סתיו ברלינאי

הסתיו שוב הגיע, שלכת מרהיבה בגוונים של חום, אדום, כתום  וצהוב מקשטת את העיר. הירק שמבשר את בוא הסתיו הוא הדלעת, המכונה בגרמנית Kürbis, השווקים וחנויות המזון מציגים מבחר מגוון של דלועיים ובכל מסעדה תמצאו מנות מיוחדות עשויות מדלעת. אגב, גיליתי שגימור מושלם למרק דלעת זה לטפטף כמה טיפות של שמן דלעת על המרק לפני ההגשה, יש לו צבע כהה כמו לחומץ בלסמי וזה יוצר אפקט מרשים וטעים.

באוקטובר הטמפרטורות צונחות אך יש משהו נעים בשילוב של שמש ושלכת. החודש הכי קודר, רטוב ואפור בברלין הוא נובמבר. לפתע מרגישים איך השמחה והקלילות של הקיץ חלפה, וכולם חוזרים להיות מסוגרים ורציניים מתחת לכובעים, צעיפים ומעילים. הימים מתקצרים ומתגנבת ללב איזו מלנכוליה לא מוסברת.

השנה אוקטובר התנהג כאילו הוא נובמבר, והאפרוריות של ברלין גרמה לי לשביזות סתיו. כדי לעודד את עצמי יצאתי לשוטט  ב Wochenmarkt (השוק השבועי) בווינטרפלד פלאץ בשונברג,  יחד עם חברתי אסנת והתינוקת היפיפייה שלה דבורה (או כפי שאני מכנה אותה פרינסס דבי) , שנתנה לנו שעה וחצי של חסד בזמן שעשינו את הקניות שלנו. מדובר באחד השווקים הוותיקים והמוכרים בעיר. השוק בעיקרו שוק איכרים אך אפשר למצוא בו גם דוכנים של עבודות יד ופיצ'יפקעס אחרים.

פצחנו את הביקור בדוכן שבו צולים דגים טריים בגריל, מוגשים על צלחת נייר עם סלט תפוח אדמה, סלט אצות וחזרת. מחיר אגב מצחיק של ארבעה אירו למנה.

אחר כך ביקרנו בדוכן שמוכרים בו פאיים בגודל ביס, פאי לימון או פאי אוכמניות מצטיינים במיוחד וכמובן גם המאקרונים שווים דגימה. משם דלגנו לדוכן שבו קניתי גבינות טובות, פטריות בעשבי תיבול וטרין ירקות שדומה בצבעיו לשלכת עם בסיס של בצק מקמח מלא.

כמובן שמאכלים כאלו לא נועדו לאכילה בדד, אז שלחתי הודעה לחברה והזמנתי אותה לארוחת ערב, למה להשמין לבד? אם עשיתי לכם חשק לבקר בשוק, הוא מתקיים בימי שבת וגם ביום רביעי (במתכונת מצומצמת). תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא נולנדורפלאץ.

הדבר השני שעשיתי כדי להתעודד, זה לשדרג את מלתחת הסתיו שלי. אני מאוד אוהבת את אופנת הסתיו, כי לרוב צבעי האופנה דומים לצבעי השלכת, וזה עוד לא השלב שבו צריך לעשות פשרות קשות במראה כדי לשמור על טמפרטורות גוף סבירה. זה הזמן המושלם למעילי צמר, גרביונים וחצאיות מצמר ומגפיים איטלקיות. עוד מעט יגיעו מעיל הפוך, הגטקעס, כובעים שמכסים חצי מהפנים ונעלי שלג. עד אז, קבלו קצת אופנת סתיו. מבחינת שופינג, אין לי בשורות מרחיקות לכת הפעם, טיילתי בפרידריכשטראסה וסגרתי עניין ב-Esprit ו Massimo Dutti שזו רשת הפרמיום של רשת Zara, ובאמת יש להם דברים מהממים, אבל מבחינת איכות הם לא באמת יותר טובים מזארה.

סיבה נוספת לשביזות הסתיו שנפלה עלי, זה שבנובמבר יש לי גם יום הולדת. ליתר דיוק היום יום הולדת. אני  בת 39, כך שאני מתחילה להגיע לגיל שבו

.כבר לא מחכים בקוצר רוח ליום ההולדת. זו השנה האחרונה שלי עם קידומת 3.

עד שהגעתי לברלין, חשבתי שהדבר הכי מרגש ביום הולדת שלי זה השיר סיגליות של דיוויד ברוזה. אבל מסתבר שכל מה שחשוב בהסטוריה הגרמנית קרה בתאריך יום ההולדת שלי, לא פלא שהפכתי להיות מדריכת טיולים.

9 בנובמבר 1918 נפילת המונרכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה

9 בנובמבר 1923 הפוטש הכושל של היטלר

9 בנובמבר 1938 ליל הבדולח

9 בנובמבר 1989 נפילת חומת ברלין. זה קרה בדיוק בזמן חגיגות מסיבת הבת מצווה שלי, והאורחים כל הזמן הלכו להציץ בטלוויזיה ולשמוע את הדיווחים. אם משהו היה אומר לי אז שעשרים וחמש שנה מאוחר יותר אני אסתובב ברחובות ברלין ואספר לאנשים על .   החומה, לא הייתי מאמינה.

בלי קשר להסטוריה גרמנית, כמה ימים לפני יום הולדת 18 שלי, רבין נרצח. והיום כנראה לכבוד יום הולדת 39 טראמפ יבחר לנשיא ארצות הברית. יש מנחוס על היום הולדת שלי. בכל אופן, למרות הכל, אשתדל להנות מהיום שלי. .

לסיום, כמו שבוודאי חלקכם הבחנתם, הבלוג עבר שדרוג, ואני מקווה שאתם אוהבים את העיצוב החדש שלו. חוץ מזה, יש לי גם אתר חדש בעברית לקידום הסיורים שלי, www.shlomitinberlin.com, אשמח מאוד אם תציצו או תחלקו עם חברים שנוסעים לברלין.

הפוסט הבא שלנו יהיה על הביקור של אבא שלי לברלין לכבוד יום ההולדת שלי. אנחנו הולכים לבקר בבונקר המשוחזר של היטלר, שעורר סערה בתקשורת הגרמנית.נפגש בראשון בדצמבר. צ'וס כמו שאומרים הגרמנים.

 

חופשה גרמנית

בקפה בבלנקנזה, החיים הטובים

צפו בוידאו הביקור לבלנקנזה

כשאני לוקחת חופשה תמיד יש לי את הדילמה האם להעמיק את ההכרות שלי עם מקום שכבר הייתי בו או האם לצאת להרפתקה במקום חדש? בשנתיים האחרונות אני מבקרת לעתים קרובות בהמבורג שנהייתה קצת כמו הבית הגרמני השני שלי. אם הייתי צריכה לבחור מקום לחיות בו בגרמניה שאינו ברלין, זה היה בוודאי בהמבורג. מה אבדתי בהמבורג אתם תוהים? כי מזג האוויר בהמבורג אפילו יותר זיפט מבברלין. לפני שנתיים חברתי הטובה נירית מצאה עבודה בהמבורג ומאז היא מתזזת על הקו בין המבורג לברלין. את נירית הכרתי דרך הבלוג לפני כמעט שש שנים. היא הייתה קוראת קבועה של הבלוג. נירית היא אושיה בקהילה הישראלית של ברלין. יש לה שני תחביבים עיקריים שהם טעם החיים בשבילה: מסעות בעולם (אני לא חושבת שיש מדינה שהיא לא בקרה בה לפחות פעם אחת- ותמיד כשפוגשים אותה היא בדיוק טסה ל או חזרה מ או גם וגם) ולחבר ולקשר בין אנשים. היא מארגנת ארועי תרבות ישראלים במסגרת ארגון שהקימה שנקרא "הבית", ובעבר הייתה מארגנת מפגשים לישראלים. היא כתבה לי מייל והזמינה אותי לאחד מהמפגשים והשאר היסטוריה.מאז שעברה להמבורג מעט ולא יוצא לנו להפגש בברלין, אז מפעם לפעם אני קופצת לשם לבלות איתה קצת זמן איכות.

עם ניריתוש בבלנקנזה

 

לנירית ולי יש ריטואל קבוע, אחרי שהיא מסיימת לעבוד, אנחנו נפגשות בבלנקנזה. בשכונה שמכונה Treppenviertel  רובע המדרגות, אחת השכונות האמידות ביותר בגרמניה, בתים ואחוזות קטנות הבנויים על הר המשקיף על נהר האלבה. תענוג לשוטט בסמטאות הצרות, ולראות את הבתים והגינות המטופחות והצבעוניות. זה להיות בגרמניה, ולהרגיש ביוון. כשיורדים למטה לנהר, יש בית קפה חביב על המים, שאני פוקדת באופן קבוע, שם אפשר לשתות כוס יין טוב ולהתענג על קציצת דגים או לחמנייה עם דג מעושן. אם אני הולכת לשם לבד בשעות הבוקר,  אני יושבת ובוהה באופק, באוניות העושות את דרכן לנמל. בבלנקנזה אני מוצאת שלווה שקשה לי לתאר

.

 

 

בלנקנזה התחילה ככפר דייגים בימי הביניים. בעבר הייתה תחת שלטון דני, אוסטרי ומאמצע המאה ה-19 תחת השלטון הפרוסי. בין 1946-1948 משפחת וורבורג תרמה את האחוזה שלה לארגון הג'וינט, והמקום שימש כבית יתומים לילדים ניצולי שואה בעיקר מפולין והונגריה שמאוחר יותר עלו ארצה. אם אתם מגיעים להמבורג, שווה ביקור, ולהלן הלינק של עיריית המבורג המספקת הסברים מפורטים יותר על השכונה. http://english.hamburg.de/attractions/elbe/.

הפעם מכיוון שרציתי גם מהמוכר וגם מהחדש, המשכתי מהמבורג צפונית לעיר ציורית בשם ליבק. ליבק הייתה העיר הבירה של ברית ערי ההנזה. בימי הביניים, ערי ההנזה היו ערי סחר חופשיים שהתאגדו בעיקר בצפון גרמניה (למשל גם המבורג וברמן), הארצות הבלטיות ומאוחר יותר הן התפרסו עד לסקנדינביה. ערי ההנזה לא היו נתונות למרותם של המלכים והשיטה הפיאודלית.

הבניינים בעיר העתיקה של ליבק בנויים מלבנים אדומות, שהן מאוד יקרות בגלל תהליך הייצור שלהן. השימוש בלבנים אלו העיד על עושרה של העיר, ומשם הביטוי בגרמנית- Steinreich עשיר כאבן, או מה שמתרגם לעברית, עשיר כקורח.

שער הולסטן בליבק

 

בליבק הצטלמתי מול שער העיר הגותי הולסטן שנבנה ב 1464 ונחשב לסמל העיר ולאתר מורשת עולמית של אונסקו. עושה רושם שהוא נוטה קדימה אבל אל תדאגו, הוא יציב לגמרי. לא פסחתי על ביקור בביתו של ווילי ברנדט, שהיה הקנצלר של גרמניה. הוא נולד מחוץ למסגרת נשואים בליבק תחת השם הרברט פראם. עם עליית הנאציים לשלטון ,הוא נאלץ לברוח מגרמניה לנורבגיה בשל הפעילות הפוליטית שלו כאיש שמאל. הוא ברח תחת השם ווילי ברנדט. הוא נשאר עם השם כל חייו, באופן מפתיע, כי בגרמניה כמעט בלתי אפשרי לשנות שם. בזמן בניית החומה בברלין הוא היה ראש עיריית מערב ברלין, וכשכיהן מאוחר יותר כקנצלר מערב גרמניה, זכה בפרס נובל על הנסיונות שלו לפשר בין מערב גרמניה ומדינות הגוש הקומוניסטי. ברנדט היה נהנתן, אהב נשים, נהג לשתות וסבל גם מהתקפי דכאון. הוא נאלץ להתפטר ב 1974 כשנתגלה שאחד ממקרוביו ואיש סודו היה סוכן מושתל של השטאזי.ביום מין הימים, כששדה התעופה יפתח בברלין, הוא יקרא על שמו. אז שווה לזכור את השם.

וידאו מבית הקפה המפורסם נידרגר

בעיר ליבק נולד גם הסופר תומאס מאן, והסופר גונטר גראס התגורר שם לתקופה. מה יש לעשות בליבק חוץ מלבקר כנסיות, בתי סופרים ופוליטיקאים ובית עירייה מרהיב? לאכול מרציפן. בליבק ישנה חברה מפורסמת שהוקמה ב- 1806 בשם נידרגר Niederegger שמייצרת מרצפן, שוקולד ונוגט מופלא. ניתן לקנות את המוצרים שלהם בסופרמרקטים בכל רחבי גרמניה, אבל בליבק יש להם בית קפה עם עוגות שיגרמו לכל אחד להזיל ריר! מבחר מדהים של שוקולדים ופרלינים ומרציפן בצורות שונות ומשונות וגלידה איכותית. שתיתי קפוצ'ינו בטעם מרצפן, אכלתי פנקייק מרציפן עם גלידת מרציפן לארוחת צהריים ולמחרת אכלתי עוגה מדהימה שנקראת Mohrenkopf -ראש כושי (חבר גרמני סיפר שזה מאוד לא פוליטיקלי קורקט לקרוא לעוגות כך בגרמניה בימינו, ושהיה דיון בגרמניה אם להוציא את המילה כושי מספרות קלאסית). ראש כושי בבית הקפה של נידרגר מורכב מטורט, שתי שכבות נדיבות של מרצפן, שתי שכבות ענוגות של פודינג וניל וציפוי שוקולד מעל. כמעט התחלתי ליילל מרוב עונג. בואו נודה, פנטזתי להגיע לליבק כדי לאכול עוגות מרצפן. זהו, אמרתי את זה. העיקר עשיתי לכם פוזה אינטלקטואלית וספרתי לכם על ווילי ברנדט. לא שבברלין חסרות עוגות וגלידריות טובות. אבל צריך להשאיר גם משהו לפגישתנו הבאה.

אם יש לכם נושאים מסוימים שמעניינים אתכם לפוסטים הבאים אשמח לתגובות שלכם.

כמו כן, בחודש האחרון, חנכתי את האתר החדש שלי, אשמח אם תבקרו בו- www.yourberlinerguide.com

ובינתיים צ'וס כמו שהגרמנים אומרים. נפגש בראשון לאוקטובר.

השכנה הברלינאית- סיפור אהבה

 

לאחר שנתיים של שקט התחשק לי להחיות את הבלוג מחדש. מה יהיה בו? חלק מהפוסטים יהיו אישיים כמו במתוכנת הקודמת, וחלק מהפוסטים יהיו המלצות על ברלין. חוץ מחידוש הבלוג, דף הפייסבוק שלי עבר שינוי. מעכשיו תוכלו להתעדכן על הפעילות שלי כמדריכת סיורים בברלין בדף הפייסבוק

https://www.facebook.com/guidedtourswithshlomit/

לפני שנה וחצי עברתי דירה. מסתבר שברלין קטנה כמו תל-אביב. השכנה שגרה שתי קומות מעלי היא ישראלית, שהכרתי דרך חברה משותפת עוד לפני שעברתי לבניין. נפגשנו במספר ארועים אצל אותה החברה, ובוא נאמר בעדינות –היא לא מצאה חן בעיני. היא נראתה לי קרירה ומרוחקת. כנראה שחוסר החיבה בינינו היה הדדי.

ובכל זאת, כשעברתי דירה, מתוך נימוס עליתי להגיד שלום. תכננתי לשתות כוס תה ולברוח, אבל פתאום אחת על אחת, גיליתי שהיא דווקא מוצאת חן בעיני ושהרושם הראשוני שלי היה מוטעה. אני מאמינה גדולה ברושם ראשוני. אם משהו לא מוצא חן בעיני בהתחלה, לא אשנה את דעתי עליו בקלות. אבל מפה לשם, התפתח בינינו סיפור אהבה גדול. גיליתי אשה רגישה, טובת לב, צנועה, ישרה ומפרגנת, אך גם עקשנית כמו פרד ואקסצנטרית בדעותיה ובתפיסת עולמה, מה שרק גרם לי לאהוב אותה עוד יותר.

תמונה מאת רותי צונץ

.

היינו מבשלות אחת לשנייה ארוחות ערב מפנקות, יוצאות לצעדות ברגל, אם היה לנו יום קשה או משהו עצבן אותנו, היינו נפגשות ופורקות. לפעמים אף מצלצלות אחת אצל השנייה בדלת בשעות הקטנות של הלילה. מהר מאוד הפכנו לא רק לחברות טובות, אלא לסוג של משפחה אחת עבור השנייה. נהגנו לכנות אחת את השנייה בשם החיבה נחברית- Nachbar בגרמנית זה שכן, בתוספת הסיומת העברית בלשון נקבה- ית.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה שהשכנות הזו העניקה לי תחושה של בית ובטחון. בבניין שאני גרה בו גרים מספר שכנים צעירים ונחמדים, ואני מיודדת עם כמה וכמה מהם. בקומת הגג, גר בחור גרמני שאפילו מדבר עברית, או יותר נכון, הוא מנסה ללמוד עברית כדי להעלות את אחוזי ההצלחה שלו עם גברים ישראלים. עם שכן אחר אני יוצאת לפעמים לאכול צהריים בחומוסיה מעבר לפינה.  אבל זה לא אותו הדבר כמו הקשר עם הנחברית.

אומנם הסיפור שלי ושל הנחברית הוא סיפור יפה, אך הסיפור של הנחברית עם ברלין לא צלח. הנחברית שלי זמן רב לא הצליחה למצוא עבודה. כן, אני יודעת, שבתקשורת הישראלית מציגים את ברלין כעיר שקל וזול לחיות בה, אך האמת שמחירי הדיור הולכים ומתייקרים, אחוזי האבטלה גבוהים. חלק גדול מחבריי הישראלים והגרמנים נאבקים במציאת פרנסה בעיר. לבסוף אחרי שנה של חיפושי עבודה אינסופיים ובדרך ג'ינגול של כל מיני עבודות מזדמנות ולא מספקות, הנחברית, החליטה לארוז את הפקלאות ולחזור לארץ. אני יודעת שעבורה זו הייתה ההחלטה הנכונה. ויחד עם זאת היה בי עצב גדול על כך שהיא עוזבת.

הנחברית שלי היא מינימילאסטית. היא מאמינה שיותר מדי רכוש כובל ומגביל אותנו. וממש תוך כמה שבועות, היא מכרה את התכולה הצנועה של דירתה, וארזה את כל רכושה לשתי מזוודות. עשינו ארוחת פרידה במסעדה וליוויתי אותה לרכבת.

לפני שהיא עזבה, הנחברית שלי לקחה ברצינות מי יהיה המחליף שלה. היא פרסמה הודעה בקבוצה של ישראלים בפייסבוק, והזמינה כל מי שרצה לראות את הדירה לקפה ושיחת נפש.  היא לא אוהבת את שיטת הסרט הנע. היא הבטיחה לי שאין לי מה לדאוג, שימלא את מקומה משהו נחמד. אך בסופו של דבר, מי שקובע איזה דייר יכנס לדירה זה חברת ההנהלה. אז אני מחכה לראות  מי השכן או השכנה החדשים שיכנסו לדירה.

מאז עבר שבוע. דברנו כמה פעמים בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. הדירה עדיין עומדת ריקה. לפעמים מתוך הרגל אני עדיין לוחצת על הקומה שלה במעלית. אני מחייגת אליה בטעות לפני שאני הולכת לסופר, כדי לשאול אם היא רוצה שאביא לה משהו. גם אם תבוא שכנה חדשה, קשה לי להאמין שהיא באמת תוכל למלא את נעליה של הנחברית שלי. אני שמחה שהייתה לי הזכות למשפחה ולחברות שכזו. ומאלחת לה הצלחה, שלמות ואושר בדרכה החדשה.

ובינתיים צ'וס כמו שהגרמנים אומרים, עד לפעם הבאה. אנחנו נפגש בראשון לכל חודש. כלומר, בפעם הבאה ב- 1 לספטמבר.

ביקור ביער השחור

רונן ואסנת ברכבל בפלדרברג

השבוע יצא לאור מדריך היער השחור (שווארצְוואלד) מאת רונן אלטמן קידר, אחד מחבריי  הטובים בברלין.  כשהצטרפתי לחברת אינסיידר טורס הוצמדתי להתלמדות אצל רונן, שהוא אחד מהמדריכים הבכירים בחברה. בהפסקת צהריים גילינו שיש לנו שני דברים במשותף: עולם הכתיבה וחיבה מיוחדת לארטישוקים. בסוף היום רונן כבר הציע לי חברות, שמהר מאוד הפכה לחברות משולשת עם אשתו אסנת, זמרת אופרה מקסימה, והשאר היסטוריה.

רונן ואסנת הם מהזוגות הנדירים האלו שאפשר לבלות איתם מבלי להרגיש גלגל שלישי כשאין לך בן זוג. לכן, כשרונן סיפר לי שהם מתכננים לנסוע ליער השחור לעשות תחקיר למדריך שהוא כותב, שכנעתי אותו ואת אסנת לקחת אותי איתם.

היער השחור נמצא בערך 800 ק"מ דרומית-מערבית מברלין. אסנת הודיעה לי שרונן מנווט והיא ואני נתחלק במשמרות הנהיגה. אם יש דבר אחד שאני שונאת זה לנהוג. התחמקתי בתירוץ שאין לי רישיון נהיגה גרמני, ומעל חצי שנה בגרמניה כבר אי אפשר להשתמש ברישיון ישראלי. "אז תלכי כבר להוציא רישיון גרמני!", פקדה עליי אסנת. במשך שבועות התחמקתי והיא כל פעם התקשרה(בצדק) לבדוק מה קורה עם זה, כדי שהיא לא תצטרך להתקע לבד בנהיגה. חיכיתי ממש עד הרגע האחרון, בתקווה שיהיה מאוחר מדי, אך אסנת הנחתה אותי איך לקבל רישיון זמני, וזה בדיוק מה שעשיתי.

יצאנו לדרך. כשהגיע תורי לנהוג, הייתי ממש בלחץ. על כביש גהה או איילון בחיים לא הייתי מנסה לעבור מסלול כשמשאית מאחורי, אך רונן הבטיח לי שאין לי מה לדאוג: בגרמניה הנהגים, כולל נהגי המשאיות, ייתנו לי להשתלב בנתיב אחרי שאאותת. אז אותתי, הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה, ובאורח פלא, תוך שניות הייתי בנתיב ליד. רציתי לבדוק שלא מדובר במקרה חד פעמי, וחזרתי על זה שוב. מצאתי את עצמי חותכת בין נתיבים כמו נהגת מיומנת.

על פי אתר האינטרנט, דירת הנופש שלנו הייתה במיקום מצוין, בעיירה סָנקט בּלאזיֶין, אך בפועל הדירה שכנה מספר ק"מ מחוץ לעיירה, במקום די נידח. הבעיה העיקרית הייתה שהאסם-לשעבר, ששופץ והוסב לדירת נופש, היה בעל תקרה נמוכה במיוחד, ואת זה בעלת הדירה לא טרחה לציין באתר האינטרנט. כמה נמוכה? מטר שמונים. אני מזכירה לכם שאני מתנוססת למטר שבעים ושמונה. שלושתנו חטפנו זאפטות בראש מהמשקוף כל פעם שעברנו מחדר לחדר, והיה אפשר לשמוע כל הזמן חבטה מלווה בקללה. באמבטיה לא יכולתי לעמוד ונאלצתי לשבת כשהתקלחתי.

בדירת נופש עם תקרה נמוכה

הפצרתי ברונן ואסנת שנחפש מקום אחר, אך הם התעקשו שאין זמן לזה בלו"ז העמוס. לא מספיק שהתקרות היו נמוכות, בעלי הבית לא טרחו לפתוח את החימום לפני שהגענו, וכך בליל אוקטובר סתווי מצאנו את עצמנו קופאים מקור אחרי נסיעה של עשר שעות. מה שהציל אותנו זה הסלט הישראלי הקצוץ הענק שאסנת חתכה בבית והביאה בטאפרוור. אני הבאתי בקבוק יין משובח.

אסנת חפשה את בעלת הבית בטלפון והשאירה לה הודעות כעוסות. כשלבסוף אסנת דברה איתה, בעלת הבית נשמעה מלאת פליאה: הרי זה ברור שהתקרה נמוכה, כל התקרות באסמים מוסבים ביער השחור הם נמוכים. היא ניסתה להלביש עלינו את זה שאנחנו זרים שלא מבינים את החוקים הגרמניים. אסנת התעקשה על פיצוי (הרי היער השחור הוא לא יעד לתיירים גרמנים בלבד) ובסוף זכתה בו.

אני שמרתי על פרופיל נמוך, ולא בלשון פיגורטיבית הפעם, והתנחמתי בבקבוק יין.  אחרי ששתיתי כוס אחת יותר מדי, חשקה נפשי בשוקולד. אבל את חצי חבילת ה'ריטר ספורט אגוזים' שהבאנו, שכחנו באוטו. "מי הולך להביא את השוקולד?", שאלתי.

"טוב לא כולם בבת אחת. בסדר, אני הולכת להביא את השוקולד," הודעתי לאסנת ורונן, אך נשארתי במקומי, שרועה על המיטה הנפתחת.  היה צריך לעבור את כל המבוך של האסם כדי להגיע לאוטו, והיה קר ומאוחר. כל כמה דקות הודעתי להם שהנה אני תכף יורדת לאוטו להביא את השוקולד, אבל בסוף נרדמתי. עד היום, כשאסנת ורונן שומעים אותי מצהירה הצהרות, הם מזכירים לי, "טוב, תכף גם תביאי את השוקולד מהאוטו".

ביום הראשון מזג האוויר היה יפהפה: אוקטובר, 20 מעלות, הכל ירוק ופורח. אך למחרת תקפה אותנו סופת שלגים, הטמפרטורות צנחו למינוס חמש מעלות, והיער השחור התכסה בשלג. לשמחתי, לאורך כל הטיול אסנת נהגה – והתגלתה כנהגת מיומנת. אם אני הייתי צריכה לנהוג בכבישים החלקלקים והפתלתלים של היער השחור, סביר להניח שזה היה נגמר בבית חולים. אז רונן ניווט, אסנת נהגה, ואני ישבתי מאחור והחלפתי אין סוף אס אמ אסים עם שלל מחזרים שהשארתי בברלין.

היער השחור מפורסם בזכות עוגת היער השחור, אבל אני מודה שהשילוב של דובדבנים, שוקולד וקצפת זה לא ממש הטעם שלי. אבל לא צריך לדאוג לי, כי נשביתי בקסם של הצְוֶוצ'גֶה –  סוג של שזיף שמכינים ממנו ריבות וצְוֶוצְ'גֶנְקוּכֶן (עוגת שזיפים). היה לי כל כך טעים שנשבעתי שאם תוולד לי ילדה אקרא לה צְוֶוצְ'גֶה.  אבל מתקפת זלילת העוגות הרצינית שהייתה לי לא הסתיימה שם.

ביום האחרון של הטיול ביקרנו בעיר הסטודנטיאלית פרייבורג. זה היה ביקור שני שלי בעיר. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, פרייבורג הייתה תחת שליטה צרפתית, ואלו השאירו את חותמם הקולינרי, לפחות בתחום העוגות. בכל מיני בתי קפה בעיר צדו את עיני סוגים שונים של פאי לימון. הבעיה הייתה לבחור, הכל נראה כל כך טוב. שכנעתי את רונן ואסנת לקנות מספר סוגים של פאי לימון, מבתי קפה שונים, כצֵידה לדרך חזרה לברלין. כל פעם עצרנו בדרך להפסקת קפה ותמריץ סוכר, והשווינו בין  פאי לפאי, תוך דירוג מקצועי וניתוח של רמת החמיצות, איכות הקצף, איכות הבצק וכו'. אם הייתה משרה כבוחנת פאי לימון, בטוח הייתי מקבלת אותה. הפאי הזוכה  היה של Confiserie Gmeiner ליד שער מרטין בעיר העתיקה – כך שאם אתם מזדמנים לאזור, שווה לנסות!

עם כובע מסורתי של נשות היער השחור Bollenhut

לצערי, חזרתי מהטיול  עם גב תפוס ולקח לי מספר שבועות להתאושש פיזית מהתקרות הנמוכות של דירת הנופש, אך היה שווה כל דקה.

מילה אחרונה על רונן ועל ספרו. ייחודו של הספר הוא במסלולי הטיול המוכנים ומתוכננים מראש, בהם מסלולים שמתאימים למשפחות ולמטיילים אחרים. המסלולים מותאמים לטיסות היוצאות מישראל, וכוללים הסברים איך להגיע ליער השחור ממינכן או פרנקפורט והצעות לשילוב של יום טיול בהגעה  מיעד הנחיתה שלכם. זהו מדריך היער השחור המפורט והמושקע ביותר שיצא בארץ עד כה והראשון בסדרה של מדריכים מסוג זה ליעדים שונים. ככה שאם אתם מתכננים להגיע השנה ליער השחור, אל תחמיצו את הספר של רונן:

 http://www.haolam.co.il/store/book.asp?isbn=965-420-404-5,

ואני מאחלת לו הצלחה עם הספר החדש מכל הלב.

יאללה צ'וס.

החלטות 2014- מפסיקה לקטר על הגרמנים

צולם על ידי רות צונץ

עם יד על הלב, מי לא חוטא בקיטורים על ״הגרמנים״. ולא רק אנחנו הישראלים, אני שומעת את זה בכל מיני חוגים חברתיים שיש בהם זרים. יש לנו טרוניות: על הבירוקרטיה שיכולה לגרום גם לחזקים שבינינו להתמוטטות עצבים, על חוסר הגמישות והיצירתיות, על חוסר האדיבות של הברלינאים, וגם על כך שגברים גרמנים הם בלתי נסבלים בתחום הרומנטי (ואל תגרמו לי להתחיל).

אתם חושבים שהם לא יודעים שאנחנו מקטרים עליהם בלי הפסקה? יודעים, בטח יודעים. לא מזמן סיפר לי שכן גרמני על חבר שנשוי לדרום-אמריקאית. ״היא לא מצליחה להתאקלם וללמוד את השפה, יש לה רק חברים דרום-אמריקאים שנפגשים ומקטרים על הגרמנים בכל הזדמנות״. השכן שלי לא נראה כעוס. הוא נראה קצת פגוע, אך כמי שמשלים עם גורלו, ילד הכאפות שחולם על כך שיום אחד עוד יהיה מקובל.

כמדריכת סיורים בעברית, יש רשימת שאלות קבועות שישראלים מרשים לעצמם לשאול אותי אחרי חמש דקות היכרות בממוצע: "את סטודנטית פה? אה, את חיה פה סתם ככה בשליחות עצמית? בת כמה את? נשואה? אה, פרודה? כמה זמן היית נשואה? יש לך ילדים? את לא רוצה ילדים? למה לפחות לא עשית ילד? טוב שלא עשית ילד! מתי את חוזרת לארץ? את לא חוזרת לארץ, זהו, איבדנו אותך? טוב לך פה? אבל תגידי עכשיו באמת, טוב לך פה? כי קשה לי להבין איך יהודים יכולים לחיות בגרמניה, איך הם חוזרים לפה אחרי כל מה שהיה. חבל שהמדינה שלנו מאבדת אנשים כמוך. כמה את משלמת פה שכר דירה? מה משכורת חודשית ממוצעת של מדריך תיירים? בכלל, הצעירים יכולים להתפרנס בעיר הזו? לא… מה פתאום, לא התכוונתי לשאול אותך שאלה אישית, אני שואל ככה באופן כללי על הישראלים בעיר". אלה הרגעים שבהם אני צריכה לנשום נשימה ארוכה, ולפתח גרסאות אלגנטיות יותר לתשובה ״זה פאקינג לא עניינכם!״. אלה הרגעים שבהם אני נזכרת למה אני חיה בברלין.

אחרי שסיימו את הראיון האישי, המטיילים הישראלים חולקים עימי בדרך כלל את משנתם על העם הגרמני. זו נחלקת לשני סוגים עיקריים: הבעת הערכה – תוצרת גרמנית זה איכות מובטחת, הרכבות נוסעות פה חלק כמו כותנה, יש להם מוסר עבודה, לגרמנים; או התבוננות על גרמניה במשקפיים של 1933 – "אי אפשר לסמוך עליהם! את נתקלת הרבה בניאו-נאצים פה? את מרגישה נוח לדבר עברית במקומות ציבוריים? זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה פעם שנייה". מול המטיילים הישראלים אני מגנה בחירוף נפש על המוניטין של הגרמנים ומספרת כמה יפה מקבלים אותנו פה, וכמה שזה לא נכון להסתכל על גרמניה של היום כאותה מדינה מלפני שמונים שנה. אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני לא שונה מהם בהרבה, אולי רק קצת יותר מתוחכמת. כי בעוד התיירים הישראלים תקועים בסטריאוטיפים ההיסטוריים, אני שבויה בסטריאוטיפים של ההווה. וזו הרי ממש צביעות לחיות פה, ליהנות מכל מנעמיה של ברלין, ובאותה נשימה לקטר על המארחים שלי.

ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להפסיק עם הקיטורים, ובמקומם להזכיר לעצמי את הדברים שאני אוהבת במקום ובאנשים, הדברים שבזכותם בחרתי להישאר כאן. מה אני אוהבת? אני אוהבת את הכבוד של הגרמנים לפרטיות (שבזכותו על פי רוב הם לא צועקים בסלולרי בקולי קולות במקומות ציבוריים – כבר בשביל זה היה שווה להגיע); אני אוהבת שיש פה לא רק מרחב אישי אלא גם פיזי, ואין תחושה של דוחק, צפיפות וקצב מטורף כמו בערים גדולות אחרות; אני אוהבת לחיות בתחושת אמון בסיסית בסביבה שלי, ולא בתחושה מתמדת שמנסים לתחמן אותי; תמיד אהבתי לתכנן מראש, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בארץ (כשאת מתקשרת לקבוע עם חברה לעוד שבוע, היא לא רוצה להתחייב כל כך הרבה זמן מראש, כי אצלנו אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ותמיד מצאתי את עצמי עושה ג'אגלינג בין שלוש תוכניות טנטטיביות שמהן במקרה הטוב אולי אחת תצא לפועל); אני אוהבת את הכבוד שיש לגרמנים לשיחה אינטלקטואלית ולתרבות; ובסופו של דבר, אמנם לוקח להם זמן להיפתח, אבל גם כאן החברות ממוקמת גבוה בסולם הערכים. עובדה, ברגע האמת, מי היה זה שעזר לי לפתור את הברוך מול מס הכנסה אחרי שהפראו התנשפה ברוגז ונבחה לתוך השפופרת: ״אין מילה אחרת לזה בגרמנית, נה? איינקומן זה איינקומן ואאוסקומן זה אאוסקומן״ (זהו, קיטור אחרון עד להודעה חדשה)? ברור שחבר גרמני.

טקסט זה פורסם לראשונה בעיתון הישראלי של ברלין שפיץ

הביקור של אבא

בשבוע שעבר הגיע אורח כבוד לברלין- אבא שלי. לפני מספר חודשים , אחרי שנים של עבודה כעצמאי, הוא לפתע קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית במיוחד לנהל את המשרד הישראלי של חברת ספנות גרמנית. העבודה כוללת מספר ביקורים בשנה למשרדי החברה בבריימן, ומכיוון שאין לשם טיסה ישירה, זו סיבה מעולה לטוס לשם דרך ברלין ולעשות אתנחתא קצרה לבקר אותי. זה ממש כאילו משהו מלמעלה שלח לו את העבודה הזו.

אבא שלי נחת בבוקר של יום חמישי בשדה תעופה שונפלד . נסעתי ברכבת לקבל את פניו. מזג האויר היה מתעתע. שמש יפיפייה הפציעה בשמי ברלין אבל היה קור כלבים. אחרי שעשינו צ'ק אין מהיר במלון איביס שנמצא במרחק הליכה מדירתנו שבפרצלאור ברג, יצאנו לשוטט ב- Mitte, כי אי אפשר הרי להתחיל את היום בלי קפה ועוגה, נכון? בדרך אבא שלי שאל בדאגה האם אנדריאס מודע לכל הדברים שנכתבים עליו בבלוג שלי. במיוחד לאור הבלוג שכתבתי לפני כמה שבועות על המלחמות הטריטוריאליות שלנו. אמרתי לאבא שלי את מה שרציתי לכתוב לכם כבר הרבה זמן, כל מה שנכתב על אנדריאס נכתב בידיעתו ובהסכמתו המלאה. הוא אוהב את זה שלפעמים הוא ה-Bad Guy בבלוג שלי, הוא טוען שאילו הוא לא היה מספק קצת דרמה לבלוג שלי , הייתם משתעממים לאללה. אבא שלי נרגע, ואני מקווה שגם אתם נרגעתם.

סחבתי בתיק שלי את המדריך של הלונלי פלנט של ברלין, כדי לבחור לנו מסלול. מה הדבר הראשון שאתם חושבים שאבא שלי רצה לראות, ישר איך שהוא ירד מהמטוס? היסטוריה. אז לקחתי אותו לטופוגרפיה של הטרור, מוזיאון שנמצא סמוך לכיכר פוטסדאם ברחוב נידרקירכנר (Niederkirchner straße).   בתקופת השלטון הנאצי המקום שימש כמפקדה של הגסטאפו והאס.אס.

אחר הצהריים עשינו קצת שופינג.יומיים לפני הנסיעה של אבא שלי, אמא שלי שפכה על עצמה בטעות מרק רותח, וסבלה מכוויות בידיים. אין רגע דל במשפחת לסקי. בכל אופן רצינו לעודד אותה ולשלוח לה משהו נחמד מברלין. אחר כך נפגשנו עם אנדריאס בדירה החדשה שלנו כדי לסגור כמה דברים עם הדיירת הנוכחית. כן כן חברים, מצאנו סוף סוף דירה! ואבא שלי זכה להתרשם ממנה ולתת את ברכתו.

בערב יצאנו לארוחת ערב בשכונה הבורגנית שלנו, במסעדה סיציליאנית מעולה Aromi e Sapori. אנדריאס ואני תכננו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז. אבל בסוף הערב היינו שפוכים.

למחרת אבא ואני שמנו פעמינו אל הקתדרלה של ברלין, שלצאת משם זה יותר מסובך מלצאת מאיקאה, בחיי. צריך לעבור מבוך שלם בין כל הקברים של המלוכה הגרמנית, תערוכה משעממת וכמובן שיוצאים בסוף דרך חנות המוזיאון ובית הקפה. ממש מרגיז!

אחר כך קפצנו next door ל-Museum Neues  לראות את פסלה של המלכה המצרית  העתיקה והיפיפיה נפרטיטי.  אבא שלי לגמרי נשבה בקסמיה של המלכה שנראית לא רע בהתחשב לגילה- 3000 שנה.

מה שעניין את אבא שלי יותר מנאצים ונפרטיטיות זה לדגום את שניצל העגל האלוהי ואת שטרודל התפוחים המשובח של קפה איינשטיין שבשדרות אונטר דן לינדן. כשאבא שלי ואני יחדיו הדיאטה שלי הולכת לפח, והגרגרנות שירשתי מאבי משתלטת עלי. אבל רק למען הפרוטוקל, חלקנו חצי חצי גם במנת השניצל שמספיקה לגדוד וגם בשטרודל התפוחים שמגיע עם רוטב וניל עסיסי. גם חצי הספיק כדי לגרום לי לרצות ליפול לתרדמת צהריים, אך משם רצנו לפגוש את אנדריאס ובתו בגלריה הלאומית החדשה לאומנות מודרנית. ממליצה בחום!

גולת הכותרת הייתה בערב, הזמנתי את חברתי רותי ובתה רומי לארוחת ערב אצלנו בבית. בביקור הקודם של אבא שלי בברלין לכבוד החתונה שלנו, היה לאבא שלי קליק מידי עם שתי הגרציות, כאילו מאז ומעולם הן היו חלק מהמשפחה. בישלתי לכבוד אבא שלי את המתכון המיוחד החדש שהמצאתי לפני חודשיים: אטריות פפרדלה עם אטישוק, זיתים שחורים, עגבניות ושמנת. להתעלף או לא להתעלף? באותה הזדמנות חגיגית, באיחור קל של 3.5 חודשים רותי נתנה לנו סוף סוף את תמונות החתונה המדהימות שצלמה. חשבנו לקחת את אבא שלי למועדון ג'אז אחרי ארוחת הערב, אבל גם הפעם הייתי  באפיסת כוחות בחצות. אבא שלי לעומת זאת היה ערני ואנרגטי כמו בחור בן 18, לא הייתה לו בעיה לצאת לכבוש את העיר.

ביום שבת  עשינו טיול יום לפוטסדאם, לראות את ארמון סנסוסי ( הורסאי של הגרמנים), ארמון שנבנה על ידי המלך הפרוסי פרידריך הגדול, עליו ספרתי לכם בעבר, ואתם מוזמנים להציץ שוב בפוסט.

עברנו גם במגדל איינשטיין, מצפה כוכבים שממוקם בלב פארק המדע על שם איינשטיין שבפוטסדאם. הוא נבנה בשיתוף פעולה בין אינשטיין לבין האדריכל אריך מנדלסון ועד היום הוא משמש למצפה כוכבים. אפשר להיכנס בתיאום מראש. הבניין די מוזר אני מוכרחה לציין.

 

בערב הלכנו לראות את הסרט החדש של האחים כהן "True Gritt" וגם אחר כך אנדיראס ואני היינו עייפים מדי מכדי ללכת למועדון הג'אז המובטח.  

למחרת בבוקר אחרי שאבא שלי עשה צ'ק אוט מהמלון, לקחנו אותו לארוחת בוקר בסניף המקורי של קפה איינשטיין ב Kurfürstenstraße בחלק המערבי של העיר וקינחנו בביקור בתערוכה המדהימה של הצלם האמריקני רוברט מייפלטורפ.

אחר כך לקחנו את אבא'לה לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת לבריימן, בכל זאת צריך גם קצת לעבוד. הייתה פרידה קצת עצובה, אבל לכל דבר טוב יש סוף, ואולי טוב שכך, כי אם הביקור הזה היה נמשך המכנסיים שלי לא היו נסגרים עלי. ובביקור הבא בעזרת השם, נשתדל לשמור כוחות לביקור במועדון ג'אז.

ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים, בשבוע הבא אספר לכם את תלאות חיפושי הדירה שלנו.

 

 

למה לא אמרו לי שנישואים זו מילה נרדפת למלחמה טריטוריאלית?

"כשתעברי לגור עם אהבת חייך, תדאגי שזה יהיה בדירה חדשה, ולא אצלך או אצלו כי זה מתכון לאסון!", זו הייתה עצתה של חברה שתמיד הייתה בעיני אורים ותומים בתחום הרומנטי.  הנהנתי בראשי וסימנתי וי בראש, זה מסוג הדברים ש"מומחית יחסים" תייעץ בכתבותיה, אבל אף פעם לא הבנתי את החשיבות של העצה  עד לפני חודשיים.

עברתי לגור בדירתו של אנדריאס, דירת שלושה חדרים מקסימה ומושלמת בשביל זוג או בשביל גבר שחי עם בתו. מהתחלה דיברנו על כך שנעבור לדירה גדולה יותר, בינתיים אנחנו בחיפושים, אבל כווווולם מחפשים דירת ארבעה חדרים בפרנצלאור ברג וזה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.

אני זוכרת את היום שהגעתי לברלין, יפה ורעננה עם מזוודה ששוקלת יותר מ-30 ק"ג, אנדריאס חיכה לי עם זר פרחים ענק מוכן ומזומן לדרכינו המשותפת, אבל כגבר מצוי לא עלה על דעתו שאולי אני זקוקה גם ל…אה…קצת מקום משלי בדירה שהיא כל כך שלו.

ארון בגדים זה משהו שלא היה לבן זוגי בחדרו… היה לו מין ארון ספרים פרוביזורי וחצי מתפרק שם הוא שם את מחצית מבגדיו, והיה לו מין מתלה ארוך כזה כמו בחנויות בגדים עליו היו תלויים ברישול שאר הבגדים שלו. איכשהו סדרנו לי שידה ישנה עם כמה מגרות, שאף פעם לא ממש הספיקו לכלום, ואת שארית בגדי הצלחתי לדחוס על המתלה המעופש, אבל הייתי שמחה ומאושרת כי הייתי עם אהוב ליבי, מה עוד הייתי צריכה?

אחרי כמה שבועות פתאום הייתי צריכה קצת מקום לספרים שרכשתי בינתיים וניירות שהצטברו והתגלגלו בכל מקום. אני בלגניסטית מטבעי, וזה נכון שלא משנה כמה מקום תתנו לבלגניסט, עדיין יהיה מסביבו בלאגן, אבל כשאין לבגלניסט מקום בכלל, זה מתכון לבלגן איום!

 ביקשתי מאנדריאס בעדינות שיפנה לי כמה מדפי ספרים. לא חשבתי שהוא יתקומם כל כך נגד הרעיון לשים במחסן או אולי אפילו למכור בחנות הספרים יד שנייה שמעבר לפינה חלק קטן מהספרים שלו, תכולה של שניים שלושה מדפים מתוך עשרות המדפים שיש לו. (על מדפים חדשים אין מה לדבר, הבית בקושי נושם, אין מקום לכלום).

אנדריאס עיקם את הפרצוף, לאחר כמה שבועות נוספים של ניג'וסים, הוא לקח קרטון והתחיל במלאכה. תוך כדי קיטורים והאשמות הוא התחיל למיין את הספרים.  מכיוון שהוא או עוזרת הבית  מעולם לא טרחו לנקות את מדפי הספרים הם כמובן היו מלאים אבק, ומה אתם יודעים? בעלי היקר אלרגי לקרדית האבק. תוך דקות הוא התחיל להסמיק, להתעטש, להשתעל, לחרחר ולחוש בקוצר נשימה. זה היה התקף אלרגי שנמשך יומיים, הוא היה ממש חולה מת מתחת לשמיכות במיטה. אחרי היומיים האלו לא נשאר זכר לקרטון וכל הספרים שלו חזרו למקומם באורך פלא! מאז הוא נהנה להאשים אותי בכל הזדמנות אפשרית שאני לא אוהבת ומעריכה ספרים, ואפילו אף הפליג בהאשמות שאני מסוג האנשים שמסוגלים לשרוף ספרים! ועל זה נאמר אוי געוואלד!

כתגובה, עשיתי את הדבר הנשי ביותר:   חמלתי עליו, ולקחתי את הקושי שלו לחלוק את הבית שלו איתי בהומור. הצלחתי להחזיק מעמד בגישה הזו, עד שהוריי השכירו את הדירה שלי בתל אביב בסוף דצמבר. שמתי מודעה באינטרנט והדירה שלי נחטפה תוך יום. זו הייתה תחושה איומה של אובדן, כי פתאום הבנתי שיכולתי להיות קלילה, נדיבה, לא כל כך עקשנית, כל עוד היה לי מקום משלי…גם אם לא הייתי בו פיזית. אבל פתאום נשארתי בלי מקום משלי בבית בלי ארון משלי, בלי מדף ספרים משלי, בלי פינת עבודה משלי… הדבר הכי קרוב לשלי זה שולחן מטבח קטן ולא נח, ששמנו ליד הספה בסלון… שאנדריאס ובתו כל הזמן שמים עליו את הכלים המלוכלכים ועטיפות ממתקים ויוגורטים שהם אוכלים מול הטלוויזיה, ואני כל פעם מתעקשת בקטנוניות מנומסת שעל השולחן שלי תהיה רק הטינופת שלי!

פתאום הבנתי שאין לי בית, ואומנם יש לי טבעת נשואים על האצבע, אבל בפועל הבנתי שיש הבדל מאוד ברור בין מה ששלי למה ששלו ושעוד לא החכמנו ליצור עוד את מה ששלנו. ובינתיים ראיתי שאם אני לא אתעקש על המקום שלי, זה לא יינתן לי מעצמו.

התחלנו מארון הבגדים. אתם יודעים, כזה כמו שיש לאנשים הגונים. קנינו ארון בגדים מדהים עם חלק מהכסף שקבלנו לחתונה. אתם לא יודעים איזה אושר הרגשתי כשסדרתי את בגדיי בארון החדש, ולא סתם ארון מ- Ikea אלא מחנות המעצבים האיטלקית Who's Perfect.

בנוסף, המשרד שבו אני שוכרת מקום, גם היה פרוביזורי. לא היה לי שולחן משלי, וכל פעם הייתי משתמשת בשולחן של מי שלא נמצא. החלטתי שאני משקיעה ומסדרת לי פינת עבודה במשרד בדיוק כמו שהיה לי בבית בארץ. לצורך כך נאלצתי לקנות שולחן, מסך מחשב כדי לחבר ללפ טופ, לוח שעם ועוד עזרים, ובקשתי את עזרתו של אנדריאס. הוא כמובן קיטר ולא הבין למה אני לא יכולה ללכת לאיקאה לבד. "אההה…אולי כי אני לא יכולה לנהוג באוטו שלך?!".כן, כן, זה הזמן להתוודות ולספר לכם רק את מה שמעטים יודעים -שיש לי רשיון רק לרכב אוטומטי.אל תגידו שום דבר, אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים עלי ברגעים אלו!)  "קחי מונית!" הייתה תגובתו המחוצפת של בעלי הטרי. הוא כעס עלי שאני לא מספיק עצמאית! זה נכון, שאם הייתי טורחת לקחת שיעורי נהיגה על הילוכים, או נענית להצעתו לקנות לי אוטו, היינו יכולים להמנע מהמריבה, ובכל זאת, כל הדרך עשיתי מתל אביב לברלין לבניית חיינו המשותפים, האם זה כל כך נורא לבקש קצת עזרה אקסטרה בהתאקלמות?

אני מודה שבאותו הרגע קפץ לי הפיוז, ופשוט צרחתי עליו בתקיפות כזו שלא משתמעת לשתי פנים… ומה אתם חושבים שקרה?כמו נופת צופים הוא הלך איתי לאיקאה בסבלנות רבה וקנה איתי את כל מה שצריך, ואף התקין את השולחן ותלה את לוח השעם. תוך יום, הפלא ופלא היו לי שני מדפים במקום נבחר במדף הספרים של בעלי. הפעם ללא התקפים של קרדית האבק. יחד עם זאת הוסכם בינינו שבזמן הקרוב אני אעשה צעדים קונקרטיים שיביאו אותי לנהיגה בברלין. (אני מודה שעם חוש ההתמצאות האיום שלי אני ממש התחמקתי מזה עד כה).

 ברוב הכתבות שלי ללאשה אני תמיד אני מצטטת מומחים על עניין התקשורת בזוגיות, וכמה חשוב להגיד דברים בצורה בונה, ויפה, וכמה חשוב להיות רגיש ומכיל וקשוב ובלה בלה בלה פאקינג בלה! לפעמים פשוט צריך לתת לגבר שלך בראש ולהעמיד אותו במקום! אני חושבת שזה היה הלקח הגדול שלי, ואולי האכזבה הגדולה שלי מהדינאמיקה שלי בין בני אדם? שנחמד לא תמיד עובד. אגב מאז אותה התפרצות גם גם פסקו הבדיחות על היותי איגנורנטית שלא אוהבת ספרים.

אז זהו חברים, עכשיו אני מבינה למה בתפילת שחרית גברים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה", אני חושבת שגברים בתוך תוכם יודעים, גם אם הם לא מודים, שהם לא היו יכולים לסבול לחיות עם עצמם. אז אני אומרת, ברוך שעשני אישה, אבל דיר באלק, בגלגול הבא, אני רוצה להיות לסבית! ועד אז אני מנסה להבין את רזי הביחד.

ביקור בתערוכה על פטריות הזיה

השבוע ראיתי תערוכה שנקראת "Soma", ללא ספק אחת התערוכות היותר הזויות שראיתי בחיי. סומה זה משקה פלא, שההינדים כתבו עליו בכתבי הקודש שלהם עוד במאה ה-2 לפני הספירה. למשקה הסומה מיוחסים כל מיני סגולות מדהימות (הארה, עושר, מזל, ניצחון במלחמות ועוד דברים טובים).

החל מהמאה ה-18, חוקרים שונים בעולם המערבי ניסו למצוא את מקור הצמח ואת המרכיבים של משקה הפלא. ב-1968 בנקאי אמריקאי בשם גורדון ר. ווסון, שהיה בזמנו החופשי מיקולוג חובב (כלומר חוקר פטריות), חקר גם הוא את הנושא. מהמחקר שלו הוא הגיע למסקנה שהסומה האגדי מופק מפטריית הזיה.

אז מה יש בתערוכה?

התערוכה שיצר האומן הבלגי קארסטן הולר (שהוא למעשה עצמו מדען), היא מפגש בין אמנות למדע. הולר לקח את הממצאים של ווסון והפך אותם לאמנות- כלומר למעבדה דמיונית שעורכת מחקר השוואתי על השפעת הסומה. חשוב לציין שהממצאים של ווסון הם שנויים במחלוקת.

באולם התערוכה יש 12 איילים מסורסים, שמסתובבים או יותר נכון רובצים בשטח סגור, ולכן המקום מריח כמו אורווה,  24 קאנריות, 8 עכברים  ו- 2 זבובים. למה איילים? כי הפטרייה הזו היא התזונה הטבעית של איילים באזורים שבו הפטרייה גדלה.

החלל מחולק לשניים, בחצי אחד נמצאים בעלי החיים שקבלו כביכול את פטריות ההזיה ובחצי השני של החלל  הקבוצה שלא קבלה. המטרה של המחקר היא להשוות את ההתנהגות של בעלי החיים שאכלו את הפטרייה, לבעלי החיים שלא. ניתן למדוד את רמת הסומה בגוף באמצעות שתן. בתערוכה ניצבים מקררים בהם יש צנצנות שתן של חיות ופטריות מקוררות.

אני קצת בלונדינית, ולקח לי 15 דקות פלוס שיחה קצרה עם אחת השומרות במוזיאון כדי להבין שלא באמת עושים ניסויים על בעלי חיים. כלומר לא באמת נותנים להם פטריות הזיה.

יש מקומות ישיבה למבקרים מהם ניתן לצפות מגבוהה במתרחש ולדמיין את הניסוי. מצד אחד אי אפשר שלא להרגיש רע בשביל בעלי החיים, במיוחד בשביל האיילים שאולם של מוזיאון הוא רחוק מלהיות הסביבה הטבעית שלהם, ואולי הם לא היו סובלים כל כך אם הם לפחות היו מקבלים פטריות הזיה על אמת?  מצד שני, יש משהו מרתק בקונספט של התערוכה.

במרכז האולם של התערוכה, בדיוק מעל איפה שרובצים האיילים,ישנה פלטפורמה מוגבהת עם מיטה זוגית. המוזיאון מציע תמורת 1000 יורו ללילה לישון בחלל המוזיאון. נשמע עוד יותר הזוי מהקונספט של התערוכה. מי ירצה לשלם 1000 יורו כדי לישון במקום שמריח כמו אורווה? חברתי בריטה הסתקרנה והתקשרה לברר אם נותרו כרטיסים, מסתבר שלא מעט היו מעוניינים בחוויה כזו והכל fully booked. בכל אופן, אם משהו מכם בברלין עד ה-6 בפברואר, אני ממליצה לכם ללכת לראות משהו קצת שונה ומשונה. התערוכה מתקיימת בהמבורגר בנהוף, מוזיאון לאמנות מודרנית. הנה לינק לאתר של המוזיאון לפרטים נוספים.

http://www.somainberlin.org/home.html?L=1

ועוד תערוכה, הייתי ממש תרבותית השבוע….

אמנות ישראלית בברלין זה אין

בימים אלו מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה לאמן הישראלי אבשלום, בחלל האמנת KW שב-  Mitte. אמן שנפטר טרם עת, בגיל 28 בפריז מאיידס (סביב מותו אופפת סודיות גדולה ולא מצוין בשום מקום בתערוכה את סיבת מותו המפורשות). הוא נולד כמאיר אשל, באשדוד, ב-1964. אחרי  השרות הצבאי, הוא בנה לעצמו סוכה על חוף הים באשדוד שם הוא גר, הוא התפרנס כתכשיטן במטרה לחסוך מספיק כסף לכרטיס טיסה לפריז. בפריז הדוד שלו שהיה מבקר אמנות לקח אותו תחת חסותו, ועזר לו לבסס את עצמו כאמן. בפריז הוא אימץ את השם אבשלום ( Absalan בהגיה צרפתית).

העבודה המרכזית והמעניינת ביותר בעיני היא "תאים", שזו למעשה היצירה האחרונה של אבשלום לפני מותו. שישה מודלים של תאי מגורים התפורים למידותיו, משפיעים על תנועותיו, והיו אמורים להיות רק לשימושו, מדובר בחללים מאוד קטנים (בערך בגודל של מכונית).

המטרה שלו הייתה לבנות את ששת התאים הללו ולהציב אותם במרכזי ערים גדולות (פריז, ניו יורק, פרנקפורט, תל-אביב, ציריך וטוקיו), לנדוד מארץ לארץ ולחיות בתוך התאים שלו ברחבי העולם. הוא נפטר ב-1993 לפני שהוא הספיק ליישם את התוכנית ולהפוך את כל המודלים לבתי עץ לבנים.  הבתים מושפעים מסגנונות בנייה ארכיטקטוניים מודרניים אלא שהם לא אוטופיים, כלומר זו לא ארכיטקטורה שיוצרת סביבה אידיאלית למשתמשים בה, להפך, זו סביבה שמשליטה מציאות מאוד ספגנית וקשה פיזית.

בתאים הללו אין מקום לשום דבר מיותר, כל דבר הוא פונקציונאלי, כל החלל מנוצל,  מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שמשמש גם כשרותים וכו'. אבשלום בכוונה יעד את התאים שלו למרכזי ערים גדולות, המטרה שלו הייתה להתעמת עם הארכיטקטורה האורבנית הקיימת. ומה האומן רצה לומר על ידי העבודה הזו? זו הייתה הדרך שלו למחות, לא לקבל התניות חברתיות שהתרבות שלנו יוצרת לגבי סגנון החיים שלנו ותפיסת העולם שלנו בעיקר לכל מה שקשור בחומר. הוא האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות זה ליצור התניות חדשות.  

זה בהחלט עורר בי את המחשבה לגבי היחסים שלי עם חומר. אחרי אין סוף קיטורים על כך שאנחנו חייבים לעבור מהדירה הקטנה מדי שלנו, זה גרם לי לחשוב שאולי אני קצת מפונקת. היצירה שלו גרמה לי לשאול את עצמי עד כמה אני באמת צריכה את הדברים שיש לי? או עד כמה אני באמת צריכה את כל הדברים שאני רוצה לקנות?

התערוכה עד ל-20 לפברואר,  לפרטים נוספים:  http://www.kw-berlin.de

בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים. נתראה במוצ"ש הבא.

 

 

 

 

 

 

 

החורף הראשון שלי בברלין

 

בשבוע שעבר סיפרתי לכם כמה היה לי קשה לחזור לברלין אחרי ביקור מולדת, מאוד התרגשתי מהמיילים שקבלתי ומהעידוד והתמיכה שלכם, באמת נגעתם לליבי ועזרתם לי מאוד.

מאז הפוסט האחרון הספקתי להתעודד, וזה לא בגלל שיפור בתנאי מזג האוויר.אני מניחה שאתם שומעים בחדשות על סופות השלג המשתוללות באירופה, ועל גרמניה בפרט, אז חשוב לי להשמיע אות חיים כדי שתדעו שאצלי הכל בסדר.  זה נכון, שהטמפרטורה מגיעה עד למינוס 9 מעלות, ושהשלג משבש לכולם את החיים. העירייה אמורה לפנות את השלג מהכבישים, אבל זה לא ממש קורה – ממה שהבנתי זה קשור במחסור בתקציב ובציוד מתאים, אז יש ערמות של שלג בכבישים בצבע חום (ממש כמו חול בשפת הים). בעלי הבתים אמורים לפנות את השלג מהמדרכות ברחוב, ובאזור שלנו, הם לא עושים את זה.  כנראה שיותר זול לשלם עבור הוצאות רפואיות של איזו זקנה שתחליק ותשבור את הרגל, מאשר לפנות את השלג. ללכת על שלג דרך אגב, זה קצת כמו ללכת על חול רק במגפיים.  

בישראל, כשיורדות שתי טיפות גשם, אנשים מבטלים תוכניות ומסתגרים בבית, לישראלים יש את הלוקסוס הזה, יורד גשם כמה ימים בשנה, אז זה דווקא נחמד לנצל את ההזדמנות להישאר בבית מתחת לשמיכת הפוך ולשתות שוקו חם. אבל אם אני איישם את הגישה הזו בגרמניה, אזי שלא אצא בכלל מהבית.אני לא יכולה להרשות לעצמי לברוח מהקור, אני חייבת למצוא דרכים להתמודד איתו, חוץ מלאכול פחמימות. אני משתדלת לא לחשוב פעמיים כל פעם לפני שאני יוצאת מהבית, אם זה למסיבה, חברים או לקולנוע. אז יצא שמיום שישי שעבר יצאנו לבלות כמעט כל ערב.

בשבת שעברה אנדריאס הודיע לי שביום ראשון הוא  רוצה לנסוע  מחוץ לברלין לטייל בטבע. אתם כבר הספקתם להבין שאני לא חובבת טבע גדולה. אבל הסכמתי. אנדריאס יודע שאני שועלה ערמומית. "עד מחר את בטוח תמצאי דרך להתחמק", הוא אמר, ואוי כמה שהוא צדק. יום ראשון בצהריים, אני מציצה מחלון המטבח ואני רואה שיורד שלג. בכמויות. "לטייל בטבע כשיורד שלג? השתגעת? אתמול היה שמש…אתמול לא ירד שלג, היינו צריכים לנסוע אתמול, לא היום. לא לא, לטייל כשממש יורד שלג בחוץ זו כבר הגזמה פראית". אבל לא עזר לי, אנדריאס לא רצה לנסוע לבד, הוא רצה לנסוע איתי. כי בשביל מה יש לו אשה אם לא לבלות איתה את ימי ראשון?

הוא הזכיר לי את כל הדברים שעשינו בסופ"ש כדי לשמח אותי, כולל שופינג  באוטלט שמחוץ לברלין, ואנדריאס ממש, אבל ממש שונא שופינג (בערך כמו שאני שונאת טבע). "אולי תקנה גם לעצמך סוודר?", אמרתי לו כשהגענו לאוטלט לקנות לי עוד כמה דברים חמים לארון.  "אני לא צריך, יש לי כבר אחד" ואז הוא פנה לכיוון בית הקפה עם העיתון שלו. גברים! אגב שופינג זו דרך נהדרת להתמודד עם הקור.

בקיצור, כשהוא הוציא את קלף השופינג ביום ראשון בצהריים,  לא נותר לי אלא להיכנע ולנסוע איתו לטיול בשלג (יש אנשים שאצלם סקס זה סחר מחר ביחסים אבל אצלנו זה כנראה יהיה סביב שופינג תמורת טיולים בטבע). כמי שכותבת על יחסים, הזכרתי לעצמי עד כמה חשוב לוותר בזוגיות. אם כי לי יותר קל לתת לצד השני את המרחב לעשות את מה שהוא רוצה- לבד, מאשר לוותר על הרצונות שלי. אז יש לי עוד מה ללמוד.

אנדריאס הבטיח לי שטיול בשלג יחמם אותי כהוגן ויחסן אותי בפני הקור. זה נשמע אידיוטי, אבל אתם זוכרים שיצאנו לחופשה משפחתית ולא רציתי לרכוב על אופניים בקור, ואנדריאס אמר שזה יחמם אותי , והוא צדק? ומאז רכבתי על אופניים כל בוקר לבית הספר, גם במינוס חמש מעלות, עד שהתחיל לרדת שלג.

ביום ראשון בצהריים,אחרי התנגדויות וקיטורים, קצת כמו ילדה בת חמש, נסענו. איימתי עליו שאם המכונית תתקלקל באמצע היער, או שנלך לאיבוד במינוס 7 מעלות אני חוזרת לתל-אביב! לתמיד!

נסענו למקום שנקרא בוך, 20 דקות מביתנו בקצה הצפוני של ברלין. מין שמורת טבע… אבל הכל מכוסה שלג, אז הכל נראה לי אותו הדבר. מי הברלינאים האחרים שיצאו להתחסן בטבע? אף אחד! חוץ מאנדריאס ושלומית, שצעדו במינוס שבע מעלות בשמורת הטבע המושלגת. אפילו חיות לא ראינו. חוץ מכמה עקבות בשלג לא היה הרבה מה לראות. אבל לא קיטרתי. הסיפור נמשך 40 דקות. ואחרי זה באמת הרגשתי קצת יותר נמרצת. אוף! הוא שוב צדק.

 

אבל אל תראו את בעלי כסדיסט, מיד אחרי זה נסענו לספא יוקרתי בשם ליקווידרום, ניצלנו שוברי מתנה שקיבלנו לחתונה והתחממנו לנו בבריכות חמות וסאונות. אחת הבריכות היא בחצר. יוצאים לחצר הקפואה בבגד ים (או בערום, בכל זאת גרמניה), לפני שנכנסים למים מורחים קצת שלג צח על הגוף, ומשפשפים את זה כמו פילינג, כדי לקרר את הגוף מהסאונה שעשיתם רגע לפני ואז נכנסים למים. כל הרעיון במקומות האלה זה לשחק עם הטמפרטורות, להעביר את הגוף מחום לקור לחום, אחרי ישיבה בסאונה נהוג לעשות מקלחת קפואה.  בכל אופן, רק שתדעו שאני גיבורה אמיתית, ויצאתי לברכיה בחוץ! אם כי לא שפשפתי את גופי בשלג, עד כאן! כשיצאנו מהספא כבר לגמרי שכחתי מהקור.

תמונת יח"צ של הבריכה החיצונית...אבל לא מתקופה מושלגת

היה לנו כל כך חם ונעים שלא הרגשנו צורך לברוח הביתה, הלכנו לקולנוע ואחר כך למסעדה תאילנדית משובחת ליד ביתנו. בקיצור, חברים, חזרתי לעצמי, לרצון שלי לטרוף את החיים, ובחוץ ממשיך לרדת שלג.

לפני שאנחנו אומרים Tschüss, התחלתי לכתוב בלוג נוסף- בילויים בברלין, שבו יש  המלצות על מקומות שלדעתי שווים ביקור בברלין. אז לחצו  על בילויים בברלין ותהנו מהבלוג החדש!

ניפגש בשבוע הבא, יהיה ספיישל חג מולד!

ביקור מולדת

אחרי כל ההילולה והשמחה של החתונה, הייתי מוכרחה לקפוץ לביקור מולדת, לחגוג עם הדודים והדודות שלא יכלו לעשות את כל הדרך לברלין.

כשיצאתי לכיוון שדה התעופה השכם בבוקר כל העיר הייתה מכוסה בשלג, כמו שטיח רך מקיר לקיר. השלג הקדים את העונה בחודש, לרוב השלג הראשון נופל על העיר רק אחרי חג המולד. כמה שמחתי לברוח מכאן. שלג רק נראה כיף בספרי אגדות עם איורים של בקתות עץ ואח, אבל במציאות השלג הצח על המדרכות הופך חיש מהר לקרח, ניסיתם ללכת על קרח? סיוט. וברכבת ובחדרי מדרגות הכל רטוב ובוצי.

הנוף מחלון דירתנו

דקות לפני הנחיתה בארץ הקודש, שמש מציפה את העיניים, מין אור תנ"כי בגוון מדברי.  אבא שלי חיכה לי בשדה תעופה. תמיד כשאני מגיעה ארצה (גם כשגרתי בלונדון) אבא שלי בא לאסוף אותי מהשדה, אבל לא לבד, תמיד מלווה באסון תוצרת כחול לבן ברקע. האסון הנוכחי: השריפה בכרמל.

בדרך הביתה, דיווחים ברדיו על האסון בוקעים ללא הרף, לקראת שקיעה, גברים בצידי הכביש המהיר עומדים מחוץ למכונית ומתפללים מנחה. אנחנו חולפים על פני משאית אחת בה פועל סודני יושב בתא הנהג, ממתין, משועמם בזמן שהמעסיק שלו מתפלל.

כשגרים בחו"ל פתאום מפתחים סנטימנטים לכל מיני הרגלים ודברים קטנים של יום יום שלוקחים כמובן מאליו כשגרים בארץ, במקרה שלי: ארוחת שישי אצל ההורים, להבין סוף סוף את הקשקשת בשולחן לידי בבית הקפה מבלי להתאמץ, פגישה עם חברה בבית הקפה, ארוחת בוקר ישראלית וקפה שכלול במחיר, גברים שמתחילים איתי ברחוב בלי לחשוב פעמיים ובלי בושה (דברים כאלו לא ממש קורים בברלין לטובה ולרעה), להסתובב בטי שרט בסוף נובמבר, ריח של ים, שימוש מופרז בכרטיס האשראי, סבב מהיר אצל הרופאים הקבועים והשיננית, אבל מה שאני הכי אוהבת זה כל פעם מחדש "לתבוע בחזרה" את המקום האהוב עלי בתל אביב, שדרות רוטשילד, השאנז אליזה או יותר נכון האונטר דן לינדן שלנו. זה המקום הראשון שאני מתאווה ללכת אליו כשאני חוזרת הביתה.  טוב, אם תחשבו על זה לא שיש לי הרבה ברירה, אני גרה בפלורנטין ורוטשילד הוא הציר המקשר בין הדרום למרכז, ובכל זאת, בבוקר יום שישי, אחרי שישנתי את הלילה אצל הוריי, דפקתי הופעה קיצית עם הרבה איפור, לקחתי רכבת לתל אביב לקפה של בוקר עם חברה. בארלוזרוב ראיתי שיש אופניים להשכרה, שקלתי… כמעט והתפתיתי אבל הרגשתי שיותר נכון יהיה לצעוד את רוטשילד מאשר לפדלל אותה. כשאת תובעת חזרה את הטריטוריה שלך, את רוצה לעשות זאת צעד, צעד, להנות מכל פסיעה, להביט היטב באנשים החולפים על פניי ושהם יביטו בי, לעצור לרגע על ספסל ולקרוא מוספים של שבת. איזה תענוג!

כשאני בארץ מתעוררת אצלי תשוקה למאכלים במקומות אהובים, אני כמובן לא מצליחה להגיע לכולם בכל ביקור אבל להלן רשימה חלקית, אם יבוא לכם במקומי:

ארוחות שבת אצל ההורים, בישולים של אבא- בעיקר פסטות, הכי שווה בתפריט זה לינגוויני ברוטב שמנת, תרד-לימון וקציצות ברוטב עגבניות ושקדים.

פיצה אצל ג'וספה ברחוב ויטל בפלורנטין,הם מוזרים ואיטיים…אפשר לפעמים לחכות חצי שעה למשולש, אבל זה שווה כל ביס. והם פתוחים רק בערבים.

השווארמה הכי טובה בעיר, טורק לחמעג'ון בנחלת בנימין (בפינה כשבאים מיהודה הלוי), לחמענג'ון זה כמו לאפה עם בשר טחון ורוטב עגבנית, על זה שמים שווארמת כבש, עגבניות, בצל, פטרוזיליה וטחינה ומגלגלים, אם לא מתים מיתר כולסטרול בסוף הארוחה, מתים מהנאה.

המטבחון בשוק הכרמל עם המוסקה וסלט חצילים עם טחינה הכי טובים בעיר.

סנדביץ' שניצל בבייקרי (של הקופי בר ביד חרוצים) זה מה שאני תמיד אוכלת אחרי ביקור במערכת לאשה.

פילה בס בקרם שקדים מוגש על מצע של תרד בסוזאנה שבנווה צדק.

ונקנח עם שתי הגלידריות האהובות עלי- זיסאלע בפרישמן פינת ריינס עם גלידת חלווה עם חתיכות חלווה עסיסיות, ואייסברג עם גלידת טופי שנוטפת טופי.

טוב, אני אפסיק פה כי הרשימה עוד ממש ארוכה, אבל רק מלחשוב על המקומות האלה הלב שלי מתחמם פה בברלין הקרירה. מה הפלא שברלין טובה לגזרתי הרחק מכל החטאים הללו?

החזרה הפעם הייתה לי קשה, לעיר מכוסה שלג ואחרי כל המוכר, מוכר הזה בארץ, להחליק לתפקיד הזרה האקזוטית, זאת שלא ממש מבינה את השפה, זו שתמיד צריכה להסביר מאיפה היא באה ומה היא עושה פה, והקור, הקור, הקור. "אמרתי לך שכדאי שתראי אם את שורדת חורף גרמני אחד לפני שאת מחליטה אם את רוצה להתחתן איתי". אנדריאס התלוצץ איתי בניסיון להעלות חיוך על פני תשעה באב שלי, אבל עוד רגע כמעט פרצתי בבכי, "יקירתי, אל תהיי עצובה, מתי שרק מתחשק לך את יכולה להזמין טיסה ולנסוע לבקר מהרגע להרגע".

אז זהו חברים, עוברים עליי ימים קצת עצובים, כנראה הכל ביחד, הזהירו אותי מפני הריקנות שאחרי החתונה, אבל לא חשבתי שלי זה יקרה. יחד עם מזג אויר קשה, וגעגועים לארץ אבל עד שבוע הבא אני מקווה להגיע לפגישה שלנו מעודדת.

לסיום יש לי בקשה קטנה, עכשיו שאני נשואה נא לא לנדנד לי כל רגע עם השאלה מתי כבר נביא איזה ילד לעולם. שנים אתם מנג'סים לי מתי כבר חתונה, מתי כבר חתונה, סוף סוף התחתנתי, הראיתי סולידריות חברתית עכשיו תרפו קצת ותנו  לנשום. מי שחצוף מספיק לשאול, לא יכול להתלונן על תשובתי הלא מנומסת- נא לצאת לי מהווריד! או מהרחם או שניהם ביחד! ובנימה קצת אגרסיבית זו, Tschüss, כמו שהגרמנים אומרים, עד לשבוע הבא בחג המולד.