו הידיד, השתדלתי לא להראות שאני על סף התפרקות. לבשתי מיד את הפרצוף השמח במיוחד שלי, כדי לכסת"ח על העצב והתייחסתי לחוויה התיאטרלית שלי בהומור. הם הזמינו אותי להצטרף למסיבה ואני כמובן הסכמתי, זו הייתה נשמעת לי אופציה הרבה יותר מעניינת מללכת הביתה ולהמשיך לרחם על עצמי.

שלומית ורותי

אני מודה שהפגישה שלי עם רותי והידיד שלה גרמו לי לחשוב על ההתנהלות שלי באותה הסיטואציה. איך מפרצוף תחת הפכתי לשמחה ועליזה, גם אם זו הייתה רק הצגה, ותהייתי למה אני לא יכולה להיות קצת יותר כזו בבית ולא רק עם זרים? מאז שהתחיל החורף אני מסתובבת הרבה מאוד עם פרצוף חמוץ. תהיתי, האם אני צריכה ללמוד לעשות מאמץ קצת יותר גדול שלא כל הבית ירגיש כשאני בדיכי? למרות שאנדריאס סופר רגיש ומשתדל מאוד לתמוך, גם לו העליות והירידות של מצב הרוח הקפריזי שלי לא קל לו. גם עליכם חשבתי, הרי בזמן האחרון אני מקטרת לכם ללא הפסקה, אולי גם אתכם אני צריכה לעשות קצת יותר מאמץ להיות יותר cheerful? כשעסוקים בלהיות בתפקיד של  "שמחה", שוכחים לרגע מהעצב.

חבר של אנדריאס שהוא כתב תרבות, הפציר בי לא להתייאש. הוא הסביר לי שגם הגרמנים לא כל כך מצליחים להבין את ההצגות בתיאטרון הזה. יש להם שנים במאי קבוע פראנק קאסטורף, שמביים את כל ההצגות באותו סגנון אקספרסיוניסטי. הוא ניסה לנחם אותי: "כשהגעתי לברלין לפני 15 שנה, הלכתי לראות את ההצגות ב Volksbühne, אז זה היה מהפכני, אוונגרדי, זה מה שעשית אם רצית להיות 'אין' בברלין, היום זה סתם פתאטי".

מה עוד היה מעניין בשגרת חיי בשבוע שעבר? למרות שנפתחו ארובות השמיים, והיה מאוד גשום, החלטתי שזה לא מה שימנע ממני ללכת למפגש של ישראלים. כבר סיפרתי לכם על "השולחן הישראלי", מפגש חודשי לישראלים, אז ניסיתי מפגש חודשי אחר אותו מארגנות 3 בחורות ישראליות כריזמטיות וחינניות, שמזה כמעט 4 שנים מארגנות מפגש לישראלים צעירים, בבתי קפה של ישראלים. המקום היה שוקק בצעירים וצעירות ישראלים, חלק באו עם בני זוגם הגרמנים, ופגשתי כמה גרמניות יהודיות נחמדות שמדברות עברית מצוינת. המפגש היה באווירה מאוד נינוחה, ללא אג'נדה או תוכנית אומנותית, ישראלים נפגשים ומדברים כמו במסיבה. המפגש התקיים בבית קפה ישראלי בקרויצברג המכונה Ima (מעל הבית הקפה יש לופטים מעוצבים בסטייל לתיירים). היה נורא כיף לפגוש ישראלים מעניינים שחיים בעיר, לשמוע עידן רייכל, לנשנש שקשוקה וביסלי גריל ולעיין בערמת עיתוני לאשה, דברים שעשויים להשמע די בנאליים כשחיים בארץ הקודש, אבל פה הם נשמעים פשוט נפלא.

המפגש מתקיים פעם בחודש. אם אתם רוצים להצטרף לרשימת התפוצה זה המייל-mnk.berlin@gmail.com

זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים

 

ביקור בתערוכה על פטריות הזיה

השבוע ראיתי תערוכה שנקראת "Soma", ללא ספק אחת התערוכות היותר הזויות שראיתי בחיי. סומה זה משקה פלא, שההינדים כתבו עליו בכתבי הקודש שלהם עוד במאה ה-2 לפני הספירה. למשקה הסומה מיוחסים כל מיני סגולות מדהימות (הארה, עושר, מזל, ניצחון במלחמות ועוד דברים טובים).

החל מהמאה ה-18, חוקרים שונים בעולם המערבי ניסו למצוא את מקור הצמח ואת המרכיבים של משקה הפלא. ב-1968 בנקאי אמריקאי בשם גורדון ר. ווסון, שהיה בזמנו החופשי מיקולוג חובב (כלומר חוקר פטריות), חקר גם הוא את הנושא. מהמחקר שלו הוא הגיע למסקנה שהסומה האגדי מופק מפטריית הזיה.

אז מה יש בתערוכה?

התערוכה שיצר האומן הבלגי קארסטן הולר (שהוא למעשה עצמו מדען), היא מפגש בין אמנות למדע. הולר לקח את הממצאים של ווסון והפך אותם לאמנות- כלומר למעבדה דמיונית שעורכת מחקר השוואתי על השפעת הסומה. חשוב לציין שהממצאים של ווסון הם שנויים במחלוקת.

באולם התערוכה יש 12 איילים מסורסים, שמסתובבים או יותר נכון רובצים בשטח סגור, ולכן המקום מריח כמו אורווה,  24 קאנריות, 8 עכברים  ו- 2 זבובים. למה איילים? כי הפטרייה הזו היא התזונה הטבעית של איילים באזורים שבו הפטרייה גדלה.

החלל מחולק לשניים, בחצי אחד נמצאים בעלי החיים שקבלו כביכול את פטריות ההזיה ובחצי השני של החלל  הקבוצה שלא קבלה. המטרה של המחקר היא להשוות את ההתנהגות של בעלי החיים שאכלו את הפטרייה, לבעלי החיים שלא. ניתן למדוד את רמת הסומה בגוף באמצעות שתן. בתערוכה ניצבים מקררים בהם יש צנצנות שתן של חיות ופטריות מקוררות.

אני קצת בלונדינית, ולקח לי 15 דקות פלוס שיחה קצרה עם אחת השומרות במוזיאון כדי להבין שלא באמת עושים ניסויים על בעלי חיים. כלומר לא באמת נותנים להם פטריות הזיה.

יש מקומות ישיבה למבקרים מהם ניתן לצפות מגבוהה במתרחש ולדמיין את הניסוי. מצד אחד אי אפשר שלא להרגיש רע בשביל בעלי החיים, במיוחד בשביל האיילים שאולם של מוזיאון הוא רחוק מלהיות הסביבה הטבעית שלהם, ואולי הם לא היו סובלים כל כך אם הם לפחות היו מקבלים פטריות הזיה על אמת?  מצד שני, יש משהו מרתק בקונספט של התערוכה.

במרכז האולם של התערוכה, בדיוק מעל איפה שרובצים האיילים,ישנה פלטפורמה מוגבהת עם מיטה זוגית. המוזיאון מציע תמורת 1000 יורו ללילה לישון בחלל המוזיאון. נשמע עוד יותר הזוי מהקונספט של התערוכה. מי ירצה לשלם 1000 יורו כדי לישון במקום שמריח כמו אורווה? חברתי בריטה הסתקרנה והתקשרה לברר אם נותרו כרטיסים, מסתבר שלא מעט היו מעוניינים בחוויה כזו והכל fully booked. בכל אופן, אם משהו מכם בברלין עד ה-6 בפברואר, אני ממליצה לכם ללכת לראות משהו קצת שונה ומשונה. התערוכה מתקיימת בהמבורגר בנהוף, מוזיאון לאמנות מודרנית. הנה לינק לאתר של המוזיאון לפרטים נוספים.

http://www.somainberlin.org/home.html?L=1

ועוד תערוכה, הייתי ממש תרבותית השבוע….

אמנות ישראלית בברלין זה אין

בימים אלו מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה לאמן הישראלי אבשלום, בחלל האמנת KW שב-  Mitte. אמן שנפטר טרם עת, בגיל 28 בפריז מאיידס (סביב מותו אופפת סודיות גדולה ולא מצוין בשום מקום בתערוכה את סיבת מותו המפורשות). הוא נולד כמאיר אשל, באשדוד, ב-1964. אחרי  השרות הצבאי, הוא בנה לעצמו סוכה על חוף הים באשדוד שם הוא גר, הוא התפרנס כתכשיטן במטרה לחסוך מספיק כסף לכרטיס טיסה לפריז. בפריז הדוד שלו שהיה מבקר אמנות לקח אותו תחת חסותו, ועזר לו לבסס את עצמו כאמן. בפריז הוא אימץ את השם אבשלום ( Absalan בהגיה צרפתית).

העבודה המרכזית והמעניינת ביותר בעיני היא "תאים", שזו למעשה היצירה האחרונה של אבשלום לפני מותו. שישה מודלים של תאי מגורים התפורים למידותיו, משפיעים על תנועותיו, והיו אמורים להיות רק לשימושו, מדובר בחללים מאוד קטנים (בערך בגודל של מכונית).

המטרה שלו הייתה לבנות את ששת התאים הללו ולהציב אותם במרכזי ערים גדולות (פריז, ניו יורק, פרנקפורט, תל-אביב, ציריך וטוקיו), לנדוד מארץ לארץ ולחיות בתוך התאים שלו ברחבי העולם. הוא נפטר ב-1993 לפני שהוא הספיק ליישם את התוכנית ולהפוך את כל המודלים לבתי עץ לבנים.  הבתים מושפעים מסגנונות בנייה ארכיטקטוניים מודרניים אלא שהם לא אוטופיים, כלומר זו לא ארכיטקטורה שיוצרת סביבה אידיאלית למשתמשים בה, להפך, זו סביבה שמשליטה מציאות מאוד ספגנית וקשה פיזית.

בתאים הללו אין מקום לשום דבר מיותר, כל דבר הוא פונקציונאלי, כל החלל מנוצל,  מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שמשמש גם כשרותים וכו'. אבשלום בכוונה יעד את התאים שלו למרכזי ערים גדולות, המטרה שלו הייתה להתעמת עם הארכיטקטורה האורבנית הקיימת. ומה האומן רצה לומר על ידי העבודה הזו? זו הייתה הדרך שלו למחות, לא לקבל התניות חברתיות שהתרבות שלנו יוצרת לגבי סגנון החיים שלנו ותפיסת העולם שלנו בעיקר לכל מה שקשור בחומר. הוא האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות זה ליצור התניות חדשות.  

זה בהחלט עורר בי את המחשבה לגבי היחסים שלי עם חומר. אחרי אין סוף קיטורים על כך שאנחנו חייבים לעבור מהדירה הקטנה מדי שלנו, זה גרם לי לחשוב שאולי אני קצת מפונקת. היצירה שלו גרמה לי לשאול את עצמי עד כמה אני באמת צריכה את הדברים שיש לי? או עד כמה אני באמת צריכה את כל הדברים שאני רוצה לקנות?

התערוכה עד ל-20 לפברואר,  לפרטים נוספים:  http://www.kw-berlin.de

בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים. נתראה במוצ"ש הבא.

 

 

 

 

 

 

 

השנה החדשה שהתחילה ממש רע

אף אחד לא הזהיר אותי ממה שקורה בסילבסטר בברלין. חשבתי סטנדרטי, קצת מסיבה, קצת שמפניה, נשיקה לוהטת בחצות, ובזה נגמר העניין. האמת, שלא ממש התחשק לנו לצאת, אבל כבר ענינו בחיוב להזמנה למסיבה ביתית של ידידה של אנדריאס. לא משהו גדול, 20 איש. כל אחר הצהריים, אנדריאס ואני התבחבשנו האם ללכת למסיבה או לא, אומנם מדובר בחברים נחמדים אבל לא היה לנו חשק, מצד שני לא היה נעים לבטל, כי מדובר במסיבה קטנה.

אנדריאס: "אז אני אתקשר אליה ואגיד שאת חולה".

אני:  "לא! אני לא מוכנה להיות משביתת השמחות בעיני החברים שלך".

אנדריאס: "טוב, בעצם כבר השתמשנו כבר בתרוץ שאת חולה לפני כמה חודשים, במסיבה אחרת שהיא עשתה".

אני: "אבל באמת הייתי חולה! תגיד שיש לך האנג אובר מהמסיבה של אתמול".

אנדריאס: "האנג אובר זה תרוץ של בוקר לא של ערב".

אני: "אתה לא יכול פשוט להגיד את האמת? שלא בא לנו לבוא?"

ואז אנדריאס נכנס לדיון פילוסופי מייגע על האם זה מוסרי לבטל פגישה עם חברים. כמו שני מטומטמים חפרנו והתחבטנו כל אחר הצהריים. לבסוף אמרתי לו שזה חברים שלו והחלטה שלו. אז הוא החליט שהולכים. כל אחד היה צריך להביא משהו למסיבה, ומכיוון שהסופר היה סגור, הדבר היחידי שהיה לנו בבית זה פתיתים, המכונים אצלנו "אורז בן גוריון". אז הכנתי סיר של אורז בן גוריון, כדי שהגרמנים יוכלו להתרשם מהקוויזין הישראלי.

הגענו למסיבה, הכל היה טוב ויפה, לקראת חצות, נתנו לנו זיקוקים ( כמו ששמים על עוגת יום הולדת)  הרמנו כוסית, וקצת אחרי חצות אנדריאס ואני התחמקנו מהמסיבה בשביל לצאת למועדון. אנדריאס החליט שעדיף ללכת בשקט בלי להגיד שלום, כי הוא התבייש בזה שאנחנו עוזבים את המסיבה כל כך מוקדם. אני לא יודעת מה עבר עלי כשהסכמתי לעשות דבר כל כך לא מנומס.

אולי זו הייתה טעות לעזוב מוקדם, המונים עמדו ברחובות והעיפו זיקוקים פיראטים ונפצים.  אנשים השתמשו בגבעות השלג שנערמו ברחוב כדי ליירט מהם את הזיקוקים והנפצים, הם כיוונו אותם לעבר אנשים, מכוניות, חלונות פתוחים של בתים, חברות שלי שהיו ברכבת התחתית אמרו שהם גם זרקו על מסילות הרכבת התחתית, וכשהרכבת התחתית עצרה בתחנה הזיקוקים התנפצו לכל עבר. סכנת נפשות! אנשים הסתובבו עם בקבוק שמפניה ביד אחת ואקדח ביד שנייה וירו נפצים באוויר, כשעובר לידך דבר כזה זה פשוט מפחיד. תוסיפו על זה את כמויות האלכוהול שהתגלגלו ברחובות. השמיים היו מוארים כמו בהפצצה, הרי הזיקוקים הפיראטיים האלה לא ממש מתפוצצים יפה כמו זיקוקים מקצועיים. היה רעש נוראי, בתחושה שלי הייתי איפה שהוא בין מלחמת המפרץ לבין מלחמת העולם השנייה. ובתוך כל ההמולה אנדריאס ואני חפשנו מונית כדי לברוח משם.

הגענו למועדן שהיה סגור. מוזר. אז הלכנו לאחד הברים הסמוכים, כבר לא היה לי אכפת, העיקר לא להיות ברחוב. מצאנו את עצמנו בבר עמוס עם מוזיקה לטינית, תערובות של תיירים וברלינאים אקלקטיים, טיפוסים שמחים, כאלה שלא היית מוצאת  במועדונים של מוזיקה אלקטרונית. ההבדל ביני לבין אנדריאס מדהים כשזה מגיע לאלכוהול, כשאני שותה 2-3 כוסות יין או שמפניה, אני נהיית עייפה, כבדה וא-סוציאלית, כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל מול הטלוויזיה ולהירדם. כשאנדריאס שותה יין הוא נהיה עליז ואנרגטי כמו נער בן 18.  כלומר כשאנחנו יוצאים למועדונים וברים אני ממצה הרבה יותר מהר ממנו, אפילו שאני הצעירה שבינינו. ככה שלא חזרנו הביתה מאוחר. מתקפת הזיקוקים והנפצים נמשכה בערך עד 3 בבוקר. כמובן שהמשטרה הייתה באוזלת יד, מכבי האש עבדו שעות נוספות באותו הלילה, בגלל ריבוי תאונות זיקוקים.

התעוררתי לשנה חדשה מכוערת במיוחד, לא רק בגלל הטראומה מהזיקוקים. אלא בגלל הלכלוך שהם הותירו. ב364 ימות השנה הגרמנים הם פריקים של ניקיון והפרדת הפסולת שלהם. הם מפרידים בין נייר, פלסטיק, זבל אורגני ושלושה סוגי זכוכית: שקופה, ירוקה וחומה. בסילבסטר אנשים שכחו מטהרת הזבל שלהם, וזרקו את כל הזבל ברחוב. גם עטיפות הנפצים וסוללות הזיקוקים נשארו זרוקות על המדרכות.

באותו היום קבלנו גם טלפון זועם מהחברים של אנדריאס, שנעלבו שעזבנו את המסיבה בלי לומר שלום. הם כעסו ובצדק. מה שהוביל לגל אשמה מצד אנדריאס. ככה שבסוף אחרי כל הדילמות המוסריות שלנו, בכל זאת הצלחנו לאכזב.

שבוע אחרי ברלין עדיין נראית כמו חירייה. הטמפרטורות עלו, השלג הפשיר ואז הטמפרטורות שוב ירדו והשלג קפא, מה שגרם למדרכות ולכבישים להיות חלקים, שלשום, ירד על השלג גשם…. וזה אסון. שלג על גשם גרם לרחוב כולו להפוך למשטח של החלקרח. פשוט אי אפשר היה ללכת ברחוב במשך כמעט יום שלם. אנשים מסביבי נפלו על ימין ועל שמאל, גם אני הבאתי חליקה. ומה עושים כדי שיהיה פחות חלק? מפזרים מין חצץ כזה, בקיצור עכשיו השלג שוב נמס, המדרכות והכבישים מלאים בשלג בוצי וחום, שלוליות מים מהשלג שנמס, חצץ, כל הג'אנק של מסיבות הסילבסטר שעדיין נותר, חרא של כלבים בלי סוף, ותוסיפו על זה גם את עצי חג המולד. כן, עכשיו שנגמר חג המולד, כולם מסירים מהעץ את הקישוטים, ואת העץ לא פחות ולא יותר זורקים מהחלון ומחכים שמשאית הזבל העירונית תבוא לאסוף אותה מהרחוב, האם היא כבר באה? לא ולא!

אנדריאס טוען שאי אפשר לנקות את הרחובות בגלל השלג והקרח, אבל אני אומרת שאם רוצים באמת אז יכולים למצוא לטינופת הזו פתרון. אני באה מדרום תל אביב, אני רגילה לחיות בלכלוך וטינופת, אם אני מתלוננת אז כנראה שהמצב באמת חמור.

אני חושבת שמה שהשאיר לי טעם לוואי הכי נורא מתחילת השנה הזו, זה לראות את הגרמנים מאבדים שליטה. ברלין נחשבת לעיר יחסית בטוחה, הגרמנים נראים מתורבתים ורגועים, אבל יש 2 ימים בשנה שהם לגמרי מאבדים את העשתונות, הראשון במאי, וסילבסטר. זה גרם לי להבין שמתחת לאיפוק הזה יש סערה משתוללת שמחכה להזדמנות לפרוץ. כיהודיה אתם יודעים מיד לאיזה קו מחשבה זה לקח אותי. בימים הקרובים הטמפרטורה צפויה להגיע ל-14 מעלות, אני מקווה מאוד שזה יעודד אותי.

בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים.

חג המולד הראשון שלי בברלין

הרומן שלי עם חג המולד התחיל עוד כשהייתי ילדה.  גדלתי במזרח הרחוק ולמדתי בבית ספר בריטי. בבית הספר שרתי את כל שירי חג המולד באנגלית והשתתפתי במחזה על סיפור הולדתו של ישו (בתפקיד עציץ ג' כמובן).

עד היום אני זוכרת את גרב חג המולד בצבעי ירוק, אדום ולבן עם ציור של איש שלג שקבלנו בבית הספר בכיתה א'. למורת רוחם של הוריי, תליתי את הגרב הזו מעל חלון חדרי, הכנתי רשימת מתנות ארוכה לסנטה קלאוס וחיכיתי.

בבוקר חג המולד, זינקתי מהמיטה בהתרגשות, ורצתי לגרב לבדוק מה סנטה השאיר לי. למרבה אכזבתי גיליתי חבילה של טושים בלבד. "למה סנטה לא נתן לי את בית הברביות שביקשת ממנוי?", שאלתי את אמא שלי. "כי סנטה לא נותן מתנות לילדים יהודים, אבל במקרה שלך, בגלל שאת ילדה כל כך נחמדה, הוא החליט בכל זאת לתת לך משהו קטן שלא תהיי מאוכזבת.", היא ענתה. שלא תחשבו חלילה שהייתי ילדה מקופחת, את בית הברביות שלי קבלתי גם קבלתי, אבל לא בחג המולד.

 כשגרתי בלונדון בשנות העשרים לחיי, חגגתי את חג המולד עם בעלי הבית שלי, שאמצו אותי כבת משפחה.  בעלת הבית שלי קריס מכינה את פטה כבד הורס. הילדים שלהם (שהם בגילי פחות או יותר) היו מגיעים והיינו שותים שמפניה מהבוקר עד הערב, פותחים מתנות (ועכשיו סנטה כבר לא קיפח אותי), אוכלים ארוחת חג מולד משובחת ועוגת כריסמס בריטית טיפוסית המכונה מינסד פאי- זה מיני פאי ממולא באגוזים, צמוקים, תפוחים קינמון וכל מיני תבלינים קריסמסיים כאלו.

חג המולד בגרמניה שונה מחג המולד בלונדון, אז היה לי הרבה מקום לחידושים והפתעות. ההכנות לחג המולד בגרמניה מתחילות בערך חודש לפני החג. נובמבר ודצמבר הם חודשים חשוכים נורא, ולכן חייבים למצוא דרך להאיר את הנשמה, הגרמנים עושים זאת עם שווקי חג מולד מדהימממממים  ומוארים, עמוסים בדוכנים עם עבודות יד למיניהן, קישוטים לעצי חג מולד, ממתקים ומאפים מיוחדים לקריסמס ויין חם. פישלתי קצת בקטע של התמונות,עד שהגעתי עם המצלמה בבוקר של ערב חג המולד, כבר סגרו את השוק, אבל בכל זאת מצאתי לכם איזו תמונה מהאינטרנט.

איך עוד מכניסים אור לבית בחודש כל כך חשוך? הדלקת נרות האדוונץ. Advents Kranz זה קישוט לשולחן בצורת כתר שעשוי מענפי ברוש עליו יושבים 4 נרות גדולים.  הנרות משמשים לספירת 4 שבועות שלפני חג המולד. בראשון בדצמבר מדליקים נר אחד, כל ערב באותו השבוע מדליקים רק נר אחד, בשבוע השני שני נרות, נו, קצת כמו חנוכה.

לטקס הדלקת הנרות, מלווה מנחת תה נחמדה מאוד בה מגישים עוגות חג מולד.  יש כל מיני סוגים כמו לייבקוחן, שזה כמו דובשנית משודרגת עם ציפוי שוקולד, ושטולן, עוגת שמרים עם פירות יבשים ומרצפן. זו עוגה מאוד עשירה עם הרבה שומן וסוכר. בימים עברו כשלא היה שפע של אוכל, העוגות הללו  היו אמורות לתת לאנשים את השומן שהם צריכים בחורף, ואפו מספיק עוגות כאלו כדי שיחזיקו עד לפסחא. אמא של אנדריאס מכינה שטולן כל שנה, יש לה מתכון משפחתי, אם כי היא מקצצת משמעותית בכמות הסוכר והשומן בעוגות…אנחנו מנסים לשכנע אותה להחזיר את הכמות המקורית, כדי שהן לא יהיו יבשות.  אפיית העוגות זה ממש טקס משפחתי, ואחותו של אנדריאס מגיעה במיוחד ממינכן כל שנה, כדי לאפות שטולן עם אמה.  במאפייה של היישוב בו גרים הוריו של אנדריאס נותנים להן לאפות את העוגות בתנור שלו. בשנה הבאה אני מקווה להצטרף לחגיגה המשפחתית.

גם הילדים סופרים את הימים עד לחג המולד עם לוח שנה מיוחד שנקרא Advents Kalender, מדובר בלוח שעליו 24 כיסים ממוספרים, ההורים ממלאים כל כיס בממתק או הפתעה, וכל ערב מהראשון בדצמבר עד ה-24 לדצמבר, הילדים בודקים את ההפתעה היומית. אם כל זה לא מספיק אז בלילה שבין החמישי לשישי לדצמבר, הילדים מצחצחים את המגפיים שלהם ומשאירים אותם בחוץ, כדי שסיינט ניקולאוס (הסנטה קלאוס הגרמני) ישאיר להם ממתקים בתוך המגפיים. בעבר, ילדים רעים היו מקבלים פחם במגפיים…אבל זו שיטת חינוך שכבר עברה מהעולם.

לכבוד חג המולד אנדריאס, הבת שלו ואני נסענו ברכבת לבקר את ההורים של אנדריאס. התפללנו שלא יהיו יותר מדי עיכובים בגלל מזג האוויר, ולמזלנו היה עיכוב של שעה בלבד. בהתחשב בזה שלילה קודם אנשים בילוו כל הלילה בתחנת הרכבת בגלל עיכובים זה לא היה נורא.

אז מה עושים חברים בחג המולד (חוץ מלאכול כמובן), כשבחוץ מינוס 10 מעלות, וכשיש שכבה  של בערך 30 ס"מ שלג? סקי במישור! כן, כן.יש דבר כזה. אמא של אנדריאס החליטה שהיא מלמדת אותי לעשות את זה. היא נתנה לי את הנעליים והמגלשיים שלה, ציידה אותי גם בבגדי סקי מתאימים של אחות של אנדריאס, משנת טרפפו, ככה שממש נראיתי כמו דובון איכפתלי, ויצאנו לחורשה מאחורי הבית. אני פחדנית ומגושמת וכל הזמן ניסיתי למנוע נפילה- לא שיכול לקרות משהו מסוכן מליפול על כרית שלג של 30 ס"מ. אמא של אנדריאס הלכה לצידי, דרוכה לתפוס אותי במידה ואחליק. זה לא היה מהנה במיוחד. בדרך הביתה, היינו צריכים לרדת גבעה, לא משהו רציני, 25 מטר גובה, אבל להחליק את זה ישר למטה זה ממש סקי… אז ירדתי  את הגבעה בקצב של צב, בזיגזגים. אמא של אנדריאס פשוט החזיקה אותי ביד שלא אחליק בסבלנות מרובה שיש רק למורה מקצועית, לקח לי קרוב לחצי שעה לרדת את הגבעה.

רגע לפני שאנחנו אומרים Tschüss , אני רוצה לספר לכם שהתחלתי להגיש פינה ברדיו בשם "גלויה מברלין", ברשת ב', בתוכנית בשלוש עם ענת דולב. הפינה הבאה תהיה ביום חמישי ה-6.1, מתישהו בין שלוש לארבע. בינתיים אני מצרפת לינק לפינתי הראשונה:

http://snd.sc/i6co67