אני שמחה לבשר לכם שמחזה קצר שכתבתי התקבל לפסטיבל תיאטרון קצר של צוותא שיתקיים בין ה-7-10 לדצמבר. אחרי שנים רבות של כתיבת תסריטים, שגורלם בסוף הוא להיטמן עמוק במגרה, החלטתי לשנות פורמאט, כתבתי מחזה קצר, או יותר נכון מערכון של 5 דקות, והנה זה יוצא מהמגרה אל הבמה. אולי זה סימן שהגיע הזמן להיגמל מהשריטה הקולנועית שלי ולהפוך למחזאית?
למחזה קוראים ה"אקס הדמיוני". זו קומדיה רומנטית על יעל, שיוצאת לדייט , כשלפתע האקס שלה מופיע ועושה הכל כדי לטרפד לה את הפגישה. אלא שהאקס הוא בסך הכל פרי דמיונה . האם יעל תצליח להשתחרר מכבלי העבר ותזכה בהזדמנות נוספת לאהבה? מכיוון שאתם קוראים נאמנים של הבלוג שלי, דאגתי לכך שתקבלו הנחה, במקום 90 ש"ח לכרטיס, 70 ש"ח לכרטיס. כל שעליכם לעשות זה להרים טלפון לקופה של צוותא 03-6950156/7 ולתת את מספר הקוד: 200. משפחה וחברים קרובים מקבלים הנחה נוספת אז פנו אלי לפני שאתם רצים לקנות כרטיס :-)המחזה שלי נמצא במקצרון 2, והוא יופיע 8 פעמים במהלך הפסטיבל. אני אהיה שם רוב הזמן. אם אתם רוצים לקרוא עוד על הפסטיבל הנה לינק לאתר- http://katzar.tzavta.co.il/
כשנשים חוזרות הביתה בידיים עמוסות שקיות מסבב שופינג, התגובה הסטריאוטיפית של הגבר זה לעקם את הפרצוף או לכעוס – "מה עם האוורדראפט?" "יש לך כבר חמש שמלות שחורות בארון, בשביל מה את צריכה עוד אחת?" זה בהנחה שבני הזוג אינם מנהלים חשבונות בנק נפרדים או שהאשה לא עושה שופינג בסתר ומעלימה ראיות, זורקת שקיות, גוזרת תיק תק את התגיות, והרי אם הוא לא שם לב שהיא חזרה מהמספרה בלונדינית במקום שחרחורת, איך הוא ישים לב להבדל בין השמלה השחורה הזו לחמש האחרות אם אין שקית ותגית? אני יודעת שאני נשמעת קצת מיושנת, וחלקכם רוצים לשלוח אותי חזרה במנהרת הזמן אל פרבר אמריקאני בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אבל לדעתי גם לגברים של היום יש מה לומר על השופינג שלנו. חוויתי את זה על בשרי עם אנדריאס ממש לאחרונה.
מעיל מהאוט לט טי קי ממאקס- עלות 60 אירו
הייתי צריכה בגדי סתיו… כן, אני יודעת, כל אשה צריכה קצת בגדים, אבל באמת הייתי צריכה. בשכונה היאפית שלי יש מבחר מכובד של בוטיקים שיקים שכל סמרטוט עולה לפחות 100 אירו. אני מודה שמפעם לפעם אני מתפתה על סמרטוט או שמלה יוקרתית, וזה בסדר לאירועים מיוחדים או התפרצות חד פעמית של בעיה בדחיית סיפוקים. אבל כשצריך קנייה קצת יותר רצינית שכוללת מעיל חורף, יש גבול לכל תעלול. אז החלטתי לשים פעמיי אל חנות אוטלט בעיר שנקרא TK MAXX,רשת בריטית שנמצאת גם בגרמניה, הקונספט הוא שהחנויות שלהם הם כמו מחסן גדול- ערמות של בגדים (חלקם הגדול אמור להיות בגדי מעצבים) על מתלים, מסודרים לפי מידות, צריך להגיע לשם עם הרבה סבלנות לנבור, לנבור ולנבור, עד שמוצאים משהו מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לשופינג במערב השומם. תסלחו לי, אני חיה במזרח ברלין ומשתדלת למעט להגיע למערב העיר, שהיא הרבה פחות אטרקטיבית בעיני, אבל החלטתי להפוך את העניין ליום כיף, ואז ראיתי כי טוב. הצטיידתי בחברה עם הרבה סבלנות, אסנת, זמרת אופרה שחרחורת עם עין חדה במיוחד למציאות בין הערמות. יצאתי מהחנות מאושרת.
המשכנו להסתובב, ואז אסנת הציגה בפניי תגלית שנקראית Tchibo, רשת גרמנית שמוכרת קפה (אוסנת טוענת שהוא בינוני למדי), מכונות קפה, כל מיני דברים פראקטיים לבית, וגולת הכותרת בגדים והלבשה תחתונה, והכל בחנות אחת. מעולם לא נכנסתי קודם לחנות כי לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, אבל אסנת הובילה אותי בבטחה אל תוך נבכי חנות הצ'יבו הראשונה שלי ולהפתעתי הרבה גיליתי עולם שלם של בגדי בייסיק שווים בזיל הזול. היתרונות בצ'יבו- הייצור שלהם הוא אקולוגי עם דגש על פיירטרייד ושהם מחליפים את הקולקציה כל שבועיים. הם גם מוכרים את הבגדים שלהם בסופרמרקט ולא רק בחנויות של הרשת. יצאתי מהחנות של צ'יבו שבעת רצון ומרוצה עם אווטפיט סתווי מרשים ליום יום במחיר מצחיק. הגעתי הביתה, והתחלתי לעשות לאנדריאס תצוגת אופנה, שלפתי את הבגדים שקניתי בטי קיי מאקס, בהתחלה הוא התלהב (ביקרתי גם בעוד איזה חנות או שתיים שלא ציינתי פה), אבל לפתע מזווית העין הוא קלט את השקית של צ'יבו והתחיל לגחך. " מה?" שאלתי. "כלום". "נו, ובכל זאת…מה מצחיק אותך כל כך?". "סבתא שלי הייתה מטורפת על צ'יבו וגם בנות הדודות שלי, שגרות בפילפלד קונות בצ'יבו כשהן רוצות להרגיש כאילו אופנתיות". בילפלד זה בסוף העולם, משמע שהוא ניסה לומר לי שאני מתלבשת כמו אחת מהפרובינציה על כל המשתמע מכך.
התמונות צולמו על ידי קירה, הבת המוכשרת של אנדריאס.
הוא לא אהב את מה שקניתי שם, לא בגלל שזה לא יפה, אלא בגלל שהיו לו דעות קדומות. התעצבנתי. הנה אשתו, מנסה לחסוך כסף וקונה בגדים בזול, ואילו הוא לועג לי הבן בלייעל! נעלבתי עד מאוד , מה הוא חושב שאני לא יודעת איך לפוצץ כסף על בגדים אלגנטיים? אין לי בעיה, יש לי טעם טוב מאוד, וגם יקר. אחרי שהתבשלתי עם עצמי, חשבתי, איזה טפשה, הרי רוב הגברים כועסים על הנשים שלהם שהן מוציאות יותר מדי כסף ואילו הוא יורד עלי שאני לא מוציאה מספיק כסף! מצד שני, אם באמת אעשה קניות בבוטיקים, נפשוט את הרגל, אז אמרתי לו במתק שפתיים "אתה יודע מה מותק, אתה צודק, אשה כמוני לא צריכה לעשות קניות בצ'יבו, אני שמחה על הפרגון שלך, בפעם הבאה לא ארחיק לכת ואעשה את כל הקניות שלי בבוטיקים השכונתיים היפים שלנו" סאבטאקסט של חברתכם הפולנייה: "אתה עוד תתחנן שאחזור לעשות קניות ב'ציבו"! אנדריאס ענה לי בלי להתבלבל, שהחוכמה היא לקנות בצ'יבו ולהעמיד פנים כאילו קנית את זה בבוטיק שמעבר לפינה. "לא מותק, מאוחר מדי, בפעם הבאה אני יורדת מיד לבוטיק!". הוא כמובן התנצל עשר פעמים באותו הלילה, החמיא לי חמישים פעם על כמה אני נראית חתיכה בבגדים החדשים מצ'יבו, ושעל בחורה קוסמופוליטית שכמותי זה לא נראה פרובינציאלי בכלל. כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם, הצטלמתי לי בבגדי הצי'בו שלי. אתם מוזמנים להגיב. ויותר מכך אוסיף ואומר, שבימים האחרונים צ'יבו הגיעה לישראל, בעזרת אבא שלי. אבא שלי עובד בחברת ספנות גרמנית שעובדת עם היבואנים של צ'יבו, אז מקווה שהסיפור הזה עשה לכם חשק להיכנס ולהציץ, אגב יש שם גם בגדי גברים.
כשההורים שלי הודיעו שהם מגיעים לחגוג איתנו את ראש השנה, מיד התקשרתי להורים של אנדריאס והצעתי להם להצטרף אלינו לערב חג. "לא יכולת לפחות לשאול אותי לפני כן?" אנדריאס כמעט תלה אותי על עץ. רק זה מה שחסר לו, גם ההורים שלי וגם ההורים שלו בביקור אחד. הוא חשב שזו משימה שהוא יצטרך לעמוד בה בגבורה רק פעם אחת בחיים המשותפים שלנו- ביום החתונה. אבל לא ולא, עכשיו אני גם רוצה שההורים שלו יחגגו איתנו חגים יהודיים בברלין. שלא תבינו אותו לא נכון, הוא מאוד מחבב את ההורים שלי, והוא גם אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא מעדיף אותם מרחוק. לגרמנים מספיק להיפגש 4 פעמים בשנה ולא 4 פעמים בחודש (לפחות) כמו אצלנו. גרמניה היא ארץ גדולה (ליתר דיוק רפובליקה עם 16 מדינות) כך שהמרחק מאפשר קשר רופף. כשאנדריאס שמע שהזמנתי גם את נירית ובן זוגה אולף, ושלמעשה אין חג בברלין בלי רותי ובתה המתוקה רומי, ושלקפה ועוגה יקפוץ עוד ידיד של נירית שבדיוק נוחת חזרה בברלין בערב חג, אנדריאס תהה אם אני מתכננת להזמין את כל עשרת אלפים (פלוס מינוס) הישראלים שגרים בברלין. "ככה זה אצלנו, אנחנו אוהבים לאכול ולהיות קולניים עם כמה שיותר אנשים בחגים שלנו! עם זה התחתנת ולא תשנה את זה". אמרתי לו בהפגנתיות. אנדריאס גלגל את העיניים, הוא כבר מזמן הבין עם מי יש לו עסק. הוא רק אוהב לקטר מפעם לפעם.
רומי המתוקה. צילום: רותי צונץ
ההורים שלי הביאו איתם את השמש לברלין, אשכרה. אחרי קיץ גשום וקר, אמא ואבא לסקי נוחתים והטמפרטורה 26 מעלות, השמש זורחת שבוע שלם. במזוודות הם הביאו את מיטב מחלצות החורף (שלא היה להם מה לעשות איתם פתאום), מתנות לכולנו ואמא שלי דאגה לקנות ולהביא את כל הקישוטים והאביזרים לשולחן החג- מפת שולחן יפיפייה,כיסוי לחלה עם רקמת רימונים מעשה עבודת יד, גביע קידוש שאבא קיבל מתנה לבר מצווה, מחזיקי מפיות בצורת רימונים, מפיות אלגנטיות, קישוטי שולחן בצורת רימונים ותפוחים, ספרי מתנה עם כל ברכות החג ועוד ועוד.
נירית ואולף. צילום: רותי צונץ
יומיים לפני החג הוריי התחילו לעמול בחריצות לתכנן תפריט, לעשות קניות, הפלא ופלא אין לי סרוויס ובטח לא מספיק סירים לבישולים ל-11 איש, אז הם התרוצצו איתי בעיר וניצלו את ההזדמנות לקנות לנו כל מה שצריך. אנדריאס חזר הביתה בצהריים מצויד בבקבוקי יין (הוא קניין היין למסיבות ואירועים בבית שלנו). מיד שלחתי אותו להביא כסאות מהשכנים. אנדריאס נבהל מכל המולת ההכנות בבית. "עם חג המולד אתם מתחילים לפחות חודש מראש עם השווקי חג מולד, ועוגות הקריסמס, והעץ והקישוטים ומסיבות המשרד… אז מה זה אתה נלחץ מיומיים הכנות?" יריתי לעברו. הוא ענה: "כן, אבל לנו יש קריסמס פעם בשנה… לכם כל רגע יש חג!"
שולחן החג. צילום: רותי צונץ
הגיע הערב הגדול, מכיוון שאבא שלי אתיאיסט מושבע, אמא שלי ישבה בראש השולחן וניהלה את ברכות החג, עם הסברים מפורטים על כל מנהג וברכה, מה שהרשים מאוד את החמות. חששתי שהם לא יעמדו בכמויות האוכל והרעש שלנו, אבל נראה שהם נהנו והתרשמו מאוד. גם אנדריאס אחרי כמה כוסות יין, השתחרר ונהנה. כולם היו מלאי התפעלות מהשולחן שאמא ערכה, מהבישולים של אבא, ומהצימעס והעוף ברוטב דבש שנירית הכינה, אבל גולת הכותרת הייתה עוגת תפוחים משובחת במיוחד שהוריי קנו ב"אנה בלומה", בית הקפה האהוב עלי בפרצלאור ברג היאפית שלנו. גם הבת של אנדריאס השתתפה בחגיגה, וכל הסיפור נראה לה מאוד אקזוטי, כשהאורחים הלכו היא דפקה פוזות למצלמה עם כיפה על הראש וביקשה לשמור במתנה את אחד מספרי הברכות שאמא שלי הביאה.
שלא תחשבו שרק העבדתי את הוריי בפרך. אחרי ערב חג הספקנו לבלות במוזיאונים, מסעדות, נסענו לפוטסדאם ואף ביקרנו באופרה.
באופן מצער, ההורים לקחו חזרה איתם בטיסה את השמש, כבר למחרת צנחו הטמפרטורות ומתחילים להרגיש כבר את הסתיו.
אתמול בערב הלכתי לבית הכנסת ב-Ryckestrasse לכבוד יום כיפור. בכניסה עמדו קבוצה מכובדת של שוטרים ואנשי בטחון. כמה עצוב שאנחנו צריכים להיות כה מוגנים. ברכתי מיד את השומר הישראלי: "גמר חתימה טובה", כדי שידע ש"זו משלנו". הוא שאל: "זו פעם ראשונה שלך פה?", "לא, הייתי פה גם ביום כיפור שעבר". "את גרה בברלין?", המשיכה החקירה, "כן, אני מהשכונה". השומר סימן לאיש האבטחה הרוסי שאני בסדר, שלא צריך להעביר את התיק שלי בדיקת בטחון קפדנית. ברגעים כאלו אולי לא פוליטיקלי קורקט להגיד, וזה בטח ישמע קצת מטופש זה נותן לי סוג של בטחון שאני שייכת "למועדון העם היהודי", ויותר מזה למועדון הישראלי. לא משנה איפה אהיה בעולם, וכמה אהיה חריגה ושונה בחברה שאני חיה בה, במקום שיש עוד יהודים, אפילו אם אני לא מכירה אותם, אני איכשהו מרגישה שייכת. מכיוון שהמילים בתפילות שלנו ממש מביאות לי את החלסטרה, אז פשוט עמדתי לי קצת בבית הכנסת, בלי סידור תפילה, רק הקשבתי לחזן (זה קצת כמו אופרה), והתרגשתי לכמה רגעים להיות יהודיה בברלין עם כל המשמעות ההיסטורית. אבל הדבר הכי כיף זה שאני כבר מכירה חצי מבית הכנסת, כלומר חצי מהשכונה, ממש כמו בפלורנטין.
זוכרים שבאחד הפוסטים הקודמים סיפרתי לכם שהדרך שלי להתמודד עם השואה זה פשוט לא להתעסק בה? אז אחרי שנה וחצי בברלין, סוף סוף עשיתי זאת. אזרתי אומץ ונסעתי לבקר במחנה ריכוז. זה התחיל מזה שאנדריאס ואני רצינו לבלות יום ראשון רגוע. אנדריאס תכנן לקחת אותי לאיזה ספא שעה מברלין, נשמע טוב, לא? לא יודעת להסביר את הצורך המזוכיסטי הזה, אבל נכנסנו למכונית ושינינו את מסלול היעד, במקום להגיע לספא, מצאנו את עצמנו במחנה ריכוז.
זקסנהאוזן נמצאת 35 ק"מ צפונית מברלין בעיר אורניינבורג. המחנה ממוקם ממש ליד בתים שהיו שם גם בתקופת המלחמה, חלק מהשומרים במחנה גרו בבתים הסמוכים אבל גם תושבים מין המניין, שזה נושא מעניין ומזעזע בפני עצמו- איך אנשים חיו ליד הזוועה הזאת והעלימו עין. זקסנהאוזן נבנה ב-1936 והתחיל כמחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בעיקר קומוניסטים, אך בהמשך עברו בו פושעים, הומוסקסואלים, יהודים, בעלי מוגבלויות ושבויי מלחמה.
הדברים שנגעו בי וזעזעו אותי בעיקר היו הדברים הקטנים שקשורים ביום יום כמו זה שהיה מותר לאסירים ללכת לשירותים רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב אחרי עבודות הכפייה. בבוקר לא תמיד הספיקו בגלל התורים. או כמו זה שבמגורים של היהודים (הפרידו בין קבוצות אסירים שונות), בכוונה סגרו את כל החלונות בלילה כדי שלא תהיה סירקולציה של אוויר, ככה שאנשים ממש יכלו להיחנק בשנתם. המחשבה שאנשים שחיו חיים רגילים לגמרי, הלכו לתיאטרון, ישבו בבתי קפה ומסעדות, ביקרו חברים, הלכו לעבודה, עשו אהבה, חלמו חלומות ויצרו, איבדו ביום אחד את החופש שלהם, אנשים נורמאלים כמוני וכמוכם. עוד משהו שזעזע אותי היה שכשמשהו הוצא להורג כולם היו צריכים להישיר מבט ולצפות,אחרת…
אנדרטה סובייטית לזכר הנרצחים במלחמת העולם השנייה
זקסנהאוזן לא הייתה כמו אושוויץ במובן שלא התקיימו שם רציחות המוניות של יהודים, אך הוציאו בבת אחת להורג 14,000 שבויי מלחמה סובייטים. מה שאירוני זה שהסובייטים השתמשו בזקסנהאוזן כמחנה ריכוז לאסירים ומתנגדים לשלטון אחרי המלחמה ועד תחילת שנות ה-50. בשנים הללו מתוך 60,000 האסירים במחנה 12,000 מתו מרעב ומחלות.
מחוץ למחנה אוטו גלידה...
האמת רציתי לצלם יותר, אבל איכשהו, כשנחשפים לכל הזוועות הללו, קשה לשלוף מצלמה ולהיכנס לפוזה. למען האמת, התלבטתי אם לנסוע לשם עם אנדריאס או באופן עצמאי. לא ידעתי איך ארגיש איתו במחנה ריכוז. אבל זה היה לנו לגמרי טבעי לעבור את זה יחד. זה כמובן עורר אצלי מחשבות, איזה גרמני אנדריאס היה אם היינו מכירים ב-1936, עיתונאי שמאלני… פוטנציאלית גם הוא מתאים לפרופיל של אסיר פוליטי, היינו יכולים להכיר במחנה. מצד שני, אי אפשר לדעת אם הדעות שלו היום היו אותן דעות אם הוא היה חי באותה התקופה או האם המלחמה והחטאים של הסבים שלו, עצבו את השקפת העולם הפציפיסטית שלו. בכל אופן, אחרי שלוש שעות במחנה ריכוז, היינו חייבים למצוא דרך לעודד את עצמנו, ולהרים חזרה את המורל, אז הלכנו לשתות קפה ולאכול שטרודל בקפה איינשטיין, שם יש את השטרודל והשניצל הכי טוב בעיר. שימו לב, יש שתי רשתות קפה איינטשטיין בברלין. אני מתכוונת ל-Café Einstein עם C ולא Kafe Einstein עם k. אם תלחצו על הלינק תוכלו לקרוא המלצה קצת יותר מפורטת.
תמונות מההצגה מתוך אתר התיאטרון
ואם כבר במלחמת העולם השנייה עסיקנן, בימים אלו רומן רב המכר "לבד בברלין" של הנס פאלדה מועלה בתיאטרון גורקי (שיושב ממש על שדרת אונטר דן לינדן המרכזית, שבצד המזרחי של העיר), שנחשב לאחד מהתיאטראות הטובים בעיר חשוב לציין עם כתוביות באנגלית! זה היה הביקור השני שלי לתיאטרון בברלין ובגרמניה בכלל. על כמה הייתי מזועזעת מההצגה הראשונה שהלכתי לראות כבר סיפרתי לכם. "לבד בברלין" זה אחד הספרים המדהימים שקראתי בשנים האחרונות, ממש יצירת מופת שמלמדת אותנו על המחאה האזרחית לשלטון הנאצי בתקופת המלחמה. למי שלא מכיר הסיפור המרכזי הוא על הזוג אוטו ואנה קוונגל שמאבדים את בנם היחיד במלחמה, וכאות מחאה הם מחליטים לכתוב גלויות נגד היטלר ומעשי המשטר. הם מניחים את הגלויות באופן אנונימי בכל מיני פינות של העיר כל יום ראשון. הגלויות הללו מתגלגלות לידי הגסטאפו, שמנסה לאתר את כותבי הגלויות עד שכמובן היא מצליחה וסופם כבר ידוע. אך הספר מספר לא רק את סיפורם של הזוג קוונגל, אלא גם את סיפורה של החברה של בנם, טרודל שנקרעת בין הצורך שלה לפעול נגד השלטון על ידי התחברות ל"תא של פעילים קומוניסטים" ובין הרצון שלה לחיות חיים נורמאליים, להתחתן ולהקים משפחה וכמו כן גם תמונה של דיירי הבית ברחוב יבלונסקי שברובע פרנצלאורברג (ממש רחוב ליד הרחוב שבו גרנו לפני שעברנו דירה). דיירי הבניין מציגים קשת רחבה של טיפוסים ברלינאים, כמו למשל הדוורית אווה קלוגה שבעלה הבטלן כל פעם חוזר בשביל לשנורר ממנה מזון וכסף, בורקהאוזן המלשן ואשתו שמתפרנסת מזנות על מנת שיהיה אוכל לילדים, משפחת פרסיקה המאיימת והקולנית, עם האב השתיין, ושני הבנים המשרתים באס-אס וגברת רוזנטל הזקנה, היהודייה שמסתתרת אצל השופט פרום.
מדובר בספר שנחשב יצירת מופת, המבוסס על סיפור אמיתי, נכתב בערך ב-40 יום,והסופור האנס פאלדה, שהיה מכור לסמים ואלכוהול, מת לפני שהספר יצא לאור, אגב, בגרמניה הוא בכלל לא זכה לאותה הצלחה כמו בעולם. מדוע הגרמנים לא מתלהבים מהספר זה כבר עניין אחר שקטונתי מלהסביר, גם לאנדריאס אין הסבר. בכל אופן, מי שרוצה לקרוא עוד על חייו של פאלדה ועל הספר מצרפת פה לינק לכתבה מ"הארץ".
ההצגה עצמה קצת איכזבה אותי. נתחיל מכך שבשיח עם השחקנים לאחר ההצגה, הם סיפרו שלמעשה הם לא עבדו כלל וכלל עם מחזאי, הם לקחו ספר שאורכו 800 עמודים, ועשו לו לבד עיבוד יחד עם הבמאית הצעירה יורינדה דרוזה. מצד אחד הסצנות היו מרתקות, הדרך שבה כל שחקן שחק מספר דמויות היה רעיון מצוין שתרם לדינאמיות של ההצגה, השחקנים היו מצוינים ואנרגטיים. כשקראתי את הספר בסוף הייתה לי צמרמורת, הספר ממש הלך איתי שבועות, נגע בי. המחזה ממש לא. למחזה לא היה את אותו אפקט רגשי. ניסיתי להבין למה, אני לא מבקרת תיאטרון, אבל אני חושבת שהם נתנו לסיפור המרכזי של הזוג קוונגל הרבה פחות משקל, הם הכניסו את כל סיפורי המשנה וכמובן במחזה של שעתיים וחצי אי אפשר להכניס הכל, אז זה יצר חורים בסיפור. אנדריאס שלא קרא את הספר לא הבין איך כל מיני דמויות צצו משום מקום שהוא לא ממש הבין מי הן. מה שהפך את המחזה יותר לאוסף של תמונות מחיי טיפוסים בברלין של אותה התקופה והדרך שבה כל אחד מהם בוחר לשרוד. זה היה קצת עמוס מדי. אבל זה תואם את מסורת התיאטרון הגרמני לקחת יצירה ולפרק אותה. "גרמנים רוצים שיגרמו להם לחשוב, כשהם הולכים לתיאטרון, כי הם מפחדים להרגיש",כך טוענת חברתי קורינה שניסתה להסביר לי את התופעה. מה שהרגיז היה הסוף. אוטו קוונגל יושב בחקירה לאחר שנתפס ומסביר לחוקר שלו את מעשיו, סצנה יפיפייה, שקטה ולא מתלהמת, שבסופה בכתוביות מתארים מה עלה בגורלם של כל הדמויות בסיפור. אבל הם לא יכלו להשאיר את זה נקי, הם היו חייבים להאכיל אותנו בכפית ברגשות האשמה האופייניות של הדור השלישי בגרמניה. באותו הזמן עומדים בצד טרודל וקרל, טרודל הייתה החברה של בנם של הזוג קוונגל וקרל הוא בעלה, והיא מתנצלת על כך שכל מה שהיא רצתה לעשות זה לחיות, ושהיא לא עשתה כלום כדי להתנגד לשלטון. נו באמת. לא בכל מקום הגרמנים צריכים לתקוע את רגשות האשמה שלהם. להלן הלינק לאתר תיאטרון, הצגה הבאה ביום חמישי הקרוב, ככה שאתם יכולים להפיץ בין חברים שמבקרים בברלין.
וכדי לא לסיים את הפוסט הזה בנימה דיכאונית, שהרי הרבה זמן לא נפגשנו, ואנחנו רגע לפני ראש השנה, אספר לכם שהייתי בהופעה של אחת הלהקות האהובות עלי, "הדג נחש", שהגיעו לברלין. עם התמונות שצלמתי אי אפשר לראות כלום, אז קבלו שיר נהדר שלהם מהדיסק החדש "אני מאמין".
מכיוון שאני כותבת פחות בקביעות עכשיו, אני מציעה לכם להרשם לבלוג ולקבל עדכונים מתי שמתפרסמים הפוסטים. גם כשאני נעלמת, אני בסוף תמיד חוזרת, ואני מעריכה את זה שאתם נשארים איתי. שתהיה שנה טובה לכולכם, וצ'וס כמו שהגרמנים אומרים, אם כי אני תמיד אומרת יאללה צ'וס, אני מקווה שאצליח להדביק את כל העיר בשילוב הקטלני.
כדי שלא תחשבו שנעלמתי לגמרי, הנה כמה עדכונים על מה עשיתי הקיץ. ביולי היינו בחופשה משפחתית. לא התחשק לנו להיכנס להוצאות ובטח שלא התחשק לנו לראות עוד שדה תעופה, אז העמסנו את האוטו, ונסענו שוב לים הצפוני. כל מי ששומע שביליתי את חופשת הקיץ שלי בים הצפוני מגלגל את עיניו בשאת נפש, ושואל "למה?!". אהבתי את הים הצפוני בביקור הראשון, אבל לבלות שם חופשת קיץ זה כבר גרמניה הארדקור, או כפי שאמרתי לחמותי, "זה לא גרמניה למתחילים". מזג האוויר היה זוועה רוב הזמן, וזה דווקא שיחק לטובתי, ככה הסתגרתי לי בדירת הנופש שלנו ועבדתי על התסריט שלי. דירת הנופש הייתה ממש מול תחנת מכבי האש, וליד תחנת הדלק של גארדינג, עיירה שכוחת אל וחסרת חשיבות, 13 ק"מ מסנט פטר אורדינג- האילת של הגרמנים. נו, מה לעשות, עד שקבלנו החלטה מה לעשות עם הקיץ שלנו כבר לא נשארו דירות נופש באזור שרצינו. מה עושים כשיורד גשם וקר? משהו שנקרא ווטוונדרונג. הרי ספרתי לכם כבר שבשפל, הים נעלם ואפשר לצעוד קילומטרים בים בלי שיהיה…אה… ים. החול זה לא חול ים רגיל אלא בוץ… זה כמו לצעוד על מסכת בוץ של ים המלח. אבל מכיוון שצריך לדעת עד לאן ללכת ומתי, עושים סיורים מאורגנים, למה אם אתה נתקע בלב הבוץ בשעה הלא נכונה, ופתאום עולה הגאות זו סכנת נפשות. אז יצאנו לסיור מודרך שכזה… קפאו לי כפות הרגליים וחוץ מלראות סרטנים, תולעים וצדפות לא רואים הרבה. הגרמנים האלה ממש מזוכיסטים.
ביום הכמעט יחיד עם שמש, עשינו שיעור ניסיון בגלישת גלים. Moi הפדלאה המדופלמת. הסכמתי רק כי תמיד הייתה לי מין פנטזיה רטובה כזו ללבוש חליפת צלילה, זה סקסי לאללה.אתם לא חושבים? בכל השעתיים הצלחתי לגלוש אולי 30 שניות, אבל הי, למי אכפת, לבשתי חליפה ודאגתי להצטלם בה. חזרתי מהים הצפוני לברלין כמה ימים לפני אנדריאס ובתו. זכיתי לעוד ביקור קצר מאבא שלי, שהזמין לנו את הכרטיסים הכי יקרים ב- Komishes Oper . הוא גרר אותי כמעט בכח לאיזה אופרה כבדה ומדכאת, שבאופן מפתיע אפילו נהניתי ממנה, אז תודה לך אבא שבגיל 33 הצלחת להחדיר בי קצת קולטורה!
חוץ מזה, לחברתי נירית, עליה אספר לכם בהמשך, יש חבר חדש, והתחביב שלו זה ירי, ולא הוא לא פסיכופט, הוא ממש מקסים. נירית הזמינה אותנו למטווח להתנסות. המטווח לא פחות ולא יותר בוואנזה, אתם יודעים, איפה שהבכירים הנאצים נפגשו כדי לתאם את הפתרון הסופי. אירוני משהו, לא? תמיד פנטזתי לירות ברובה. בצבא יריתי בעוזי, אבל עוזי זה לא סקסי כמו רובה. אז הנה הגשמתי שתי פנטזיות הזויות בקיץ אחד.
מה חוץ? שתי חתונות. אחות של אנדריאס התחתנה עם זוגתה. בגרמניה החוק אינו מאפשר לזוגות חד מיניים להתחתן, אבל הן עשו טקס אצל העורך דין ואחר כך מסיבה במסעדה צרפתית שווה. זה היה במינכן. הן ביחד 10 שנים, והפעם הראשונה ששתי המשפחות נפגשו היה ערב לפני החתונה, אבל בסוף הכל עבר בשלום. הכלות היו יפיפיות, אחת לבשה שמלה לבנה והשנייה שמלה כסופה, ואגב בלי טיפה של מייקאפ! אני נשבעת.
שבועיים אחר כך חתונה של בת דודה של אנדריאס באיזה כפר שכוח אל חצי שעה מהנובר. גם זו הייתה חתונה לא שגרתית מבחינתי, כי יש לזוג תינוקת, ומי שחתנה אותן בכנסיה הייתה כומרית (ככה אומרים את זה?). ככה זה בגרמניה, קודם עושים ילד או שניים ואחר כך מתחתנים. למחרת אחרי החתונה, נסענו לטייל בהנובר, אני לא יודעת למה משמיצים אותה שהיא כל כך מכוערת, היא ממש לא נוראית. אבל אחרי שחשבון הבנק שלנו התרוקן בגלל שתי החתונות הללו, אני מבינה למה הגרמנים לא מביאים צ'קים לחתונות, אם צריך לקחת רכבת לצד השני של גרמניה וצריך להשאר לפחות לילה אחד בבית מלון אז כל התקציב הולך על לוגיסטיקה. אבל שלא תחשבו שבאנו בידיים ריקות!
אחרון החביב, אבל חשוב לא פחות, אני רוצה להזמין את הקוראים המקומיים שלי, למסיבת חוף של "הבית" ביום ראשון הקרוב. מה זה "הבית"? אנחנו קבוצה של בעיקר יוצרים צעירים שגרים בברלין, ומארגנים אחת לחודשיים ארועי תרבות באופן התנדבותי. זה עומד להיות הארוע השני שלנו. בברלין כיום חיים בערך בין עשרת אלפים לחמשה עשר אלף ישראלים. הגרמנים מאוד סקרנים ומעוניינים ללמוד על התרבות שלנו, מעבר למה שמראים בחדשות על ישראל ומעבר לכל מה שקשור בשואה.
נירית התותחית!
חברתי נירית ביאלר, שגרה בברלין מזה חמש שנים, ומכירה את כוווולם, החליטה להרים את הכפפה. יש לה חזון להקים בברלין את האינסטיטוט פרנסיז/ מכון גתה הישראלי הראשון לתרבות ישראלית. כמובן, אין לה ציפיות שמדינת ישראל תממן פעילות מופרכת שכזו, אבל יש לה חלום, ויש לה חזון והיא הדביקה אותנו, קבוצה של יוצרים צעירים, להגשים את החזון המדהים שלה איתה. התחלנו בצנוע, אין לנו בית פיזי, אבל המטרה היא כל חודשיים לארגן אירוע, עם הזמן כשנבסס את עצמנו ויכירו אותנו, אנחנו מקווים להפוך לארגון ללא מטרות רווח ולזכות למימון מגופים ציבוריים. הפעם הארוע הוא בפורמאט של מסיבה עם די ג'יים ישראלים כולל טרי פויזן שינגנו סט מיוחד ולהקת יחצן בחצן שיופיעו לייב. זה נכון שאין חוף ים בברלין, אבל על גדות נהר השפרה יש מקומות שייתנו לכם את האווירה המתאימה. אז תבואו, תהיה מוזיקה, אוכל, מטקות, שש בש… ואווירה שמחה (אפשר להביא גם ת'ילדים)! פרטים בדף הבית שלנו בפייסבוק
הגיע הקיץ לברלין, אם אפשר לקרוא לזה ממש קיץ. פה ושם יש ימים שטופי שמש עם 25-30 מעלות. כשזה קורה, הברלינאים פוקדים את האגמים שבפארקים או בחורשות בעיר כמו למשל בוויסנס סיי (Weissen See). זה כיף אמיתי לשחות באגם, אני מתחילה להבין את הגרמנים עם כל הקטע שלהם לחיבור עם הטבע. בשאר הזמן יורד גשם זלעפות וקר. אנדריאס סיפר לי שהשבוע האחרון של יוני נקרא ""Sieben Shläfer, על שם איזו אגדה קתולית. משמע שבעת הישנים, והימים הללו הם שיגדירו את מזג האוויר ל-8 שבועות הבאים של הקיץ. כלומר אם ירד גשם באותו השבוע אז נדפק כל הקיץ. אצלנו היה שבוע מעורב, משמע שהקיץ הולך להיות מעורב. יכול היה להיות יותר טוב ויכול היה להיות יותר רע.
עם אורי, החתיך ההורס רגע לפני היציאה לטיול.
אז אפרופו טבע וברלין, לא מזמן ידידי אורי הזמין אותי להצטרף לטיול בשפרה וואלד עם ידידה שלו שהגיעה לביקור מהארץ. השפרה וואלד, 100 ק"מ מזרחית לברלין, זו אטרקציית טבע אמיתית,לפי וויקיפדיה 484 קמ"ר של יערות, עם מעל 200 תעלות מים. מגיעים לשם תיירים, בעיקר גרמנים כדי לחתור בקיאקים. שמחתי על ההזדמנות לצאת לחיק הטבע ולהכיר קצת יותר את ברלין רבתי. אתם יודעים איך זה אצל ישראלים, חבר מביא חבר, ואורי הודיע לי שעוד זוג חברים של ידידתו בדיוק נחתו בברלין מלונדון, וגם הם יצטרפו לטיול שלנו.
מפגש מפתיע עם ליאת
כשהם באו לאסוף אותי, גיליתי לתדהמתי שאני מכירה היטב את החברה של הידידה של אורי. ליאת. היינו חברות כשגרתי בלונדון. הכרנו ברחוב, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הלכתי לאיבוד באזור צ'רינג קרוס, ובקשתי ממנה הכוונה, היא ענתה לי במבטא ישראלי באנגלית שהיא לא מכירה את האזור, ומשם הכל התגלגל. החלום שלה היה להיות עורכת סרטים, והחלום שלי היה ונשאר עדיין להיות תסריטאית. שתינו עדיין עובדות על הגשמת החלום. ליאת נאבקה קשה כדי להישאר בלונדון, בלי אזרחות אירופאית אבל היא שם כבר יותר מ-10 שנים.הקשר בינינו, כמו כל מיני קשרים שהיו לי בלונדון התמוסס עם הזמן. שמחתי לראות שהיא במקום טוב, שמזה 5 שנים היא בזוגיות אוהבת עם גבר מקסים, יהודי ממוצא צרפתי, השניים הכירו בפסטיבל קולנוע בלונדון, הוא אומנם איש עסקים אך חולק עם ליאת את אותה אהבה לקולנוע.
עם ליאת
כשהגענו למקום שבו משכירים קייקים, אני מיד הצעתי לידידה של אורי, גילי, להיות הפרטנרית שלי לקיאק.אני אומנם חסרת קורדי נציה, אבל יאמר לזכותי שיש לי אינסטינקטים טובים. כשראיתי את הבטחון שיש לגילי על הכביש, איך היא נהגה ברכב שכור במקום זר שהיא לא מכירה בלי פחד או היסוס, כאילו היא גרה שם כל החיים. ישר הבנתי שהיא על הכיפאק. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלה בקיאק אבל גם את זה היא ידעה לעשות כאילו היא מקייאקת כל החיים. היינו 9 חבר'ה (באו עוד כל מיני חברים נוספים של אורי) והתחלקנו ל-3 קיאקים. ליאת ובן זוגה הפכו להיות האתנחתא הקומית של הטיול. הם לא הצליחו לחתור, בן זוגה הוא איש גבוה, כך שהקיאק היה קצת קטן למידותיו. גיליתי לתדהמתי שיש משהו שהוא אפילו יותר חסר קורדי נציה ממני. איש עסקים מצליח ומבריק, שלא יכול לחתור בקיאק. הם כל הזמן נתקעו בסלעים ומהר מאוד הם התהפכו ונפלו למים, ושלא תחשבו שמדובר פה במי יודע מה איזה אמזונס, כולה ביצות עם מים, בלי זרמים כמעט ובחלק מהתעלות המים היו מאוד רדודים. אני מילאתי אחר ההוראות של קפטן גילי, וחתרתי יפה. אחרי שעתיים שבהם ליאת ובן זוגה התענו, גילי הציעה להפריד ביניהם ולצוות כל אחד מהם עם חותר קצת יותר מיומן. מזל שגילי חשבה על זה, אחרת בחיים לא היינו מסיימים את המסלול שארך כ-4 שעות, שבסופו פתחתי שרירי ידיים של שוורצנגר.
בן זוגה של ליאת הצליח ליפול עוד פעם מהקיאק רגע לפני שסיימנו את המסלול. אחר כך נסענו לאחת העיירות בסמוך לאכול ארוחת ערב במסעדה, ומכיוון שהוא היה רטוב מכף רגל ועד ראש, הוא נאלץ לוותר על מכנסי הג'ינס וללכת למסעדה יחף, בתחתוני הבוקסר שורטס ומעיל עור אלגנטי שלמזלו הוא השאיר במכונית, כך שהיה לו משהו יבש ללבוש. אתם יכולים לדמיין לעצמכם איזה מבטים סקרנים עוררנו, 7 ישראלים רועשים, גרמני אחד, ועוד יהודי צרפתי , בעיירה שכולם גרמנים, והתיירים הם גם תיירים גרמנים, אבל לבן הזוג של ליאת היה הרבה בטחון והומור עצמי. הוא כמובן לא הרשה לי לצלם אותו, אבל תצטרכו להאמין לי שזה היה מצחיק.
ואפרופו אורחים מחו"ל, לפני כמה שבועות הגיעה לברלין אורחת מיוחדת, גורו הדיאטות מירי בלקין. את מירי בלקין אני מכירה מגיל 14, הלכתי לחוגים שלה אחרי מלחמת המפרץ, בה ישבתי בבית, שחקתי פקמן על המחשב ועליתי משעמום, אני נשבעת, בערך 8 ק"ג. התאהבתי בה ממבט ראשון, עם החום היווני והאסרטיביות הבלתי מתפשרת. במשך השנים המשכתי ללכת לחוגים שלה און ואוף, ועכשיו כשאני בברלין אני עושה את דיאטת האונליין שלה. יש לה אתר אינטרנט עם תכנים מדהימים, ואפשר לשמוע את ההרצאות שלה דרך האינטרט. חלק מכם רואים את התמונות שלי וחושבים, מה לבחורה הזו ולדיאטה, אבל תאמינו לי שאם לא הייתי שומרת על עצמי, לא הייתי נראית ככה. חוץ מזה נורא נחמד לי לראות אותה פעם בשבוע, זה מרגיש כמו להיות בבית, היא שולחת לי רוח חמימה ונעימה לברלין. וההרצאות שלה נותנות לי הרבה כח, כי היא לא מדברת רק על דיאטה, יש לה כל כך הרבה חוכמת חיים ובטחון עצמי, שההרצאות שלה והסיפורים שהיא מספרת מהחיים שלה הם שיעור לחיים בכל מיני תחומים. בכל אופן, היא ובן זוגה אריה, הגיעו לכמה ימים לברלין ואנדריאס ואני נפגשנו איתם לארוחת ערב ואחר כך לקחנו אותם לסיבוב בעיר, להראות להם את ברלין בלילה. היה לי לכבוד לארח אותה. מפעם לפעם מגיעים אורחים לעיר, שאולי בתל-אביב לא היה לי יוצא לפגוש אותם בצורה חברתית כזו, זה נחמד.
כמו בשנה שעברה, הבלוג יוצא לחופשת קיץ. הקוראים הנאמנים שלי מהפרלמנט (מדובר בקבוצת חברים של אבא שלי שכולם מתאמנים יחד בקאנטרי קלאב של כפר סבא, וכל שבת בבוקר פותחים שולחן אחרי האימון) יצטרכו להיעזר בסבלנות עד ל-3 בספטמבר.
בקושי הספקנו לנחות חזרה בברלין וכבר נפל עלינו "חג העליה", חג קתולי שמציין את היום שבו ישו הגיע לגן עדן. " 40 יום לקח לישו להגיע לגן עדן? מה לקח לו כל כך הרבה זמן?!", שאלתי את אנדריאס. "לפני שהוא הגיע לגן עדן הוא קם לתחייה והתהלך על פני הארץ, את יודעת איך זה, היו לו דברים לעשות." סנגר אנדריאס על המושיע.
אבל עזבו אתכם מישו, הרווחנו סופ"ש ארוך והחלטנו לנצל אותו עם טיול מחוץ לעיר. שמנו פעמינו אל כפר נידח בערך 20 ק"מ מהים הצפוני שנקרא Wewelsfleth. כל כך יפה, כל כך פסטורלי, הכל ירוק, פרות וכבשים מלחכות עשב. אלא שבכפר הקטן הזה ישנו קאץ', מספר ק"מ ספורים ממנו ישנו כור גרעיני. זה נראה קצת כמו הכור בסרט המצויר של משפחת סמפסון (חשבתי לתומי שאולי נמצא שם את הומר מדובב לגרמנית, סתתתאם). יש עכשיו הרבה מאוד דיונים ומאבקים לסגור את הכורים הללו, ולמצוא להן אנרגיה חילופית, במיוחד לאור מה שקרה ביפן, ונראה שבעשור הקרוב הכורים האלו ייסגרו. בכל אופן, מה הביא אותנו לכפר הזה?
הכור הגרעיני ברקע
אשתו של החבר הכי טוב של אנדריאס, לריסה, היא סופרת חרוצה, שקבלה לאחרונה מלגת סופרים שכוללת מגורים בבית סופרים בכפר הזה למשך ארבעה חודשים. בית הסופרים נבנה במאה ה-17 , וממוקם ממול לבית הקברות של הכפר,בעבר היה שייך לקנטור של הכנסייה. הסופר גינטר גראס, רכש את הבית ב-1970, אך כשהקימו את הכור הגרעיני בשנות ה-80, גראס החליט לעבור בית, ותרם את הבית במתנה למדינה, כדי שהוא ישמש סופרים כמקום שקט לכתיבה. הבית קרוי על שם הסופר הגרמני היהודי אלפרד דבלין, שהיה המורה הרוחני של גראס (אני חושבת שבמציאות הם מעולם לא נפגשו אבל גראס מושפע מאוד מיצירותיו). הבית משומר בצורה מדהימה ואוטנטית. יש בפנים ריח מוזר,ישן כזה וממש מרגישים את ההיסטוריה בבית. הוא משמש 3 סופרים. חדר העבודה של לריסה, היה לא פחות ולא יותר חדר העבודה של גראס.
בכניסה לבית
בעלה של לריסה, וולפרם, הגיע לסופ"ש, והילדים החמודים שלהם (פאקו 5 וגרטה 3) היו כבר שם עם לריסה, ואנדריאס רצה שנבלה איתם.אנחנו התארחנו ביחידת דיור בחווה של זוג צעיר בכפר. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם, זו קבלת הפנים הלבבית אך המוזרה של אנשי הכפר. הם מדברים ניב גרמני שמכונה פלאט- דויטש, שנשמע קצת כמו הולנדית, אבל עם האורחים הם מדברים גרמנית רגילה. כשהם חולפים על פניך ברחוב הם מברכים אותך ב- "מוין", Moinזה שלום, אבל המשמעות של המילה זה יפה או משהו בסגנון. ואשכרה אמורים להגיד "מוין" לכל אדם שחולפים על פניו ברחוב, או אם נכנסים לפאב המקומי צריך להגיד מוין לכולם וכולם אומרים חזרה, אחרת זה נחשב לגסות רוח איומה. זה נשמע מאוד מצחיק, וזה מלווה הרבה פעמים בסימון האצבעות כוי, אתם יודעים לרוב זה סמל לניצחון, אבל זו הדרך של המקומיים לנפנף לשלום. לנשים יש נטייה למשוך את ה"מוין" וזה נשמע כזה…. "מממווווויייין" והגברים אומרים את זה יותר בטון סטאקטו "מוין!", ואז זה נשמע כמו משהו שמנסה לומר Morning אבל נבלעה לו המילה.
עם לריסה, בחדר העבודה שלה...
ביום הראשון נסענו לחוף ים, בעיירת נופש שנקראת St Peter Ording, החולות הרחבים הזכירו לי את חוף פלמחים. מה שמעניין בים הצפוני זה הגאות והשפל, כשיש שפל, הים נעלם לקלומטרים, כל מה שנשאר זה חול בוצי, אפשר לצאת לטייל בבוץ, אבל צריך לחשב מתי חוזרת הגאות כדי שלא תמצאו את עצמכם נשטפים על ידי המים בעוצמה. ביום השני נסענו ל- Friedriech Koog (לא היה שם חוף הייתה שם מדשאה מטופחת) שבה הייתה נקודת תצפית מצוינת על תהליך הגאות והשפל. מה שהכי כיף בחוף הים הגרמני זה הסלסלות המפנקות, כפי שאתם רואים בתמונה, זה מגן מפני הרוח. זה לא כמו אצלנו כשחם אז האוויר עומד, בחוף הים הגרמני יש בריזה חזקה, ובסלסת הפינוקים לא תחושו בה.
היה נורא כיף עם החברים של אנדריאס והילדים שלהם, לכל מקום שנסענו, פאקו רצה לנסוע עם אנדריאס ואיתי באוטו, הוא היה טרמפיסט נעים ביותר. אני יצרתי קשר מיוחד עם הילדה גרטה, שהיא ממש דיווה קטנה עם עיניים תכולות תכולות וחיוך שובה. היא כל הזמן רצתה לשחק יחדיו בכדור, שינתה כל רגע את חוקי המשחק כמובן, התרוצצה במרץ חינני, רבה כל שתי שניות עם אחיה מה שנגמר לעתים תכופות בהתפרצות בכי. זה מדהים לראות אסטרטגיות של ילדים קטנים לקבלת תשומת לב- בשלתי ארוחת ערב, וסעדנו בחצר המטופחת שבחווה (מלווה בניחוח חרא של פרות), פאקו הסתכל על הרוטב שהכנתי בגועל ואמר שהוא לא אוהב את הרוטב הזה (אחרי שהוא טעם הוא כמובן ליקק מהצלחת וביקש תוספת כי אין מצב שילדים לא אוהבים את הבישולים שלי), ואז גרטה אמרה בקול הכי מתוק שלה: "זה הרוטב שאני הכיייי אוהבת בעולם", לפני שבכלל טעמה, וחזרה על המשפט הזה לפחות חמש פעמיים.
הגאות הגיעה...
ואפרופו אוכל, אתם בטח מתים לדעת האם אכלנו ירקות טריים, בגלל מגפת המלפפונים. אני עברתי תהליך עם הסיפור הזה, בהתחלה התעלמתי מהחדשות אז אכלתי בלי בעיה, ואז אמא שלי התקשרה וספרה לי שמדברים על מגפת המלפפונים בארץ כאילו שזה קורה ברגעים אלו בתל אביב. החלטתי שאני לא נכנעת להסטריה התקשורתית. אנדריאס אומר שיש בגרמניה 80 מילון תושבים, מתוכם בערך 20 מתו מזה , ועוד כמה מאות חטפו איזו בקטריה, לא צריך להתרגש, במיוחד כשלפחות פעם בשנה יש בגרמניה סקנדל סביב האוכל. וזה נכון, לפני פחות משנה הייתה היסטריית דיוקסין, חומר רעיל שנתגלה במזון העופות ועבר לעופות ולביצים, ואחרי שבועיים אמרו שרק במינון של יותר מ-4 ביצים ביום יש לזה השפעה, ומי שאוכל 4 ביצים ביום ימות מעודף כולסטרול הרבה לפני שהוא ימות מהרעלה! אבל אז נפגשתי עם קבוצת ישראלים ביניהם כתב ישראלי בכיר,שאמר שהוא בכלל הפסיק לאכול ירקות. ואז התחלתי לראות חדשות, בגרמנית, ואני מבינה פחות או יותר חצי מהגרמנית, אבל גם החצי הזה הספיק לי בשביל להיכנס להיסטריה, והחלטתי שאני אוכלת רק ירקות מבושלים. אגב, זה לא רק במלפפונים, הם אומרים לא לאכול בכלל ירקות טריים, ועכשיו הם בכלל לא יודעים אם זה מהירקות. נו טוב, רוב המקרים של מגפת המלפפונים נתגלו בצפון גרמניה, אז כשהיינו בסוף השבוע בצפון ממש לא נגעתי בירקות טריים. בדרך חזרה לברלין, החלטתי בליבי שכשחוזרים הביתה אני חותכת סלט, כי כמה אפשר בלי? אבל אז ברדיו הודיעו שבברלין נתגלו בסוף השבוע מעל 30 מקרים של Ehec, ככה קוראים לזה אצלנו, וירדתי מהרעיון מיד. אז נכון לעכשיו אני לא אוכלת ירקות טריים, ואם משהו מגיע מהארץ, הוא מוזמן להביא לי משלוח של סלט ישראלי קצוץ דק, כי אני לא יודעת כמה זמן אני אעמוד בלבשל את הירקות שלי למוות.
בבית של אלפרד דבלין, בכניסה, השאירו חנות אוטנטית מפעם שהייתה שם.
לפני שאנחנו אומרים "מוין", אני רוצה לספר לכם על פרוייקט מקורי של ידידי יובל אברמוביץ'. יובל הוא אחד האנשים הכי חרוצים ומצליחים שאני מכירה, עיינו בערך המילה מולטי טאסקר במילון ותמצאו את יובל, הוא מסוג האנשים שיכולים לג'נגל בין פרויקטים בתחומים שונים בלי להתפזר ועם מקסימום פרודוקטיביות והצלחות מוכחות. הוא מרצה, הוא עיתונאי, הוא סופר, הוא שחקן, הוא יזם ובעל רשת חנויות למזכרות תל-אביביות שיקיות. מעורר פאקינג קנאה. כששאלו אותו מה סוד ההצלחה שלו, הוא אמר שהוא עורך רשימה עם הדברים שהוא רוצה להגשים, ואז מתחיל לחפש דרכים להוציא את הרשימה לפועל. זה עורר אצלו את הרעיון לפתוח בלוג בו אנשים מעלים את הרשימות שלהם- 10 דברים ב-400 יום. אז גם אני שמתי את הרשימה שלי, ויובל ישמח אם תשלחו לו את הרשימות שלכם למייל: uvtlv1@gmail.com, הכנסו והציצו בבלוג הרשימה, אבל אני מודה שאני לא מאמינה שכל מי שרושם רשימה יגיע להשגיו של יובל. אתם יודעים כמה רשימות רשמתי בחיי? בכל אופן, זה אף פעם לא מזיק לנסות, במיוחד כשזה לא עולה כסף, אמרה הפולניה.
נכשלתי בטסט. כן, בדיוק מה שאתם שומעים. יש לי רישיון רק על אוטומטי. ולפני שכל החכמולוגים יקפצו להציע הצעות, זה כתוב על הרישיון באנגלית שיש לי רישיון רק לגיר אוטומטי. למה לפני 16 שנה החלטתי להוציא רישיון רק על אוטומטי? כי כמו שכבר ציינתי מספר פעמים בעבר, שידידתכם הנאמנה קצת חסרת קורדינציה. התחלתי על הילוכים וראיתי שזה קצת מסובך, במיוחד שאני שמאלית וההילוכים מה לעשות, בצד ימין, אז הוריי שרצו לגמור עם הסיפור הזה של שיעורי נהיגה בנזק כספי קל יותר (ובצדק) עודדו אותי לעשות רישיון על רכב אוטומטי, בטענה צודקת שמתי כבר בחיים יצא לי לנהוג על הילוכים כשבארץ כוווולם נוהגים על אוטומטי. אז הקשבת להורים, ואפילו עברתי טסט ראשון. מי ידע שיום אחד אתחתן עם גרמני שנוהג על אודיי עם הילוכים, ושאגור בארץ שבה כולם נוהגים על הילוכים. האירופאים חושבים שזה טעם החיים.
החלטתי לנצל את הביקור שלי בארץ לטובת שדרוג רישיון הנהיגה שלי. מצאתי מורה שקוראים לו איציק. גם למורה הקודם קראו איציק, האם זה חלק מדרישות התפקיד? בטלפון המזכירה של בית הספר לנהיגה אמרה ש-3-4 שיעורים למשהי שכבר יש לה רישיון אמור להספיק. אבל מהר מאוד הגעתי ל-10 שיעורים, כי אין טעם לגשת לטסט בלי בטחון. בשיעורים הייתי בסדר רוב הזמן. אני הייתי התלמידה הכי זקנה של איציק, רוב התלמידים שלו תיכוניסטים, וזכיתי למבטים תמוהים כשהם נכנסו לאוטו, כאילו מה זקנה כזו נזכרה פתאום ללומד נהיגה. איציק חזר איתי שוב ושוב על המסלול של הטסט באזור צהלה ויש לו אפילו כל מיני כינויים מצחיקים לאזורים טריקיים כמו כיכר הבמבה או קיר המוות.
בבוקר הטסט,איציק חיכה לי למטה ב- 07:30 כדי להביא אותי לטסט וכדי שאני אתרגל שיעור נהיגה אחרון רגע לפני. היה איתו עוד תלמיד באוטו. בחור גבוה וצנום, בערך כבן 40, שנמצא הרבה על קו ברלין-קורסיקה- תל-אביב מטעמי עבודה. הוא היה צריך לעשות טסט בשביל חידוש רישיון. איך שנכנסתי לאוטו הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי באדיקות. עולם קטן. כל הדרך אל הטסט, הוא סיפר לי קטעים מתוך הבלוג שהוא זוכר,והיה לו זכרון מרשים ביותר. מצד אחד זה החמיא לי, מצד שני הסיטואציה הזו לפני טסט קצת הלחיצה אותי והוציאה אותי מריכוז.
עם המורה לנהיגה איציק,רגע לפני הטקסט
חיכינו במתח בחניון של משרד הרישוי כשלפתע מרחוק ראינו את הבוחנים מתקרבים לשורת המכוניות הממתינות לטסט. איציק אמר שהוא כמעט בטוח שעומד להיות לנו בוחן ממש נחמד. הייתה בין קבוצת הבוחנים אשה. על האשה הוא אמר שהיא מכשפה ושמזל שהיא לא הבוחנת שלנו. אבל הוא טעה, והבוחן הנחמד בקבוצת הבוחנים נכנס לרכב שהיה לפנינו, ואילו אלינו הגיעה הבוחנת המכשפה. אלוהים, מזל שלא לבשתי מחשוף! אני מאוד אוהבת להיות בסביבה נשית. אבל שמתי לב שנשים שעובדות בסביבה מאוד גברית, נהיות יותר גבר מגבר כדי להוכיח שהן שוות, ולזה אני לא מתחברת. הבוחנת ע. נכנסה למכונית, תימנייה מוקפדת טיפ טופ, עם פאן לשיערה הקצר והמחומצן, ציפורניים משוכות בלק, תכשיטים עם צעיף קטן ושיקי. אבל היה משהו מלחיץ באנרגיה שלה ובצורת הדיבור הלקוני עם טון פוקדני.
אני הייתי הנבחנת הראשונה, וכבר ישבתי בכיסא הנהג. מרוב התרגשות הרכב נכבה, פעם אחת מילא, אבל בערך 4 פעמים ופשוט לא הצלחתי לצאת מהחניה, הייתי בכזו התרגשות שלא זכרתי איך נוסעים בהילוך ראשון. היא הייתה בסדר והציעה שאתחלף עם הנבחן השני, ושהיא לא תחשיב לי את זה. ראיתי את איציק עומד בצד יחד עם עוד מורה לנהיגה, שניהם הביטו בי בדאגה.
הנבחן השני, זה שקורא את הבלוג שלי נהג בסדר גמור . זה היה אמור להיות מבחן קצר, כי לאנשים שעושים הסבה או חידוש רישיון כבר יש ניסיון על הכביש, אז מחפשים רק לראות שיש להם שליטה על ההילוכים ולא יותר. אבל הבוחנת לקחה את הזמן שלה ובסוף דפקה לו גם חניה ברברס, מה שהמורה איציק אמר שנדיר שנותנים בטסט כמו שלנו. אחר כך התחלפנו, ונכבה לי המנוע פעמיים, אבל לבסוף הצלחתי להתחיל לנסוע. תוך פחות מ2- דקות היא רצתה לראות איך אני מחנה ברברס. למזלי, התעקשתי לתרגל את זה פעם אחת עם איציק אז הצלחתי בנס לעשות את זה. אבל חוץ מהחנייה שהלכה חלק, כל הזמן נכבה לי המנוע בהילוך ראשון, כי שכבר זכרתי מה עושים, הייתי כל כך לחוצה מכל המעמד, שהרגל רעדה לי בצורה כזו שלא יכולתי לשלוט בקלאץ', עד שלבסוף היא נאלצה להתערב ולהציל את המצב. למה התרגשתי כל כך? בגיל 17 עברתי טסט ראשון ולא התרגשתי ככה. היה לי ברור שלא עברתי, והמורה איציק התקשר אלי בצהריים. היה לו לא נעים לבשר לי באופן רשמי שלא עברתי את הטסט.
עם מאיר, הנבחן השני, שקורא את הבלוג שלי באדיקות.
האם הייתי עוברת אילו היה בוחן יותר סימפטי? האם זו הייתה תחושת חרדה ואשמה שאם לא אעבור אז סתם בזבזתי קרוב ל-3000 שקלים על כלום? אתם יודעים איזו מלתחה יכולתי לקנות בסכום הזה? אולי בתוך תוכי אני לא באמת רוצה לנהוג על הילוכים? אולי באיזה שהוא מקום רציתי להיכשל כדי שיהיה לי מה לכתוב, הרי לא ייתכן שאני תמיד אצליח, מספיק שהצלחתי בבחינה בגרמנית, יותר מדי הצלחה זה משעמם אז התת מודע סידר לי כשלון. סתם, אני לא יודעת מאיפה זה בא. אולי סתם נלחצתי ולא צריך לחפור בזה.
בשבוע שעבר שבנו לברלין אחרי חודש בארץ, ואני עדיין לא יכולה לנהוג ברכב של אנדריאס. יתכן ואני אנסה לקחת פה עוד שיעור או שניים ולעשות פה את הטסט, ייתכן ואעשה עוד טסט בביקור הבא שלי לארץ. מה שבטוח זה שאם אני לא עוברת בטסט השלישי, אני קונה אוטו על אוטומט, ושיישרף העולם. בינתיים החלטתי לא להיכנע כל כך מהר. ולפני סיום, לכל החכמולוגים שלא מבינים למה בכלל לקחתי שיעורי נהיגה מלכתחילה ולמה לא בקשתי מאנדריאס לתרגל איתי באיזה יער…. שלא תחשבו שלא ניסינו את האופציה הזו, אבל יש אנשים, כמוני למשל שצריכים מורה טוב.
בפוסט הקודם, ספרתי לכם על הניסיון שלי להדחיק את כל מה שקשור בשואה כדי שאוכל לחיות בשקט ובשלווה בברלין. הפעם אני רוצה לספר לכם דווקא על הרצון שלי להתחבר לסיפורי העבר. אל דאגה לא נעסוק שוב בשואה, אלא בסיפורי סבתא. אני יודעת, לבלוג שלי קוראים עלילות שלומית בברלין, אז איך הגעתי לכל הרוחות לכתוב על סבתי ז"ל? ככה זה בחיים, מתגלגלים, הייתי לפני שבועיים במפגש משפחתי מיוחד, וזה עורר אצלי את החשק והצורך לכתוב על דברים שמתבשלים אצלי כבר הרבה זמן.
אני מודה שלא הייתי קרובה לסבתא שרה המנוחה, שהייתה אמה של אמי. כשאנחנו חזרנו מהשליחות בחו"ל, היא התגוררה בבית אבות ברחובות, היא הייתה אישה חולה וזקנה, קצרת רואי, עם קרה חום מקורזל, ודי נרתעתי ממנה בגלל הזקנה והחולי. הדבר היחידי שחיכיתי לו בביקורים אליה היה הסוכריות החמוצות בקערת הקריסטל הירוקה שבחדרה.
תמונה מהכנס המשפחתי
לפני כמה שנים, אמי ספרה לי סיפור על סבתא שרה, שהתחיל לעורר אצלי עניין. סבתי הייתה ילידת ירושלים, היא התחתנה רק בגיל 29 עם סבא שלום שעלה כמה שנים לפני כן מוינה והיה מבוגר ממנה בעשור. להתחתן בגיל כזה בתחילת שנות הארבעים היה כמו להתחתן בגיל 45 בימינו. בקיצור רווקה זקנה! אבל מסתבר שסבתי הייתה מאורסת בערך חמש שנים. אמא שלי זוכרת במעורפל שסבתא ספרה לה שהאירוסין בוטלו מכיוון שהמשפחה של אותו בחור רצו שהוא יתחתן עם איזו קרובת משפחה. כנראה שסבתא שלי והאקס ארוס המשיכו להיפגש בסתר, והארוסה החדשה שלו יום אחד תפסה את סבתא שרה לשיחה צפופה ואיימה עליה שאם היא תתקרב אל הארוס שלה עוד פעם אחת, היא תשפוך לה חומצה על הפנים. האיומים עבדו.
מכיוון שגם אמי התחתנה בגיל מבוגר מאוד ביחס לדורה- 27, חשבתי שיש פה איזה קאטץ' משפחתי. כי הנה אני כבר הייתי בת 31 ועוד לא נראה חתן באופק. זה היה עוד לפני שידעתי שאכיר את אנדריאס. חשבתי בזמנו שאם אדע מה היה הסיפור אהבה של סבתא שלי, אוכל להבין יותר טוב את עצמי…. אני מאמינה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו דפוסי אהבה ומעבירים אותה מדור לדור, לטובה או לרעה. גם בצורה לא מילולית ולא מודעת.
גייסתי את אמא שלי ועלינו לירושלים לבקר את הדודה גאולה (או כמו שאנחנו מבטאים את זה דודה גולה) שגרה בשכונת כרם אברהם החרדית. דודה גאולה היא האחות היחידה לבית משפחת קפלן שעדיין חיה (הם היו 8, אם כי 2 נפטרו בגיל מאוד צעיר). היא צעירה מסבתי המנוחה ב-14 שנים. קיוויתי שהיא תאשר את הסיפור של אמי ותשלים את הפרטים. דודה גאולה היא אישיות פופולארית במשפחה שלנו. היא טובת לב ומלאת חוש הומור והיחידה במשפחה שלקחה את הדת לאקסטרים. היא אישה מדהימה שכל היום עסוקה בעשיית מצוות, באיסוף כספים עבור מתן בסתר לנזקקים.
כששאלתי אותה שאלות על סיפור האהבה המסתורי של סבתא, היא משכה בכתפיה ואמרה שהיא לא זוכרת שום דבר, היא הייתה ממש ילדה קטנה, וחוץ מזה, היא לא רוצה לדבר "בובא מייסעס", יענו סיפורי סבתא, יענו רכילות. בערמומיות העיתונאית שלי פלוס כישורי התחקירנות הטבעיים של אמי, פלוס עוד קצת עידוד ותמיכה מצד אסתי, הנכדה של דודה גאולה, שהצטרפה לחגיגה, ניסינו לדלות ממנה קצת אינפורמציה אבל זה לא עזר. היא הייתה איתנה בעמדתה שהיא לא זוכרת שום דבר, אבל אנחנו חושבות שהיא פשוט לא רצתה לדבר לדבריה "בובא מייסעס", גם אם זה למטרה טובה שאולי תעזור לי למצוא חתן לתפיסתי, בשביל למצוא חתן היא יכולה להוסיף אותי לרשימת האנשים שהיא קוראת תהילים ומתפללת בשבילם כל בוקר.
עם אמא בסיור בכנס המשפחתי בירושלים
הגעתי למבוי סתום עם סיפור האהבה של סבתי, ואני לא יכולה לאשר את פרטי הסיפור במלואו, אבל תודו שזה נשמע כמו סיפור אהבה סוחט דמעות. מה שבטוח זה היה שברון לב אמיתי לסבתא, זה לא כמו בימינו שאפשר לזפזפ בין דייטים בג'יידייט. בכל זאת גיליתי משהו מעניין מאוד על סבתי שלא ידעתי קודם. היא הייתה אשת קריירה. היא לא הייתה סתם בתולה זקנה שישבה בבית, בדיכאון כל היום כי שברו לה את הלב. היא עבדה כרואת חשבון בסוכנות נסיעות, חוץ מזה סבתי הייתה דוברת שפות, היא דברה עברית רהוטה, יידיש (מה שדברו בבית), אנגלית ברמה מאוד גבוהה וערבית וצרפתית בסיסית.
הבית של סבתא בנחלת שבעה
מצאתי לפני כמה שבועות מכתב שסבתא שלי כתבה ב- 1939 לדוד שלה שהיגר לאמריקה, כנראה שהמכתב מעולם לא נשלח, היא כתבה שהייתה לה הזדמנות לנסוע לטייל מטעם סוכנות הנסיעות בה היא עובדת אבל וויתרה כי הוריה חשבו שזה לא יאה ולא נאה לבחורה להסתובב לבד בעולם. אבל היא רוצה לבוא לאמריקה לבקר והיא החליטה לא להקשיב להוריה יותר בעניין, ואז היא החלה לשאול את הדוד שאלות מאוד ספציפיות על אשרות לביקור באמריקה. מרשים, לא? אני לא יודעת אם היא הגיעה לאמריקה אבל כנראה שהיא התמרדה נגד ההורים, כי אנחנו יודעים בוודאות שהיא נסעה מטעם סוכנות הנסיעות לטייל בקהיר ובירדן ובעוד כל מיני מקומות אקזוטיים לאותה תקופה. וואו! איזו סבתא תותחית הייתה לי. הרגשתי פתאום ברת מזל, שאני זוכה לעשות דברים שאשה בתקופה ההיא הייתה צריכה להלחם עליהם אם בכלל.
לפני כמה חודשים, גיליתי בבית הוריי לגמרי במקרה מכתב אהבה משנת -1941 (במצב טוב!) שסבא שלי כתב לסבתא שלי לפני הנישואים, ובו הוא מתאר לה עד כמה הוא נרגש מכך שהם הולכים לייסד ביחד בית יהודי כדת וכדין. סבא שלי גר בתל-אביב וסבתי התגוררה בירושלים, וכל שבוע לפי מה שאמא שלי מספרת, הוא היה שולח לה ליליות לבנות בקופסא מתל-אביב לירושלים. זה היה נחשב ללוקסוס אמיתי בזמנים ההם, למי היה כסף לפרחים? ואת הקופסא הריקה סבתי כל פעם הייתה שולחת לו חזרה בשביל שימוש חוזר… מאוד אקולוגי. המכתב לא היה רומנטי במיוחד, אבל אפשר היה לראות בברור עד כמה סבא שלי אהב את סבתא שלי, אז הסוף היה טוב.
תגיות עם שמות לכנס המשפחתי
כשאמא שלי ספרה לי שיש מפגש משפחתי של כל משפחת קפלן לדורותיה, מאוד רציתי ללכת, רציתי ללמוד עוד על המשפחה שלי ולבדוק מה עוד אני יכולה ללמוד על סבתא שרה. המפגש התקיים במלון פרימה בירושלים לפני כשבועיים. ירושלים היא עיר שאני אוהבת לשנוא אפילו שיש לי בה שורשים עמוקים. סבתי הייתה דור שלישי (או חמישי זה שנוי במחלוקת) בירושלים. גיליתי שהסבא והסבא רבא שלי היו מהמשפחות הראשונות שגרו בנחלת שבעה! הם מכרו את הבית שלהם כי היה צריך לחתן 4 בנות ולצייד כל בת בנדוניה. כמו בכל חוק מרפי טוב, אחרי שהם מכרו מחירי הנדל"ן קפצו. אבל מה זה חשוב, העיקר שלכל הבנות היה חתן. בסוף המפגש בן דוד שלי מדור שני, רם קפלן, שארגן את הכנס והוא ארכיטקט ומדריך טיולים שמתמחה בירושלים, לקח אותנו לסיור לראות את הבית. כל כך הרבה פעמים חלפתי על פני הבית הזה בלי לדעת!
תמונה עם בן דודי השרמנטי רם קפלן
בכנס שמעתי סיפור אחד על סבתא שלי: היא הייתה אמורה לצאת לבליינד דייט עם איזה אחד שהגיע במיוחד כל הדרך מצפת, ואז להגיע מצפת לקח כמה ימים טובים. בקיצור, נתנה בבחור הצצה חפוזה מהתריסים שבחלון חדרה והחליטה שהוא לא נראה לה, אז היא בקשה מאחותה שתעשה את העבודה המלוכלכת ושתשלח אותו לדרכו. אבל לאחר הכנס קבלתי גרסה קצת אחרת מדודתי, והרי למשפחת קפלן יש קצת נימוס. היא טוענת שבוודאי שהוא עלה לדירה, כובד בשתיה ומאפה וישב ודיבר די הרבה עם אחותה חנה שהייתה כבר אשה נשואה . רק אחר כך נשלח אחר כבוד מהבית
פייר אני בעד הורסיה השנייה, בכל זאת הבחור הגיע כל הדרך מצפת.
ספרתי לכם על קצה המזלג על המשפחה שלי. מצטערת שוב על האיחור. הוקפצתי מטעם העבודה לכרתים, החיים קשים…. בפעם הבאה נתראה בברלין. יאללה ביי בינתיים!
אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אנחנו יותר משנה ביחד בברלין ועוד לא ממש דברנו על השואה. זה לא במקרה שלא דברנו על השואה. אני מניחה שלכל ישראלי בברלין ובגרמניה בכלל, יש אסטרטגיה משלו איך להתמודד עם הטראומה של העם שלנו. הדרך שלי זה להתנתק ולהתעסק עם זה כמה שפחות. אני ממעטת לדבר על השואה, אפילו שבתחילת הקשר שלנו אנדריאס כל הזמן רצה לחפור בנושא. בשעות הערב המאוחרות, אחרי הפריים טיים, כשאין לגרמנים מה לשדר, הם מתחילים עם כל סרטי מלחמת העולם השנייה הדוקומנטריים והעלילתיים, אין ערב שאני מזפזפת בטלוויזיה בלי למצוא איזה נאצי על המסך שלי, ומה אני עושה כשזה קורה? מזפזפת הלאה.
אני משתדלת להמעיט מאוד בביקורים באתרים הקשורים לשואה בעיר. בערך שעה מברלין יש מחנה ריכוז בשם זקסנהאוזן אותו טרם ביקרתי. למעשה מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז, לא הצטרפתי למשלחות לפולין בתיכון, אפילו שסבא שלי מאוד רצה שאסע ויותר מכך הוא רצה להצטרף כמלווה,והציע לשלם עבור הנסיעה, אבל אני לא רציתי. פחדתי שלא אעמוד בזה רגשית. עד היום אני מתחרטת על כך. זו הייתה ההזדמנות שלי לנסוע עם סבא שלי, שלא חזר לפולין מאז המלחמה, ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלו. הוא עצמו אומנם לא היה ניצול שואה, הוא גויס לצבא הפולני כשהחלה המלחמה, לחם בחזית מול הרוסים, נלקח בשבי ונשלח לעבודות כפייה בסיביר. כמעט כל המשפחה שלו נספתה בשואה, למעט שלושת אחיותיו ששרדו את אושוויץ, עברו לברוקלין אחרי המלחמה, אחת מהן עוד חיה, והיא אשה מקסימה, והשתיים האחרות לא ממש דברו אחת עם השנייה עד יום מותן.
חלק מכם אולי קוראים שורות אלו וזועמים על היחס שלי לשואה. זה לא מתוך חוסר כבוד, וזה לא חלילה כי אני ממעיטה בערך הזוועה, אבל אני לא חושבת שהייתי מצליחה לחיות בברלין אם הייתי נותנת לנושא להעסיק אותי (באופן מודע בכל אופן). במיוחד לאור העובדה שאני נשואה לגרמני, שהסבים שלו, בואו נאמר, לא היו חפים מפשע. מה הם בדיוק עשו, גם לא ממש יודעים וגם לא מדברים על זה יותר מדי. שניהם לחמו בצבא, האחד בחזית הרוסית והשני היה מוצב בצרפת הכבושה. אבל נניח שהייתי יודעת מה הסבים שלו עשו, מה זה היה נותן לי? סתם עוגמת נפש, אז גם אנדריאס וגם אני מעדיפים לחיות עם חוסר הוודאות. זה הרבה יותר קל. הוא מאוד אהב את הסבים שלו והוא רוצה לזכור אותם כבני אדם ולא כפושעי מלחמה, ואילו אני לא רוצה לחשוב על מה הסבא הנאצי שלו עשה לעם שלי כל פעם שאני מסתכלת לבעלי האוהב בעיניים.
מצד שני זה לא ממש קל להתחמק מהשואה, כשברחובות ברלין (כמו ברחובות בערים נוספות ברחבי גרמניה ואוסטריה) יש שטולפרשטיינה, כלומר אבני נגף, בכל מקום. למי שלא מכיר מדובר בפרוייקט של האומן גונטר דמניג, שיצר אנדרטות זכרון אינדבידואליות בגודל מרצפה לקורבנות הנאצים, המוצבות בפתח הבניין או הבית בו אותו קורבן היה גר. זו תזכורת יום יומית למה שקרה בגרמניה.כמובן שיש גם את אנדרטת השואה.
אנדרטת השואה בברלין, תמונה מתוך וויקפדיה
חוץ מזה, קורה לי לא פעם באירועים חברתיים שאיזה גרמני ניגש אלי, ואז קורה אחד מהשניים- או שהוא רוצה להתנצל על מה שהסבים שלו עשו לנו במלחמה או שהוא אוהב להמציא איזה קרוב משפחה יהודי, כדי להגיד שהוא גם היה קורבן. כן, נו, עכשיו כולם מעדיפים להיות הקורבנות. בדרך כלל מדובר באנשים שמעולם לא הכירו יהודי או ישראלי. גרמנים שיש להם כבר חברים ישראלים או יהודים הרבה יותר איזי גואינג בנוכחותנו ותודה לאל שאפשר ליצור איתם אינטראקציה רגילה ולא שואתית.
למרות הנסיון שלי להיתנתק מהשואה, צצים לי ללא שליטה מחשבות- מי הייתי ואיך הייתי אם הייתי חיה באותה התקופה. שאלות כמו האם הייתי שורדת במחנה ריכוז? אבל המחשבות האלו התחילו לי עוד הרבה לפני שהגעתי לברלין. אני בטוחה שלא הייתי שורדת אז כנראה שיש לי הרבה מזל שנולדת ב-1977. לפעמים יש לי גם רגשות אשמה, שהתמזל מזלי שלא חייתי אז. כנראה שמתחת למעטה ה-עברו 65 שנה בחיית בואו נעבור הלאה, תת המודע שלי משתולל מבחינה רגשית, כי לפחות פעם בחודש, ויש תקופות שיותר, יש לי חלומות בהם אני מוצאת את עצמי באמצע מלחמת העולם השנייה, היו לי אפילו חלומות בשחור לבן.
אתם זוכרים מתי הייתה הפעם הראשונה שנחשפתם לשואה? שהבנתם מה זו השואה? לי זה קרה כשהייתי בת 8, בערך כמה חודשים אחרי שחזרנו מהשליחות בהונג קונג. היה שיעור טבע וכל כיתה ג4 עמדו מסביב לשולחן של חני הסמינריסטית, עליו היה בית נמלים. בדיוק באמצע ההסבר המרתק על חיי הנמלים פצחה צפירה וכולם נעמדו דום. לא היה שום דבר שיכין אותי לזה. לא הבנתי למה כולם נהפכו פתאום לפסלים דוממים. במקום לעמוד כמו כולם, הסתובבתי בין חבריי לכיתה, מבוהלת, ושאלתי אותם מה קרה, אבל אף אחד לא הסכים לדבר איתי. כולם התעלמו או לכל היותר זרקו לי מבט כעוס. לאחר 60 השניות הארוכות בחיי, חני הסמינריסטית הסבירה לי: 6 מיליון. כילדה שידעה לספור בערך עד 100, לא הצלחתי לתפוס את גודל המספר. בבית שאלתי את אמא שלי כמה זה 6 מיליון, האם 6 מיליון אנשים ממלאים אצטדיון כדורגל כולל את המגרש? ואמא שלי ענתה בעצב: "יותר, הרבה יותר".
נסיים במשהו שמח, אני בארץ כרגע, בשבוע הראשון באתי בלי אנדריאס כדי לבלות קצת זמן עם המשפחה והחברים סוליקו. הוריי ארחו אותי כמו מלכה, וגם חברתי נאווה והקוקרספניאל המדהים שלה גוגל שגרים בבזל ארחו אותי למופת. נאווה האלופה הקליטה את כל הפרקים של טריני וסוזאנה (לגמרי נדלקתי על הסדרה), וצפיתי בשקיקה עד השעות הקטנות של הלילה.
נאוה וגוגל צילום גלעד בר שלו
בשבוע שעבר, יום חמישי אחר הצהריים, ישבתי עם חברה בקפה לולו בבזל, לפתע המלצר יצא החוצה והניח כוס יין לבן צונן על שולחני. "זה מהאדון עם השיער הלבן שיושב בפנים", הוא אמר. הבטתי בכוס היין במבוכה. ממש התחשק לי יין ורגע לפני שהמשלוח הגיע שקלתי להזמין לי, אחרי הכל אני בחופש, ואני לא נוהגת, למה לא לשתות כוס יין באחר הצהריים אביבי? אבל לקבל כוס יין מאדם שאני לא מכירה? האם זה יאה לאישה נשואה. בעודי מתחבטת ומתלבטת, יצא אלון, אחד מהחברים הכי טובים של אבא שלי, שמכיר אותי מהיום שנולדתי. כל כך שמחתי לראות אותו! זו הייתה ג'סטה כל כך מקסימה. באמת, ממליצה לכם לעשות את זה פעם למשהו, זה גורם לכיף גדול. אז תודה לך דוד אלון, שביום ההולדת שלך הזמנת אותי לדרינק.
נפגש בעוד שבועיים, אני עדיין אהיה בארץ, אז יאללה ביי בינתיים.
shlomitinberlin.wordpress.com 