עלילות שלומית והקיאק

ראשית הרשו לי להשוויץ, בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ראשונה שלי בתקשורת הגרמנית. זוכרים את הפוסט בו למדתי לרכוב על אופניים? תרגמתי אותו לגרמנית בעזרתו האדיבה של אנדריאס והוא התפרסם  במהדורת האונליין של עיתון ה-Tagespiegel, שזה קצת כמו ה-Ynet  שלנו.

הגיע הקיץ לברלין, אם אפשר לקרוא לזה ממש קיץ. פה ושם יש ימים שטופי שמש עם 25-30 מעלות. כשזה קורה, הברלינאים פוקדים את האגמים שבפארקים או בחורשות בעיר כמו למשל בוויסנס סיי (Weissen See). זה כיף אמיתי לשחות באגם, אני מתחילה להבין את הגרמנים עם כל הקטע שלהם לחיבור עם הטבע. בשאר הזמן יורד גשם זלעפות וקר. אנדריאס סיפר לי שהשבוע האחרון של יוני נקרא ""Sieben Shläfer, על שם איזו אגדה קתולית. משמע שבעת הישנים, והימים הללו הם שיגדירו את מזג האוויר ל-8 שבועות הבאים של הקיץ. כלומר אם ירד גשם באותו השבוע אז נדפק כל הקיץ. אצלנו היה שבוע מעורב, משמע שהקיץ הולך להיות מעורב. יכול היה להיות יותר טוב ויכול היה להיות יותר רע.

עם אורי, החתיך ההורס רגע לפני היציאה לטיול.

אז אפרופו טבע וברלין, לא מזמן ידידי אורי הזמין אותי להצטרף לטיול בשפרה וואלד עם ידידה שלו שהגיעה לביקור מהארץ. השפרה וואלד, 100 ק"מ מזרחית לברלין, זו אטרקציית טבע אמיתית,לפי וויקיפדיה  484 קמ"ר של יערות, עם מעל 200 תעלות מים. מגיעים לשם תיירים, בעיקר גרמנים כדי לחתור בקיאקים. שמחתי על ההזדמנות לצאת לחיק הטבע ולהכיר קצת יותר את ברלין רבתי. אתם יודעים איך זה אצל ישראלים, חבר מביא חבר, ואורי הודיע לי שעוד זוג חברים של ידידתו בדיוק נחתו בברלין מלונדון, וגם הם יצטרפו לטיול שלנו.

מפגש מפתיע עם ליאת

כשהם באו לאסוף אותי, גיליתי לתדהמתי שאני מכירה היטב את החברה של הידידה של אורי. ליאת. היינו חברות כשגרתי בלונדון. הכרנו ברחוב, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הלכתי לאיבוד באזור צ'רינג קרוס, ובקשתי ממנה הכוונה, היא ענתה לי במבטא ישראלי באנגלית שהיא לא מכירה את האזור, ומשם הכל התגלגל. החלום שלה היה להיות עורכת סרטים, והחלום שלי היה ונשאר עדיין להיות תסריטאית. שתינו עדיין עובדות על הגשמת החלום. ליאת נאבקה קשה כדי להישאר בלונדון, בלי אזרחות אירופאית אבל היא שם כבר יותר מ-10 שנים.הקשר בינינו, כמו כל מיני קשרים שהיו לי בלונדון  התמוסס עם הזמן. שמחתי לראות שהיא במקום טוב, שמזה 5 שנים היא בזוגיות אוהבת עם גבר מקסים, יהודי ממוצא צרפתי, השניים הכירו בפסטיבל קולנוע בלונדון, הוא אומנם איש עסקים אך חולק עם ליאת את אותה אהבה לקולנוע.

עם ליאת

כשהגענו למקום שבו משכירים קייקים, אני מיד הצעתי לידידה של אורי, גילי,  להיות הפרטנרית שלי לקיאק.אני אומנם חסרת קורדי נציה, אבל יאמר לזכותי שיש לי אינסטינקטים טובים.  כשראיתי את הבטחון שיש לגילי על הכביש, איך היא נהגה ברכב שכור במקום זר שהיא לא מכירה בלי פחד או היסוס, כאילו היא גרה שם כל החיים. ישר הבנתי שהיא על הכיפאק. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלה בקיאק אבל גם את זה היא ידעה לעשות כאילו היא מקייאקת כל החיים. היינו 9 חבר'ה (באו עוד כל מיני חברים נוספים של אורי) והתחלקנו ל-3 קיאקים. ליאת ובן זוגה הפכו להיות האתנחתא הקומית של  הטיול. הם לא הצליחו לחתור, בן זוגה הוא איש גבוה, כך שהקיאק היה קצת קטן למידותיו. גיליתי לתדהמתי שיש משהו שהוא אפילו יותר חסר קורדי נציה ממני. איש עסקים מצליח ומבריק, שלא יכול לחתור בקיאק. הם כל הזמן נתקעו בסלעים ומהר מאוד הם התהפכו ונפלו למים, ושלא תחשבו שמדובר פה במי יודע מה איזה אמזונס, כולה ביצות עם מים, בלי זרמים כמעט ובחלק מהתעלות המים היו מאוד רדודים. אני מילאתי אחר ההוראות של קפטן גילי, וחתרתי יפה. אחרי שעתיים שבהם ליאת ובן זוגה התענו, גילי הציעה להפריד ביניהם ולצוות כל אחד מהם עם חותר קצת יותר מיומן. מזל שגילי חשבה על זה, אחרת בחיים לא היינו מסיימים את המסלול שארך כ-4 שעות, שבסופו פתחתי שרירי ידיים של שוורצנגר.

בן זוגה של ליאת הצליח ליפול עוד פעם מהקיאק רגע לפני שסיימנו את המסלול. אחר כך נסענו לאחת העיירות בסמוך לאכול ארוחת ערב במסעדה, ומכיוון שהוא היה רטוב מכף רגל ועד ראש, הוא נאלץ לוותר על מכנסי הג'ינס וללכת למסעדה יחף, בתחתוני הבוקסר שורטס ומעיל עור אלגנטי שלמזלו הוא השאיר במכונית, כך שהיה לו משהו יבש ללבוש. אתם יכולים לדמיין לעצמכם איזה מבטים סקרנים עוררנו, 7 ישראלים רועשים, גרמני אחד, ועוד יהודי צרפתי , בעיירה שכולם גרמנים, והתיירים הם גם תיירים גרמנים, אבל לבן הזוג של ליאת היה הרבה בטחון והומור עצמי. הוא כמובן לא הרשה לי לצלם אותו, אבל תצטרכו להאמין לי שזה היה מצחיק.

 

ואפרופו אורחים מחו"ל, לפני כמה שבועות הגיעה לברלין אורחת מיוחדת, גורו הדיאטות מירי בלקין. את מירי בלקין אני מכירה מגיל 14, הלכתי לחוגים שלה אחרי מלחמת המפרץ, בה ישבתי בבית, שחקתי פקמן על המחשב ועליתי משעמום, אני נשבעת, בערך 8 ק"ג. התאהבתי בה ממבט ראשון, עם החום היווני והאסרטיביות הבלתי מתפשרת. במשך השנים המשכתי ללכת לחוגים שלה און ואוף, ועכשיו כשאני בברלין אני עושה את דיאטת האונליין שלה. יש לה אתר אינטרנט עם תכנים מדהימים, ואפשר לשמוע את ההרצאות שלה דרך האינטרט. חלק מכם רואים את התמונות שלי וחושבים, מה לבחורה הזו ולדיאטה, אבל תאמינו לי שאם לא הייתי שומרת על עצמי, לא הייתי נראית ככה. חוץ מזה נורא נחמד לי לראות אותה פעם בשבוע, זה מרגיש כמו להיות בבית, היא שולחת לי רוח חמימה ונעימה לברלין. וההרצאות שלה נותנות לי הרבה כח, כי היא לא מדברת רק על דיאטה, יש לה כל כך הרבה חוכמת חיים ובטחון עצמי, שההרצאות שלה והסיפורים שהיא מספרת מהחיים שלה הם שיעור לחיים בכל מיני תחומים. בכל אופן, היא ובן זוגה אריה, הגיעו לכמה ימים לברלין ואנדריאס ואני נפגשנו איתם לארוחת ערב ואחר כך לקחנו אותם לסיבוב בעיר, להראות להם את ברלין בלילה. היה לי לכבוד לארח אותה. מפעם לפעם מגיעים אורחים לעיר, שאולי בתל-אביב לא היה לי יוצא לפגוש אותם בצורה חברתית כזו, זה נחמד.

כמו בשנה שעברה, הבלוג יוצא לחופשת קיץ. הקוראים הנאמנים שלי מהפרלמנט (מדובר בקבוצת חברים של אבא שלי שכולם מתאמנים יחד בקאנטרי קלאב של כפר סבא, וכל שבת בבוקר פותחים שולחן אחרי האימון) יצטרכו להיעזר בסבלנות עד ל-3 בספטמבר.

אז יאללה צ'וס וקיץ נעים לכולם!

הביקור לים הצפוני ומגפת המלפפונים (ושאר ירקות)

בקושי הספקנו לנחות חזרה בברלין וכבר נפל עלינו  "חג העליה", חג קתולי שמציין את היום שבו ישו הגיע לגן עדן. " 40 יום לקח לישו להגיע לגן עדן? מה לקח לו כל כך הרבה זמן?!", שאלתי את אנדריאס. "לפני שהוא הגיע לגן עדן הוא קם לתחייה והתהלך על פני הארץ, את יודעת איך זה, היו לו דברים לעשות." סנגר אנדריאס על המושיע.

אבל עזבו אתכם מישו, הרווחנו סופ"ש ארוך והחלטנו לנצל אותו עם טיול מחוץ לעיר. שמנו פעמינו אל כפר נידח בערך 20 ק"מ מהים הצפוני שנקרא Wewelsfleth. כל כך יפה, כל כך פסטורלי, הכל ירוק, פרות וכבשים מלחכות עשב. אלא שבכפר הקטן הזה ישנו קאץ', מספר ק"מ ספורים ממנו ישנו כור גרעיני. זה נראה קצת כמו הכור בסרט המצויר של משפחת סמפסון (חשבתי לתומי שאולי נמצא שם את הומר מדובב לגרמנית, סתתתאם). יש עכשיו הרבה מאוד דיונים ומאבקים לסגור את הכורים הללו, ולמצוא להן אנרגיה חילופית, במיוחד לאור מה שקרה ביפן, ונראה שבעשור הקרוב הכורים האלו ייסגרו. בכל אופן, מה הביא אותנו לכפר הזה?

הכור הגרעיני ברקע

אשתו של החבר הכי טוב של אנדריאס, לריסה, היא סופרת חרוצה, שקבלה לאחרונה מלגת סופרים שכוללת מגורים בבית סופרים בכפר הזה למשך ארבעה חודשים. בית הסופרים נבנה במאה ה-17 , וממוקם ממול לבית הקברות של הכפר,בעבר היה שייך לקנטור של הכנסייה. הסופר גינטר גראס, רכש את הבית ב-1970,  אך כשהקימו את הכור הגרעיני בשנות ה-80, גראס החליט לעבור בית, ותרם את הבית במתנה למדינה, כדי שהוא ישמש סופרים כמקום שקט לכתיבה. הבית קרוי על שם הסופר הגרמני היהודי אלפרד דבלין, שהיה המורה הרוחני של גראס (אני חושבת שבמציאות הם מעולם לא נפגשו אבל גראס מושפע מאוד מיצירותיו). הבית משומר בצורה מדהימה ואוטנטית. יש בפנים ריח מוזר,ישן כזה  וממש מרגישים את ההיסטוריה בבית. הוא משמש 3 סופרים.  חדר העבודה של לריסה, היה לא פחות ולא יותר חדר העבודה של גראס.

בכניסה לבית

בעלה של לריסה, וולפרם, הגיע לסופ"ש, והילדים החמודים שלהם (פאקו 5 וגרטה 3) היו כבר שם עם לריסה, ואנדריאס רצה שנבלה איתם.אנחנו התארחנו ביחידת דיור בחווה של זוג צעיר בכפר. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם, זו קבלת הפנים הלבבית אך המוזרה של אנשי הכפר. הם מדברים ניב גרמני שמכונה פלאט- דויטש, שנשמע קצת כמו הולנדית, אבל עם האורחים הם מדברים גרמנית רגילה. כשהם חולפים על פניך ברחוב הם מברכים אותך ב- "מוין",  Moinזה שלום, אבל המשמעות של המילה זה יפה או משהו בסגנון. ואשכרה אמורים להגיד "מוין" לכל אדם שחולפים על פניו ברחוב, או אם נכנסים לפאב המקומי צריך להגיד מוין לכולם וכולם אומרים חזרה, אחרת זה נחשב לגסות רוח איומה.  זה נשמע מאוד מצחיק, וזה מלווה הרבה פעמים בסימון האצבעות כוי, אתם יודעים לרוב זה סמל לניצחון, אבל זו הדרך של המקומיים לנפנף לשלום. לנשים יש נטייה למשוך את ה"מוין" וזה נשמע כזה…. "מממווווויייין" והגברים אומרים את זה יותר בטון סטאקטו "מוין!", ואז זה נשמע כמו משהו שמנסה לומר Morning אבל נבלעה לו המילה.

עם לריסה, בחדר העבודה שלה...

ביום הראשון נסענו לחוף ים, בעיירת נופש שנקראת  St Peter Ording, החולות הרחבים הזכירו לי את חוף פלמחים. מה שמעניין בים הצפוני זה הגאות והשפל, כשיש שפל, הים נעלם לקלומטרים, כל מה שנשאר זה חול בוצי, אפשר לצאת לטייל בבוץ, אבל צריך לחשב מתי חוזרת הגאות כדי שלא תמצאו את עצמכם נשטפים על ידי המים בעוצמה. ביום השני נסענו ל- Friedriech Koog (לא היה שם חוף הייתה שם מדשאה מטופחת) שבה הייתה נקודת תצפית מצוינת על תהליך הגאות והשפל. מה שהכי כיף בחוף הים הגרמני זה הסלסלות המפנקות, כפי שאתם רואים בתמונה, זה מגן מפני הרוח. זה לא כמו אצלנו כשחם אז האוויר עומד, בחוף הים הגרמני יש בריזה חזקה, ובסלסת הפינוקים לא תחושו בה.  

סנט פטר אורדינג, מתוך האתר: http://www.st.peter-ording-nordsee.de

היה נורא כיף עם החברים של אנדריאס והילדים שלהם, לכל מקום שנסענו, פאקו רצה לנסוע עם אנדריאס ואיתי באוטו, הוא היה טרמפיסט נעים ביותר. אני יצרתי קשר מיוחד עם הילדה גרטה, שהיא ממש דיווה קטנה עם עיניים תכולות תכולות וחיוך שובה. היא כל הזמן רצתה לשחק יחדיו בכדור, שינתה כל רגע את חוקי המשחק כמובן, התרוצצה במרץ חינני, רבה כל שתי שניות עם אחיה מה שנגמר לעתים תכופות בהתפרצות בכי. זה מדהים לראות אסטרטגיות של ילדים קטנים לקבלת תשומת לב- בשלתי ארוחת ערב, וסעדנו בחצר המטופחת שבחווה (מלווה בניחוח חרא של פרות), פאקו הסתכל על הרוטב שהכנתי בגועל ואמר שהוא לא אוהב את הרוטב הזה (אחרי שהוא טעם הוא כמובן ליקק מהצלחת וביקש תוספת כי אין מצב שילדים לא אוהבים את הבישולים שלי), ואז גרטה אמרה בקול הכי מתוק שלה: "זה הרוטב שאני הכיייי אוהבת בעולם", לפני שבכלל טעמה, וחזרה על המשפט הזה לפחות חמש פעמיים.

הגאות הגיעה...

ואפרופו אוכל, אתם בטח מתים לדעת האם אכלנו ירקות טריים, בגלל מגפת המלפפונים. אני עברתי תהליך עם הסיפור הזה, בהתחלה התעלמתי מהחדשות אז אכלתי בלי בעיה, ואז אמא שלי התקשרה וספרה לי שמדברים על מגפת המלפפונים בארץ כאילו שזה קורה ברגעים אלו בתל אביב. החלטתי שאני לא נכנעת להסטריה התקשורתית. אנדריאס אומר שיש בגרמניה 80 מילון תושבים, מתוכם בערך 20 מתו מזה , ועוד כמה מאות חטפו איזו בקטריה, לא צריך להתרגש, במיוחד כשלפחות פעם בשנה יש בגרמניה סקנדל סביב האוכל. וזה נכון, לפני פחות משנה הייתה היסטריית דיוקסין, חומר רעיל שנתגלה במזון העופות ועבר לעופות ולביצים, ואחרי שבועיים אמרו שרק במינון של יותר מ-4 ביצים ביום יש לזה השפעה, ומי שאוכל 4 ביצים ביום ימות מעודף כולסטרול הרבה לפני שהוא ימות מהרעלה! אבל אז נפגשתי עם קבוצת ישראלים ביניהם כתב ישראלי בכיר,שאמר שהוא בכלל הפסיק לאכול ירקות. ואז התחלתי לראות חדשות, בגרמנית, ואני מבינה פחות או יותר חצי מהגרמנית, אבל גם החצי הזה הספיק לי בשביל להיכנס להיסטריה, והחלטתי שאני אוכלת רק ירקות מבושלים. אגב, זה לא רק במלפפונים, הם אומרים לא לאכול בכלל ירקות טריים, ועכשיו הם בכלל לא יודעים אם זה מהירקות. נו טוב, רוב המקרים של מגפת המלפפונים נתגלו בצפון גרמניה, אז כשהיינו בסוף השבוע בצפון ממש לא נגעתי בירקות טריים. בדרך חזרה לברלין, החלטתי בליבי שכשחוזרים הביתה אני חותכת סלט, כי כמה אפשר בלי? אבל אז ברדיו הודיעו שבברלין נתגלו בסוף השבוע מעל 30 מקרים של Ehec, ככה קוראים לזה אצלנו, וירדתי מהרעיון מיד. אז נכון לעכשיו אני לא אוכלת ירקות טריים, ואם משהו מגיע מהארץ, הוא מוזמן להביא לי משלוח של סלט ישראלי קצוץ דק, כי אני לא יודעת כמה זמן אני אעמוד בלבשל את הירקות שלי למוות.

בבית של אלפרד דבלין, בכניסה, השאירו חנות אוטנטית מפעם שהייתה שם.

לפני שאנחנו אומרים "מוין", אני רוצה לספר לכם על פרוייקט מקורי של ידידי יובל אברמוביץ'. יובל הוא אחד האנשים הכי  חרוצים ומצליחים שאני מכירה, עיינו בערך המילה מולטי טאסקר במילון ותמצאו את יובל, הוא מסוג האנשים שיכולים לג'נגל בין פרויקטים בתחומים שונים בלי להתפזר ועם מקסימום פרודוקטיביות והצלחות מוכחות.  הוא מרצה, הוא עיתונאי, הוא סופר, הוא שחקן, הוא יזם ובעל  רשת חנויות למזכרות תל-אביביות שיקיות. מעורר פאקינג קנאה. כששאלו אותו מה סוד ההצלחה שלו, הוא אמר שהוא עורך רשימה עם הדברים שהוא רוצה להגשים, ואז מתחיל לחפש דרכים להוציא את הרשימה לפועל. זה עורר אצלו את הרעיון לפתוח בלוג בו אנשים מעלים את הרשימות שלהם- 10 דברים ב-400 יום. אז גם אני שמתי את הרשימה שלי, ויובל ישמח אם תשלחו לו את הרשימות  שלכם למייל: uvtlv1@gmail.com, הכנסו והציצו בבלוג הרשימה, אבל אני מודה שאני לא מאמינה שכל מי שרושם רשימה יגיע להשגיו של יובל. אתם יודעים כמה רשימות רשמתי בחיי? בכל אופן, זה אף פעם לא מזיק לנסות, במיוחד כשזה לא עולה כסף, אמרה הפולניה.

בבית של דבלין...

הטסט שהתפשל

נכשלתי בטסט. כן, בדיוק מה שאתם שומעים. יש לי רישיון רק על אוטומטי. ולפני שכל החכמולוגים יקפצו להציע הצעות, זה כתוב על הרישיון באנגלית שיש לי רישיון רק לגיר אוטומטי. למה לפני 16 שנה החלטתי להוציא רישיון רק על אוטומטי? כי כמו שכבר ציינתי מספר פעמים בעבר, שידידתכם הנאמנה קצת חסרת קורדינציה. התחלתי על הילוכים וראיתי שזה קצת מסובך, במיוחד שאני שמאלית וההילוכים מה לעשות, בצד ימין,  אז הוריי שרצו לגמור עם הסיפור הזה של שיעורי נהיגה בנזק כספי קל יותר (ובצדק) עודדו אותי לעשות רישיון על רכב אוטומטי, בטענה צודקת שמתי כבר בחיים יצא לי לנהוג על הילוכים כשבארץ כוווולם נוהגים על אוטומטי. אז הקשבת להורים, ואפילו עברתי טסט ראשון. מי ידע שיום אחד אתחתן עם גרמני שנוהג על אודיי עם הילוכים, ושאגור בארץ שבה כולם נוהגים על הילוכים. האירופאים חושבים שזה טעם החיים.

החלטתי לנצל את הביקור שלי בארץ לטובת שדרוג רישיון הנהיגה שלי. מצאתי מורה שקוראים לו איציק. גם למורה הקודם קראו איציק, האם זה חלק מדרישות התפקיד? בטלפון המזכירה של בית הספר לנהיגה אמרה ש-3-4 שיעורים למשהי שכבר יש לה רישיון אמור להספיק. אבל מהר מאוד הגעתי ל-10 שיעורים, כי אין טעם לגשת לטסט בלי בטחון. בשיעורים הייתי בסדר רוב הזמן. אני הייתי התלמידה הכי זקנה של איציק, רוב התלמידים שלו תיכוניסטים, וזכיתי למבטים תמוהים כשהם נכנסו לאוטו, כאילו מה זקנה כזו נזכרה פתאום ללומד נהיגה.  איציק חזר איתי שוב ושוב על המסלול של הטסט באזור צהלה ויש לו אפילו כל מיני כינויים מצחיקים לאזורים טריקיים כמו כיכר הבמבה או קיר המוות.

בבוקר הטסט,איציק חיכה לי למטה ב- 07:30 כדי להביא אותי לטסט וכדי שאני אתרגל שיעור נהיגה אחרון רגע לפני. היה איתו עוד תלמיד באוטו. בחור גבוה וצנום, בערך כבן 40, שנמצא הרבה על קו ברלין-קורסיקה- תל-אביב מטעמי עבודה. הוא היה צריך לעשות טסט בשביל חידוש רישיון. איך שנכנסתי לאוטו הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי באדיקות. עולם קטן. כל הדרך אל הטסט, הוא סיפר לי קטעים מתוך הבלוג שהוא זוכר,והיה לו זכרון מרשים ביותר. מצד אחד זה החמיא לי, מצד שני הסיטואציה הזו לפני טסט קצת הלחיצה אותי והוציאה אותי מריכוז.

עם המורה לנהיגה איציק,רגע לפני הטקסט

 

חיכינו במתח בחניון של משרד הרישוי כשלפתע מרחוק ראינו את הבוחנים מתקרבים לשורת המכוניות הממתינות לטסט. איציק אמר שהוא כמעט בטוח שעומד להיות לנו בוחן ממש נחמד. הייתה בין קבוצת הבוחנים אשה. על האשה הוא אמר שהיא מכשפה ושמזל שהיא לא הבוחנת שלנו. אבל הוא טעה, והבוחן הנחמד בקבוצת הבוחנים נכנס  לרכב שהיה לפנינו, ואילו אלינו הגיעה הבוחנת המכשפה. אלוהים, מזל שלא לבשתי מחשוף! אני מאוד אוהבת להיות בסביבה נשית. אבל שמתי לב שנשים שעובדות בסביבה מאוד גברית, נהיות יותר גבר מגבר כדי להוכיח שהן שוות, ולזה אני לא מתחברת. הבוחנת ע. נכנסה למכונית, תימנייה מוקפדת טיפ טופ, עם פאן לשיערה הקצר והמחומצן, ציפורניים משוכות בלק, תכשיטים עם צעיף קטן ושיקי. אבל היה משהו מלחיץ באנרגיה שלה ובצורת הדיבור הלקוני עם טון פוקדני. 

אני הייתי הנבחנת הראשונה, וכבר ישבתי בכיסא הנהג. מרוב התרגשות הרכב נכבה, פעם אחת מילא, אבל בערך 4 פעמים ופשוט לא הצלחתי לצאת מהחניה, הייתי בכזו התרגשות שלא זכרתי איך נוסעים בהילוך ראשון. היא הייתה בסדר והציעה שאתחלף עם הנבחן השני, ושהיא לא תחשיב לי את זה. ראיתי את איציק עומד בצד יחד עם עוד מורה לנהיגה, שניהם הביטו בי בדאגה.

הנבחן השני, זה שקורא את הבלוג שלי נהג בסדר גמור . זה היה אמור להיות מבחן קצר, כי לאנשים שעושים הסבה או חידוש רישיון כבר יש ניסיון על הכביש, אז מחפשים רק לראות שיש להם שליטה על ההילוכים ולא יותר. אבל הבוחנת לקחה את הזמן שלה ובסוף דפקה לו גם חניה ברברס, מה שהמורה איציק אמר שנדיר שנותנים בטסט כמו שלנו. אחר כך התחלפנו, ונכבה לי המנוע פעמיים, אבל לבסוף הצלחתי להתחיל לנסוע. תוך פחות מ2-  דקות היא רצתה לראות איך אני מחנה ברברס. למזלי, התעקשתי לתרגל את זה פעם אחת עם איציק אז הצלחתי בנס לעשות את זה. אבל חוץ מהחנייה שהלכה חלק, כל הזמן נכבה לי המנוע בהילוך ראשון, כי שכבר זכרתי מה עושים, הייתי כל כך לחוצה מכל המעמד, שהרגל רעדה לי בצורה כזו שלא יכולתי לשלוט בקלאץ', עד שלבסוף היא נאלצה להתערב ולהציל את המצב. למה התרגשתי כל כך? בגיל 17 עברתי טסט ראשון ולא התרגשתי ככה. היה לי ברור שלא עברתי, והמורה איציק התקשר אלי בצהריים. היה לו לא נעים לבשר לי באופן רשמי שלא עברתי את הטסט.

עם מאיר, הנבחן השני, שקורא את הבלוג שלי באדיקות.

 

האם הייתי עוברת אילו היה בוחן יותר סימפטי? האם זו הייתה תחושת חרדה ואשמה שאם לא אעבור אז סתם בזבזתי קרוב ל-3000 שקלים על כלום? אתם יודעים איזו מלתחה יכולתי לקנות בסכום הזה? אולי בתוך תוכי אני לא באמת רוצה לנהוג על הילוכים? אולי באיזה שהוא מקום רציתי להיכשל כדי שיהיה לי מה לכתוב, הרי לא ייתכן שאני תמיד אצליח, מספיק שהצלחתי בבחינה בגרמנית, יותר מדי הצלחה זה משעמם אז התת מודע סידר לי כשלון. סתם, אני לא יודעת מאיפה זה בא. אולי סתם נלחצתי ולא צריך לחפור בזה.

בשבוע שעבר שבנו לברלין אחרי חודש בארץ, ואני עדיין לא יכולה לנהוג ברכב של אנדריאס. יתכן ואני אנסה לקחת פה עוד שיעור או שניים ולעשות פה את הטסט, ייתכן ואעשה עוד טסט בביקור הבא שלי לארץ. מה שבטוח זה שאם אני לא עוברת בטסט השלישי, אני קונה אוטו על אוטומט, ושיישרף העולם. בינתיים החלטתי לא להיכנע כל כך מהר. ולפני סיום, לכל החכמולוגים שלא מבינים למה בכלל לקחתי שיעורי נהיגה מלכתחילה ולמה לא בקשתי מאנדריאס לתרגל איתי באיזה יער…. שלא תחשבו שלא ניסינו את האופציה הזו, אבל יש אנשים, כמוני למשל שצריכים מורה טוב.

אז צ'וס בינתיים, ונפגש בעוד שבועיים.

סיפורי סבתא

תמונה מהחתונה של סבתי

בפוסט הקודם, ספרתי לכם על הניסיון שלי להדחיק את כל מה שקשור בשואה כדי שאוכל לחיות בשקט ובשלווה בברלין. הפעם אני רוצה לספר לכם דווקא על הרצון שלי להתחבר לסיפורי העבר. אל דאגה לא נעסוק שוב בשואה, אלא בסיפורי סבתא. אני יודעת, לבלוג שלי קוראים עלילות שלומית בברלין, אז איך הגעתי לכל הרוחות לכתוב על סבתי ז"ל? ככה זה בחיים, מתגלגלים, הייתי לפני שבועיים במפגש משפחתי מיוחד, וזה עורר אצלי את החשק והצורך לכתוב על דברים שמתבשלים אצלי כבר הרבה זמן.

אני מודה שלא הייתי קרובה לסבתא שרה המנוחה, שהייתה אמה של אמי. כשאנחנו חזרנו מהשליחות בחו"ל, היא התגוררה בבית אבות ברחובות, היא הייתה אישה חולה וזקנה, קצרת רואי, עם קרה חום מקורזל, ודי נרתעתי ממנה בגלל הזקנה והחולי. הדבר היחידי שחיכיתי לו בביקורים אליה היה הסוכריות החמוצות בקערת הקריסטל הירוקה שבחדרה.

תמונה מהכנס המשפחתי

לפני כמה שנים, אמי ספרה לי סיפור על סבתא שרה, שהתחיל לעורר אצלי עניין. סבתי הייתה ילידת ירושלים, היא התחתנה רק בגיל 29 עם סבא שלום שעלה כמה שנים לפני כן מוינה והיה מבוגר ממנה בעשור.  להתחתן בגיל כזה בתחילת שנות הארבעים היה כמו להתחתן בגיל 45 בימינו. בקיצור רווקה זקנה! אבל מסתבר שסבתי הייתה מאורסת בערך חמש שנים. אמא שלי זוכרת במעורפל שסבתא ספרה לה שהאירוסין בוטלו מכיוון שהמשפחה של אותו בחור רצו שהוא יתחתן עם איזו קרובת משפחה. כנראה שסבתא שלי והאקס ארוס המשיכו להיפגש בסתר, והארוסה החדשה שלו יום אחד תפסה את סבתא שרה לשיחה צפופה ואיימה עליה שאם היא תתקרב אל הארוס שלה עוד פעם אחת, היא תשפוך לה חומצה על הפנים. האיומים עבדו.

מכיוון שגם אמי התחתנה בגיל מבוגר מאוד ביחס לדורה- 27, חשבתי שיש פה איזה קאטץ' משפחתי. כי הנה אני כבר הייתי בת 31 ועוד לא נראה חתן באופק. זה היה עוד לפני שידעתי שאכיר את אנדריאס. חשבתי בזמנו שאם אדע מה היה הסיפור אהבה של סבתא שלי, אוכל להבין יותר טוב את עצמי…. אני מאמינה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו דפוסי אהבה ומעבירים אותה מדור לדור, לטובה או לרעה. גם בצורה לא מילולית ולא מודעת.

גייסתי את אמא שלי ועלינו לירושלים לבקר את הדודה גאולה (או כמו שאנחנו מבטאים את זה דודה גולה) שגרה בשכונת כרם אברהם החרדית. דודה גאולה היא האחות היחידה לבית משפחת קפלן שעדיין חיה (הם היו 8, אם כי 2 נפטרו בגיל מאוד צעיר). היא צעירה מסבתי המנוחה ב-14 שנים. קיוויתי שהיא תאשר את הסיפור של אמי ותשלים את הפרטים. דודה גאולה היא אישיות פופולארית במשפחה שלנו. היא טובת לב ומלאת חוש הומור והיחידה במשפחה שלקחה את הדת לאקסטרים. היא אישה מדהימה שכל היום עסוקה בעשיית מצוות, באיסוף כספים עבור מתן בסתר לנזקקים.

כששאלתי אותה שאלות על סיפור האהבה המסתורי של סבתא, היא משכה  בכתפיה ואמרה שהיא לא זוכרת שום דבר, היא הייתה ממש ילדה קטנה, וחוץ מזה, היא לא רוצה לדבר "בובא מייסעס", יענו סיפורי סבתא, יענו רכילות. בערמומיות העיתונאית שלי פלוס כישורי התחקירנות הטבעיים של אמי, פלוס עוד קצת עידוד ותמיכה מצד אסתי, הנכדה של דודה גאולה, שהצטרפה לחגיגה, ניסינו לדלות ממנה קצת אינפורמציה אבל זה לא עזר. היא הייתה איתנה בעמדתה שהיא לא זוכרת שום דבר, אבל אנחנו חושבות שהיא פשוט לא רצתה לדבר לדבריה "בובא מייסעס", גם אם זה למטרה טובה שאולי תעזור לי למצוא חתן לתפיסתי, בשביל למצוא חתן היא יכולה להוסיף אותי לרשימת האנשים שהיא קוראת תהילים ומתפללת בשבילם כל בוקר.

עם אמא בסיור בכנס המשפחתי בירושלים

הגעתי למבוי סתום עם סיפור האהבה של סבתי, ואני לא יכולה לאשר את פרטי הסיפור במלואו, אבל תודו שזה נשמע כמו סיפור אהבה סוחט דמעות. מה שבטוח זה היה שברון לב אמיתי לסבתא, זה לא כמו בימינו שאפשר לזפזפ בין דייטים בג'יידייט. בכל זאת גיליתי משהו מעניין מאוד על סבתי שלא ידעתי קודם. היא הייתה אשת קריירה. היא לא הייתה סתם בתולה זקנה שישבה בבית, בדיכאון כל היום כי שברו לה את הלב. היא עבדה כרואת חשבון בסוכנות נסיעות, חוץ מזה סבתי הייתה דוברת שפות, היא דברה עברית רהוטה, יידיש (מה שדברו בבית), אנגלית ברמה מאוד גבוהה וערבית וצרפתית בסיסית.

הבית של סבתא בנחלת שבעה

מצאתי לפני כמה שבועות מכתב שסבתא שלי כתבה ב- 1939 לדוד שלה שהיגר לאמריקה, כנראה שהמכתב מעולם לא נשלח, היא כתבה שהייתה לה הזדמנות לנסוע לטייל מטעם סוכנות הנסיעות בה היא עובדת אבל וויתרה כי הוריה חשבו שזה לא יאה ולא נאה לבחורה להסתובב לבד בעולם. אבל היא רוצה לבוא לאמריקה לבקר והיא החליטה לא להקשיב להוריה יותר בעניין, ואז היא החלה לשאול את הדוד שאלות מאוד ספציפיות על אשרות לביקור באמריקה. מרשים, לא? אני לא יודעת אם היא הגיעה לאמריקה אבל  כנראה שהיא התמרדה נגד ההורים, כי אנחנו יודעים בוודאות שהיא נסעה מטעם סוכנות הנסיעות לטייל בקהיר  ובירדן ובעוד כל מיני מקומות אקזוטיים לאותה תקופה. וואו! איזו סבתא תותחית הייתה לי. הרגשתי פתאום ברת מזל, שאני זוכה לעשות דברים שאשה בתקופה ההיא הייתה צריכה להלחם עליהם אם בכלל.

לפני כמה חודשים, גיליתי בבית הוריי לגמרי במקרה מכתב אהבה משנת -1941 (במצב טוב!) שסבא שלי כתב לסבתא שלי לפני הנישואים,  ובו הוא מתאר לה עד כמה הוא נרגש מכך שהם הולכים לייסד ביחד בית יהודי כדת וכדין. סבא שלי גר בתל-אביב וסבתי התגוררה בירושלים, וכל שבוע לפי מה שאמא שלי מספרת, הוא היה שולח לה ליליות לבנות בקופסא מתל-אביב לירושלים. זה היה נחשב ללוקסוס אמיתי בזמנים ההם, למי היה כסף לפרחים? ואת הקופסא הריקה סבתי כל פעם הייתה שולחת לו חזרה בשביל שימוש חוזר… מאוד אקולוגי. המכתב לא היה רומנטי במיוחד, אבל אפשר היה לראות בברור  עד כמה סבא שלי אהב את סבתא שלי, אז הסוף היה טוב.

תגיות עם שמות לכנס המשפחתי

כשאמא שלי ספרה לי שיש מפגש משפחתי של כל משפחת קפלן לדורותיה, מאוד רציתי ללכת, רציתי ללמוד עוד על המשפחה שלי ולבדוק מה עוד אני יכולה ללמוד על סבתא שרה. המפגש התקיים במלון פרימה בירושלים לפני כשבועיים. ירושלים היא עיר שאני אוהבת לשנוא אפילו שיש לי בה שורשים עמוקים. סבתי הייתה דור שלישי (או חמישי זה שנוי במחלוקת) בירושלים. גיליתי שהסבא והסבא רבא שלי היו מהמשפחות הראשונות שגרו בנחלת שבעה! הם מכרו את הבית שלהם כי היה צריך לחתן 4 בנות ולצייד כל בת בנדוניה. כמו בכל חוק מרפי טוב, אחרי שהם מכרו מחירי הנדל"ן קפצו. אבל מה זה חשוב, העיקר שלכל הבנות היה חתן. בסוף המפגש בן דוד שלי מדור שני, רם קפלן, שארגן את הכנס והוא ארכיטקט ומדריך טיולים שמתמחה בירושלים, לקח אותנו לסיור לראות את הבית. כל כך הרבה פעמים חלפתי על פני הבית הזה בלי לדעת!

תמונה עם בן דודי השרמנטי רם קפלן

 בכנס שמעתי סיפור אחד על סבתא שלי: היא הייתה אמורה לצאת לבליינד דייט עם איזה אחד שהגיע במיוחד כל הדרך מצפת, ואז להגיע מצפת לקח כמה ימים טובים. בקיצור, נתנה בבחור הצצה חפוזה מהתריסים שבחלון חדרה והחליטה שהוא לא נראה לה, אז היא בקשה מאחותה שתעשה את העבודה המלוכלכת ושתשלח אותו לדרכו. אבל לאחר הכנס קבלתי גרסה קצת אחרת מדודתי, והרי למשפחת קפלן יש קצת נימוס. היא  טוענת שבוודאי שהוא עלה לדירה, כובד בשתיה ומאפה וישב ודיבר די הרבה עם אחותה חנה שהייתה כבר אשה נשואה . רק אחר כך נשלח אחר כבוד מהבית

פייר אני בעד הורסיה השנייה, בכל זאת הבחור הגיע כל הדרך מצפת.

ספרתי לכם על קצה המזלג על המשפחה שלי. מצטערת שוב על האיחור. הוקפצתי מטעם העבודה לכרתים, החיים קשים…. בפעם הבאה נתראה בברלין. יאללה ביי בינתיים!

על ברלין ושואה

 

תמונה מוויקיפדיה

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אנחנו יותר משנה ביחד בברלין ועוד לא ממש דברנו על השואה. זה לא במקרה שלא דברנו על השואה. אני מניחה שלכל ישראלי בברלין ובגרמניה בכלל, יש אסטרטגיה  משלו איך להתמודד עם הטראומה של העם שלנו. הדרך שלי זה להתנתק ולהתעסק עם זה כמה שפחות. אני ממעטת לדבר על השואה, אפילו שבתחילת הקשר שלנו אנדריאס כל הזמן רצה לחפור בנושא. בשעות הערב המאוחרות, אחרי הפריים טיים, כשאין לגרמנים מה לשדר, הם מתחילים עם כל סרטי מלחמת העולם השנייה הדוקומנטריים והעלילתיים, אין ערב שאני מזפזפת בטלוויזיה בלי למצוא איזה נאצי על המסך שלי, ומה אני עושה כשזה קורה? מזפזפת הלאה.

אני משתדלת להמעיט מאוד בביקורים באתרים הקשורים לשואה בעיר. בערך שעה מברלין יש מחנה ריכוז בשם זקסנהאוזן אותו טרם ביקרתי. למעשה מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז, לא הצטרפתי למשלחות לפולין בתיכון, אפילו שסבא שלי מאוד רצה שאסע ויותר מכך הוא רצה להצטרף כמלווה,והציע לשלם עבור הנסיעה, אבל אני לא רציתי. פחדתי שלא אעמוד בזה רגשית. עד היום אני מתחרטת על כך. זו הייתה ההזדמנות שלי לנסוע עם סבא שלי, שלא חזר לפולין מאז המלחמה, ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלו. הוא עצמו אומנם לא היה ניצול שואה, הוא גויס לצבא הפולני כשהחלה המלחמה, לחם בחזית מול הרוסים, נלקח בשבי ונשלח לעבודות כפייה בסיביר. כמעט כל המשפחה שלו נספתה בשואה, למעט שלושת אחיותיו ששרדו את אושוויץ, עברו לברוקלין אחרי המלחמה,  אחת מהן עוד חיה, והיא אשה מקסימה, והשתיים האחרות לא ממש דברו אחת עם השנייה עד יום מותן.

חלק מכם אולי קוראים שורות אלו וזועמים על היחס שלי לשואה. זה לא מתוך חוסר כבוד, וזה לא חלילה כי אני ממעיטה בערך הזוועה, אבל אני לא חושבת שהייתי מצליחה לחיות בברלין אם הייתי נותנת לנושא להעסיק אותי (באופן מודע בכל אופן). במיוחד לאור העובדה שאני נשואה לגרמני, שהסבים שלו, בואו נאמר, לא היו חפים מפשע. מה הם בדיוק עשו, גם לא ממש יודעים וגם לא מדברים על זה יותר מדי. שניהם לחמו בצבא, האחד בחזית הרוסית והשני היה מוצב בצרפת הכבושה. אבל נניח שהייתי יודעת מה הסבים שלו עשו, מה זה היה נותן לי? סתם עוגמת נפש, אז גם אנדריאס וגם אני מעדיפים לחיות עם חוסר הוודאות. זה הרבה יותר קל. הוא מאוד אהב את הסבים שלו והוא רוצה לזכור אותם כבני אדם ולא כפושעי מלחמה, ואילו אני לא רוצה לחשוב על מה הסבא הנאצי שלו עשה לעם שלי כל פעם שאני מסתכלת לבעלי האוהב בעיניים.

אבן נגף, תמונה מתוך האתר הרשמי- http://www.stolpersteine.com

מצד שני זה לא ממש קל להתחמק מהשואה, כשברחובות ברלין (כמו ברחובות בערים נוספות ברחבי גרמניה ואוסטריה) יש שטולפרשטיינה, כלומר אבני נגף, בכל מקום. למי שלא מכיר מדובר בפרוייקט של האומן גונטר דמניג, שיצר אנדרטות זכרון אינדבידואליות בגודל מרצפה לקורבנות הנאצים, המוצבות בפתח הבניין או הבית בו אותו קורבן היה גר. זו תזכורת יום יומית למה שקרה בגרמניה.כמובן שיש גם את אנדרטת השואה.  

אנדרטת השואה בברלין, תמונה מתוך וויקפדיה

 

חוץ מזה, קורה לי לא פעם באירועים חברתיים שאיזה גרמני ניגש אלי, ואז קורה אחד מהשניים- או שהוא רוצה להתנצל על מה שהסבים שלו עשו לנו במלחמה או שהוא אוהב להמציא איזה קרוב משפחה יהודי, כדי להגיד שהוא גם היה קורבן. כן, נו, עכשיו כולם מעדיפים להיות הקורבנות. בדרך כלל מדובר באנשים שמעולם לא הכירו יהודי או ישראלי. גרמנים שיש להם כבר חברים ישראלים או יהודים הרבה יותר איזי גואינג בנוכחותנו ותודה לאל שאפשר ליצור איתם אינטראקציה רגילה ולא שואתית.

למרות הנסיון שלי להיתנתק מהשואה, צצים לי ללא שליטה מחשבות- מי הייתי ואיך הייתי אם הייתי חיה באותה התקופה. שאלות כמו האם הייתי שורדת במחנה ריכוז? אבל המחשבות האלו התחילו לי עוד הרבה לפני שהגעתי לברלין. אני בטוחה שלא הייתי שורדת אז כנראה שיש לי הרבה מזל שנולדת ב-1977. לפעמים יש לי גם רגשות אשמה, שהתמזל מזלי שלא חייתי אז. כנראה שמתחת למעטה ה-עברו 65 שנה בחיית בואו נעבור הלאה, תת המודע שלי משתולל מבחינה רגשית, כי לפחות פעם בחודש, ויש תקופות שיותר, יש לי חלומות בהם אני מוצאת את עצמי באמצע מלחמת העולם השנייה, היו לי אפילו חלומות בשחור לבן.

אתם זוכרים מתי הייתה הפעם הראשונה שנחשפתם לשואה? שהבנתם מה זו השואה? לי זה קרה כשהייתי בת 8, בערך כמה חודשים אחרי שחזרנו מהשליחות בהונג קונג. היה שיעור טבע וכל כיתה ג4 עמדו מסביב לשולחן של חני הסמינריסטית, עליו היה בית נמלים. בדיוק באמצע ההסבר המרתק על חיי הנמלים פצחה צפירה וכולם נעמדו דום. לא היה שום דבר שיכין אותי לזה. לא הבנתי למה כולם נהפכו פתאום לפסלים דוממים. במקום לעמוד כמו כולם, הסתובבתי בין חבריי לכיתה, מבוהלת, ושאלתי אותם מה קרה, אבל אף אחד לא הסכים לדבר איתי. כולם התעלמו או לכל היותר זרקו לי מבט כעוס. לאחר 60 השניות הארוכות בחיי, חני הסמינריסטית הסבירה לי: 6 מיליון. כילדה שידעה לספור בערך עד 100, לא הצלחתי לתפוס את גודל המספר. בבית שאלתי את אמא שלי כמה זה 6 מיליון, האם 6 מיליון אנשים ממלאים אצטדיון כדורגל כולל את המגרש? ואמא שלי ענתה בעצב: "יותר, הרבה יותר".

נסיים במשהו שמח, אני בארץ כרגע, בשבוע הראשון באתי בלי אנדריאס כדי לבלות קצת זמן עם המשפחה והחברים סוליקו. הוריי ארחו אותי כמו מלכה, וגם חברתי נאווה והקוקרספניאל המדהים שלה גוגל שגרים בבזל ארחו אותי למופת. נאווה האלופה הקליטה את כל הפרקים של טריני וסוזאנה (לגמרי נדלקתי על הסדרה),  וצפיתי בשקיקה עד השעות הקטנות של הלילה.

נאוה וגוגל צילום גלעד בר שלו

 

בשבוע שעבר, יום חמישי אחר הצהריים, ישבתי עם חברה בקפה לולו בבזל, לפתע המלצר יצא החוצה והניח כוס יין לבן צונן על שולחני. "זה מהאדון עם השיער הלבן שיושב בפנים", הוא אמר. הבטתי בכוס היין במבוכה. ממש התחשק לי יין ורגע לפני שהמשלוח הגיע שקלתי להזמין לי, אחרי הכל אני בחופש, ואני לא נוהגת, למה לא לשתות כוס יין באחר הצהריים אביבי? אבל לקבל כוס יין מאדם שאני לא מכירה? האם זה יאה לאישה נשואה. בעודי מתחבטת ומתלבטת, יצא אלון, אחד מהחברים הכי טובים של אבא שלי, שמכיר אותי מהיום שנולדתי. כל כך שמחתי לראות אותו! זו הייתה ג'סטה כל כך מקסימה. באמת, ממליצה לכם לעשות את זה פעם למשהו, זה גורם לכיף גדול. אז תודה לך דוד אלון, שביום ההולדת שלך הזמנת אותי לדרינק.

נפגש בעוד שבועיים, אני עדיין אהיה בארץ, אז יאללה ביי בינתיים.

שלומית והדרכון האבוד

 

לפני שאני מתחילה לתרץ את ההעלמות שלי, עליה אפילו קבלתי נזיפה מאחד הקוראים (ובצדק), יש לי בשורות טובות מאוד. קבלתי את תוצאות הבחינה בגרמנית, ולא רק שעברתי, החנונה הראשית לבית לסקי עשתה זאת בהצטיינות עם ציון -1 , שזה הציון הכי גבוה בבחינה (הציון הוא מ-1 עד 5). אני מעולם לא הייתי מהמצטיינות, לא בלימודים, לא בפסיכומטרי,לא בחוג בלט בו רקדתי יותר כמו היפופוטם קטן וחסר קורדינציה, גם בתחום החברתי לא הצטיינתי, מעולם לא הייתי מלכת הכיתה למשל, ואני יכולה עוד להמשיך עם רשימה ארוכה של דברים בהם לא הצטיינתי, אבל אין צורך להמשיך ברחמים עצמיים כי לשם שינוי הצטיינתי במשהו שחשוב לי, וזו ללא ספק תחושה מרעננת מאוד, במיוחד לאור העובדה שבאמת לא היו לי ציפיות כאלו מעצמי.

 

אז עכשיו לשאלתכם לאן נעלמתי לכם? לאחר שחזרנו מירח דבש התחלנו אט אט לארוז את דירתנו, ועברנו דירה בשעה טובה בשבת שעברה, לאחר שהדירה נצבעה ועברה עוד כמה שיפוצים קלים שעכבו את תאריך המעבר המקורי. כמה ימים לפני המעבר הקופסאות בדירה הלכו ונערמו וחסמו את כל פתחי המעבר בבית. לי אין יותר מדי חפצים, כי הגעתי לברלין לפני שנה, ואת הרוב השארתי מאחוריי. יש משהו נורא כיף בלהתחיל מחדש בלי יותר מדי מטען פיזי.  לעומת זאת בעלי, מר צברנובסקי אומנם זרק שמטאעס ודילל את הספרייה מעט, אבל לא הרבה. אמא שלו הסבירה לי שצברנות זה עניין משפחתי אצלם, ושהסבא שלו נהג לאסוף הכל כולל קופסאות קוטג'.

 

מכיוון שביום שני היה חג, ו-3 ימים לאחר מכן הייתי אמורה לטוס לארץ לחודש (כן אני כותבת לכם מהמחשב של ההורים בכפר-סבא), היה לי חשוב לפרוק כמה שיותר מהר את הארגזים ולארגן את הדירה החדשה עד כמה שאפשר. שמחתי שלפחות הייתי מספיק חכמה לא להעמיס על עצמי יותר מדי ונענתי להצעה של ידידי אורי לערוך אצלו את הסדר .  אני רק התחייבתי לעזור בבשולים. אבל בחיי אין רגע דל, כי בזמן שששת ה-movers החסונים העמיסו את הקרטונים והרהיטים שלנו על המשאית, פתאום נזכרתי שלמעשה אין לי מושג איפה שמתי את הדרכון שלי. נזכרתי שראיתי אותו כמה ימים לפני כן, על שולחן העבודה הפרוביזורי שלי בסלון כשרק התחלנו לארוז. אני זוכרת שחלפה מחשבה בראשי שכדאי שאשים את הדרכון במקום בטוח כמו בתיק הלפטופ, כדי שאוכל למצוא אותו בקלות לפני הנסיעה לארץ,אבל אין לי שום זכרון מה עשיתי עם המחשבה האינטיליגנטית הזו. הפכתי את תיק הלפטופ אבל הדרכון לא היה שם. קיוויתי שאמצא את הדרכון לכשאפרוק את הארגזים  אבל הוא לא היה בנמצא.חשבתי אולי איכשהו הדרכון שלי נפל בטעות לאחד הארגזים של אנדריאס, אז התחלנו לפרוק את הרי הקרטונים המבולגנים בחדר העבודה שלו, אבל גם שם הדרכון לא נמצא. הבנתי שאין מנוס מביקור בשגרירות הישראלית בערב החג. 

 התייצבתי כמעט ראשונה בשגרירות, שנמצאת בקצה השני של העיר. קטרתי על המרחק, אבל כשלפניי עמד ישראלי ממוצא רוסי, שגר בקפריסין ונקרע לו הדרכון בדרך למוסקבה, ואמרו לו בשדה התעופה שהוא יכול לבחור בין לטוס לפרנקפורט כדי לסדר את הדרכון בברלין או לנסוע למוסקבה ולחכות יום שלם בתחנת המשטרה עד שהעניין יוסדר, הבנתי שאין לי זכות לקטר על מרחק.

 לשגרירות הישראלית לא נכנסים ככה סתם, עומדים בחוץ ואיש איש בתורו מצפצף בפעמון ומזדהה בשמו המלא ומטרת הביקור. כמו כניסה למועדון סודי. איש הבטחון, או במקרה הזה אשת הבטחון קצוצת השיער, הכניסה כל פעם רק בן אדם אחד והעבירה אותו בדיקה בטחונית ייסודית, שלקחה 10 דקות בערך. הרגשתי לפחות כמו חצי פושעת או מרגלת. השאלות ששואלים בשדה התעופה זה קטן על יד התחקיר הבטחוני בשגרירות.

 באמצע הבדיקה הבטחונית התקשרו אלי מהתוכנית בשלוש של ענת דולב, הייתי אמורה להתראיין על פסח בברלין, ולא יכולתי לבטל בשנייה האחרונה אז נאלצתי לעשות את הראיון ברחבה של השגרירות. "אנחנו רק בודקים שזה המספר הנכון ונתקשר אלייך בעוד 10 דקות", הודיע לי המפיק של התוכנית.לאחר הבדיקה הבטחונית חיכיתי בחצר של השגרירות, פסעתי הנה והנה בציפייה דרוכה לשיחת הטלפון מהארץ. אז הופיע איש הבטחון וביקש ממני לא להסתובב בחוץ, ושלח אותי לחדר ההמתנה של המחלקה הקונסולרית. היו שם עוד אנשים וזה לא היה נראה לי לעניין להתראיין ברדיו עם עוד אנשים מסביב, בכל זאת בחורה צריכה קצת פרטיות כשהיא מדברת ברדיו. בסוף ביקשתי מהמאבטח שייתן לי להתראיין בחצר ושאני מבטיחה לא לשוטט. הוא אמר לי שאין בעיה, הוא רק לא רצה שאני אמתין לשיחה בחצר, כי לדבריו זה מבלבל את המאבטחים (שכנראה צופים על כל תזוזה בחצר במצלמה). שיחת הרדיו עברה בסדר אבל אני מודה שאם כל ההתרגשות של פסח, ואובדן הדרכון ומעבר הדירה…הרגשתי שיש לי סלט בראש ושאני לא ממש מחוברת לכדור הארץ.

 חיכיתי כמעט שלוש שעות, למסמך שלרוב מקבלים אחרי 20 דקות.נו ככה זה בערב חג, מחסור בעובדים. בזמן ההמתנה כאופייני לישראלית המצוייה שוחחתי עם כל הממתינים האחרים ומהר מאוד גיליתי את כל סיפור חייהם.לבסוף הקונסול בכבודו ובעצמו יצא כדי לנזוף בי (זה לא מה שהוא אמר זה היה המבט וטון הדיבור), ועברתי עוד תחקיר בטחוני של מי אני, מה אני ולמה אני (בברלין) ומה קרה לדרכון שלי. הרגשתי כמעט כמו נידונה לגרדום. לבסוף הם שלחו אותי לדרכי עם תעודת מעבר, שזו מין תעודה שמאפשרת לי לטוס לישראל, ובארץ אני צריכה להוציא דרכון חדש.

 הייתי משוכנעת שבין יום שני ליום חמישי בבוקר הדרכון שלי יצוץ כי אמנם אני לא מהמצטיינות, אבל אני מהבלונדיניות, וזה לא יאמן איך שהצהוב הזה גורם לדברים להסתדר מעצמם בחיים. בחיי, אני מדברת מניסיון. בכל אופן, הדרכון לא נמצא, וזה ממש מבאעס, כי יש לי בדרכון אשרה ל- 3 שנים, מה שאומר שאני מוכרחה שוב ללכת לרשויות בברלין ולהוציא עוד ויזה. אוף! איזה סיוט. אגב, כשקראתי את השורות הקטנות בכל המסמכים שנתנו לי לחתום עליהם בקונסוליה, גיליתי שאם מאבדים את הדרכון בשנית, יש למדינה זכות לא לתת למאבד דרכון נוסף, אז הפעם באמת בלי שטויות. לא יכולתי שלא לחשוב מה היה עולה בגורלי אם הייתי ערבי ישראלי שמאבד את הדרכון? אני לא יודעת אם זה נכון, אבל שמעתי שבשוק השחור, דרכון ישראלי אמיתי שווה חמישים אלף דולר! מה קרה לדרכון שלי? לא ידוע, אולי הוא עוד יצוץ מבין הארגזים חשבתי, ואולי הוא נזרק לפח בטעות עם שאר השמאעטס? הו, איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות.

 הכי חשוב שבסופו של דבר, לאחר שבשדה התעופה בשונפלד ביקורת דרכונים עקמו לי את הפנים, נתנו לי לעבור, ואני פה בארץ הקודש. אנחנו נפגש במוצ"ש הבא (זה שפספסתי שבוע לא אומר שזה צריך לבוא על חשבונכם), ולרגל יום השואה ב- 2 במאי, אנחנו נדבר על איך השואה מלווה אותי בברלין. הרי אנחנו ביחד יותר משנה ועוד לא ממש דברנו על הנושא הבלתי נמנע הזה, נכון?ועכשיו שאני בארץ, אני נפרדת מכם לשלום בדרכם של הישראלים, אז יאללה ביי!

 

 

ירח דבש איטלקי

בשבוע שעבר חזרנו מירח דבש של 10 ימים באיטליה-3 ימים בוונציה ו-6 ימים בפירנצה וטוסקנה. הפעם הראשונה שנסעתי לאיטליה הייתה בשנה שעברה ליום אחד, כשנסענו למינכן בחופשת הפסחא ואיכשהו התגלגלנו לוורונה. היה לי ברור שטעימה של יום אחד פשוט לא מספיקה ושאני מוכרחה, אבל פשוט מוכרחה לחזור.

החבר הכי טוב של אבא שלי, צחי (בשבילי הוא דוד צחי) היה הנספח התרבותי של ישראל ברומא, הוא מדבר איטלקית מעולה ועד היום הוא מבקר את איטליה לעתים קרובות. הוא סוגד לוונציה וכשהוא נתן לי בטלפון כל מיני טיפים לטיול הוא הוסיף בכובד ראש "לוונציה אסור 'לקפוץ' לביקור קצר ככה סתם. לוונציה עולים לרגל!" לכן הגעתי לעיר ביראת כבוד ועם עוד רשימה ארוכה של מצוות עשה ואל תעשה מטעמו. כל פעם שהפרתי את עצותיו הרגשתי כאילו אני מפרה לפחות דברה מעשרת הדברות.

בוונציה החלטנו להתפנק ולקחת מלון בוטיק יוקרתי. נו ירח דבש או לא ירח דבש? Oltre Il Giardino , בעבר זה היה בית הנופש של אלמה מהאלר (אשתו של המלחין המפורסם גוסטב מאהלר) ובעלה השלישי הסופר פרנץ ורפל.  מבחוץ בחיים לא היה עולה על דעתכם שהווילה הקסומה מאחורי הדלת הירוקה זה בית מלון. אין שלט. כלומר, מדובר במקום ליודעי דבר או לקוראי הלונלי פלאנט J. במלון 8 חדרים וגינה, הלובי הוא למעשה סלון מרווח שהאורחים יכולים לשבת בו, ללגום כוסית מבר המשקאות המכובד ולקרוא ספר לצלילי מוזיקה קלאסית מרגיעה. חוויה תרבותית בהחלט.

היופי של ונציה כל כך עוצמתי שזה מכאיב. לקחנו את ה- VAPORETTO , שזה האוטובוס הימי של ונציה ושטנו לנו בהנאה כשכל הבניינים המרהיבים של העיר חולפים לנגד עינינו. גם עכשיו, רגע לפני שמתחילה עונת התיירות העיר הייתה עמוסה בתיירים. השתדלנו מאוד להימנע מהרחובות הראשיים שעמוסים בחנויות עם אותה הסחורה של מסכות ונציאניות, תכשיטים מזכוכית מורנו ואין סוף רוכלים אפריקאים שמסתובבים ברחובות ואורבים לתיירים עם חקויים זולים של תיקי מעצבים, הם נדבקים באגרסיביות וייאוש ומנסים למכור.

וונציה אומנם יפיפייה, וללא ספק בעבר הייתה אימפריה, אבל יש בה משהו שעורר בנו תחושה של עצבות יותר מתחושה של רומנטיקה. למרות  שאנדריאס כל הזמן התלוצץ, ועל כל דבר, במיוחד על דברים שלא היו לעיני רוחו אמר בנימה מתבדחת: "But in Venice it's Romantic". יש בוונציה משהו קפוא, משהו כל כך עתיק, ומשהו כל כך תיירותי שהרגשנו שהיא לא ממש עיר חיה ונושמת. ואני יודעת שאני עומדת לחטוף אימייל זועם מדוד צחי, אנא סלח לי מראש. אחרי 3 ימים לקחנו רכבת לפירנצה ואיך שיצאנו לרחוב הרועש והגדוש מכוניות נשמנו לרווחה והרגשנו ששבנו לחיים.

התאהבנו בפירנצה ממבט ראשון, כל כך יפה, כל כך תוססת, כל כך רומנטית, והמוני התיירים לא מקלקלים את האווירה של העיר. דרך אגב, נראה לי שבימים אלו הישראלים לגמרי נטשו את איטליה, כולם נוסעים לברלין. בכל ה-10 ימים שהיינו באיטליה שמעתי עברית פעמיים, פעם בוונציה ופעם בפירנצה.

אני מודה ומתוודה שאחרי ששוטטנו ביותר מחמישים חדרי ה-Uffizi, לא יכולנו לשאת יותר אומנות רנסאנס ולא נכנסו יותר למוזיאונים  ככה שלא נעים להודות אבל לא ראיתי את הפסל המקורי של דוד והסתפקתי בהעתק שלו שניצב ב- Piazza della Signoria. שם ישבנו בקפה Rivoire המפורסם ולגמנו שוקולאטה קמפאנה בהמלצתו של אבי. לאבא שלי יש עוד חבר, אלון, שלמד באוניברסיטה בפירנצה בצעירותו, ואבא שלי היה בא לבקר אותו לעתים קרובות יחד עם דוד צחי עליו ספרתי לכם קודם (זה היה בשנות ה- 70 לפני שפירנצה הייתה כל כך מתוירת לטענתו של אבי, ולפני שדוד צחי עבד בשירות המדינה), הם היו נוהגים לשתות שוקולאטה קמפאנה שזה שוקו שאם חושיי אינם טועים עשוי על טהרת שוקולד מריר משובח ומוגש עם גבעת קצפת וופל גלילית. כשנבצר מהם לנסוע יחדיו לפירנצה, ורק אחד מהם היה נוסע, הם פתחו מין מנהג סאדיסטי והיו שולחים אחד לשני את החשבונית מבית הקפה במעטפה לארץ בלי שום מכתב או הסבר נוסף. אז זה מה שעשיתי. התענוג הזה עלה 15 יורו ל 2 כוסות שוקו, אבל שלחתי לאבי את החשבונית ואת המפית מבית הקפה שלחתי לדוד צחי, כי מסורת זו מסורת.

למרות שהסתובבתי באדיקות עם מדריך הלונלי פלאנט האלוהי והמדויק להפליא (אחד מהמשפטים החוזרים שלי היו "אם זה כתוב בלונלי פלאנט סימן שזה נכון"), הרגשתי שאני לא מצליחה לחדור את מעטה העיר. רציתי לדעת עוד, רציתי להבין עוד ולא דרך מוזיאון. אז לקחנו סיור רגלי מודרך של 3 שעות, והיה מדהים. לפתע הבנתי שההסטוריה באיטליה או לפחות בפירנצה, כתובה על הקירות והרחובות של הבניינים.

בתמונה: ברנדה המדריכה

כפי שתראו בתמונות, על הבניינים יש עיטורים וסימנים, בעבר רוב האנשים לא יכלו לקרוא, ולכן היה צריך לתת להם איזה שהוא סימן ויזואלי כדי שיוכלו להבין איפה הם נמצאים. העיטורים שמעל הבתים הם סמלים של הגילדות המקצועיות שהיו חשובות מאוד בתקופת הרנסאנס, וכמו כן סימנים של משפחות חשובות, למשל בכל מקום שתראו את העיטור הזה עם הכדורים תוכלו לדעת שזה היה מבנה בבעלות משפחת המדיצ'י, שושלת סוחרים ששלטה בפירנצה והייתה בעלת השפעה רבה באיטליה ובאירופה בכלל בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. מאז אותו סיור מודרך לכל מקום שהלכנו בחנתי בקפדנות את הקירות.

באחד הערבים, אנדריאס ואני חפשנו מסעדה בהמלצת מכר איטלקי, זה היה ברובע שמחוץ לאזור ההסטורי והתיירותי של העיר. בדרך, מצאנו מסעדה אחרת שהייתה מבחינתי גולת הכותרת הקולינרית של הטיול. הזמנו מנה שגרמה לעיניים שלי להתגלגל מרוב עונג. חתיכות עוף, ארנבת (אני הזמנתי את שלי בלי הארנבת המסכנה), תפוח אדמה, גזר וארטישוק מוקפצים בבצק הכי פריך והכי מעודן שאכלתי מעודי, וזה הוגש לנו בגליל נייר על צלחת. כל כך פשוט וכל כך טעים, בחיים לא אכלתי עוף כל כך…. ג'וסי.

בתמונה: אוכלת רויולי ברוטב עגבניות חריף ואלוהי במזללה ברחוב

אחרי יומיים בפירנצה שכרנו רכב והסתובבנו לנו בטוסקנה, היינו בלוקה, פיזה, סאן ג'מיניאנו, סיאנה אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה מונטלצ'ינו עיירה הררית  שם מגדלים ברונלו, יין יוקרתי שמיוצר רק באזור הזה. למה רציתי להגיע לשם? כי בדיוק קראתי ספר שנקרא Vanilla Beans & Brodo  שנכתב על ידי איזבלה דוסי, אוסטרלית שעברה עם בעלה לגור במונטלצ'ינו לפני כמה שנים והספר המדהים שהיא כתבה מתמקד בהסטוריה המרתקת של הכפר ובסיפורים האישיים של אנשי הכפר והמשפחות שלהם, שיעור הסטוריה מעלף על איטליה.היא פשוט הצליחה להדביק אותי באהבה ובתשוקה שלה למקום. אבל אני מודה שאחרי 3 ימים בטבע, ושיטוט בין עיירות קטנות, התגעגעתי לעיר והחלטנו לחזור ולבלות את הלילה האחרון שלנו בפירנצה. הפעם החלטנו לא ללון בלב העיר אלא בפיאזולה עיירה שנמצאת 10 ק"מ מפירנצה על הר שמשקיף על כל העיר. ממש התאהבתי בעיירה וברור לי שאני חייבת לחזור לשם, לשכור איזה דירה או וילה ולשבת לכתוב.

מאוד נהניתי מהחופשה אבל שמחתי לחזור לברלין התוססת, לברלין המודרנית לברלין היצירתית והאוונגרדית שלי. באיטליה ההסטוריה כל כך עתיקה, כל כך דומיננטית, האומנות והארכיטקטורה כל כך יפים ומושלמים  שיש תחושה שאין כל כך מה לחדש….או שמפחיד לנסות ליצור משהו חדש בצל המושלמות הזו. בברלין יש תחושה שהכל עוד יכול לקרות… אני לא יודעת אם אני מצליחה ממש להסביר את עצמי. בקיצור, כשהגעתי לברלין לפני שנה בדיוק, שאלתי את עצמי למה דווקא גרמני, אם כבר גוי אז לא יכולתי להתאהב באיזה איטלקי? אבל למרות האוכל, למרות מזג האוויר ולמרות הפרצוף חמור הסבר של הגרמנים, התחלתי לאהוב את ברלין שלי, עם אין סוף פתיחות של תערוכות קטנות כל שישי אחר הצהריים, חנויות יד שנייה מדליקות סצנת חיי לילה תוססת, והרוח והאינטלקט שממלאים את העיר.

חזיר בר מקשט חנות בסמטאות סיאנה

בזמן שהיינו בירח דבש, הבלוג חגג שנה. מזל טוב! אנחנו עומדים לעבור דירה בעוד שבועיים (כן המעבר נדחה בשבועיים), סיימתי עם קורס הגרמנית האינטנסיבי (אני מתכננת לקחת קורס ערב פעמיים בשבוע בקרוב), החיים האמיתיים עומדים להתחיל ואני נאלצת להתמודד עם השאלה חיי לאן מבחינה מקצועית.

נכון שאני עדיין כותבת ללאשה, אבל לא באותה מכסה, ואני צריכה להתחיל לפתח את עצמי מבחינה מקצועית גם בברלין. בקיצור חברים, אני עומדת בפני תקופה מעניינת, מאתגרת וגם מאוד מפחידה. יש לי כל מיני שברי רעיונות וחלומות לא מגובשים שדורשים פיתוח,מיקוד והשקעה. אנחנו נמשיך כמובן להיפגש, אך בזמן הקרוב אנחנו נפגש במתכונת מצומצמת אחת לשבועיים.

אז הפעם צ'או כמו שהאיטלקים אומרים, ונפגש באותו המקום ובאותה השעה, בעוד שבועיים ב-16 לאפריל. 

 

 

על הבית באגם, ואיך הפכתי לקונטרול פריק

אני לא זוכרת אם כבר ספרתי לכם אבל לאנדריאס יש בקתה קטנה על גדות אגם,  30 דקות מחוץ לברלין. טוב, זה לא ממש שלו, הוא חכר את החלקה תמורת סכום סמלי ל-15 שנים יחד עם חברתו לשעבר כשהם עוד היו ביחד (הכוונה לאם בתו). כבר ספרתי לכם בפוסט על חיפושי הדירות שלנו  שברלינאים הם לא תאווי נדל"ן, הם שוכרים וחוכרים במקום לקנות.  

זו לא בקתת נופש שאפשר ללון בה, יש שםה שרותים אבל אין מקלחת, הבקתה לא מרוהטת ולגמרי מוזנחת, אבל הבקתה לא כל כך חשובה, מה שחשוב זו חלקת הדשא הקטנה שמובילה לאגם. בקיץ אפשר לשחות במימי האגם הפסטורלי ולעשות על האש על הדשא. אפשר גם קצת לגנן למי שאוהב את העבודה עם האדמה.

אני לא סובלת את המקום הזה. לא מספיק שאני צריכה לחלוק עם חברתו לשעבר ילדה חצי מהשבוע, אני גם צריכה לחלוק איתה את הבית על האגם? היא מאוד נחמדה ואין לי שום דבר נגדה, אבל לכל דבר יש גבול.

חוץ מזה,אני לא מבינה מה רע בלשבת מתחת לעץ רענן בפארק ביום שמש יפה? למה צריך לשבת בפקקים בכביש המהיר בשביל לצאת מברלין ולשבת בתוך רצועת דשא מעוררת קלסטרופוביה. יחד עם זאת, אני מודה שהאגם והנוף שמסביב ממש יפה. רוב הזמן הבית הזה הוא מטרד, כי אפשר להנות ממנו בערך 10 ימים בשנה, וכל שאר הזמן תמיד יש בעיות עם הצנרת של המים, צריך לנסוע לשם, לסגור את המים לפתוח את המים… בקיצור ניג'וס. עד כה הצלחתי בזכותכם להתחמק מלנסוע לשם. בשבת בבוקר אני הרי כותבת בלוג, בקיצור הבת המסכנה של אנדריאס  צריכה לנסוע איתו לשם כל כמה שבועות.

בשבוע שעבר שגרתי את הבלוג ביום שישי במקום בשבת, וביום שבת לא היו לי יותר תירוצים. אנדריאס ממש רצה שאצטרף אליהם, אבל הוא פחד שאשב שם כל היום בפרצוף חמוץ.לקחתי לתשומת ליבי והחלטתי להצטרף עם חיוך. לקחתי איתי את החומר לבחינה (עליה ספרתי לכם בשבוע שעבר). היה ממש כיף. ישבתי בשמש על הספסל שעל גדות האגם שהיה עדיין לגמרי קפוא ולמדתי לבחינה בזמן שהם שתלו פרחים, טפלו בדשא ועשו מדורה. אחר כך הם צלו נקניקיות על האש. אנדריאס הפתיע אותי ושלף מסלסלת הפיקניק סנדביצ'ים עם גבינה שהוא הכין לי בבית, כי אני לא מאוהבי הנקניקיות.

אני תקועה עם הבית הזה עד 2015, אז מפעם לפעם כדאי שאלמד להינות ממנו.

ועכשיו לעניין אחר. בשבוע שעבר, אנדריאס הוזמן להיות מנחה בדיון באיזה שהוא ארוע מחוץ לעיר, והוא היה צריך להשאר שם את הלילה. זה בדיוק נפל על יום שהבת שלו מגיעה אלינו. הוא לא רצה לשנות את הלו"ז  שלה איתנו ושאל אותי אם אני מוכנה להשאר איתה. אני שמחתי אבל הייתי בטוחה שהיא בחיים לא תסכים להשאר איתי לבד.

בארוחת הערב, אנדריאס הסביר לה את סיבת הנסיעה ושאל אותה אם בא לה לבוא כשהוא לא נמצא. הילדה משכה בכתפיה בחוסר חשק ואמרה "Es ist egal" בגרמנית משמע לא משנה לי.

"אם תבואי נעשה ערב כיף", אמרתי לה. הבטחתי לקחת אותה לסרט החדש של ג'ניפר אניסטון ואדם סנדלר, ואחר כך לאכול פיצה, הצעתי לה להזמין גם את חברתה הטובה להצטרף ולהישאר לסליפ אוור, וגם הבטחתי לה שהן יוכלו ללכת לישון מאוחר, מה שאנדריאס מרשה לה רק בימי שיש. הייתם צריכים לראות איך פניה אורו לאור ההצעה.

היום הגדול הגיע,הלכתי בחדווה בבוקר לסופרמרקט, קניתי פיצות לארוחת ערב ואת הסוכריות והשתייה שהיא אוהבת בשביל לקחת לקולנוע. הילדות נהנו מהסרט. ואני הייתי גאה במיוחד, כי הסרט היה מדובב לגרמנית (אגב אניסטון נשמעת לגמרי לא רע בגרמנית) והצלחתי להבין ממש את הרוב. זה היה אחד הסרטים היותר אידיוטים שראיתי בחיי, אבל הילדות צחקו ונהנו.

כשהגענו הביתה ראינו שכל הרחוב חשוך. הפסקת חשמל טוטאלית. כל פעם שאנדריאס נוסע קורה משהו, בפעם הקודמת שהוא נסע, ונשארתי לבד, הייתה בעיה בצנרת של החימום. מכיוון שיש לנו כיריים חשמליים אי אפשר היה לבשל. גם האינטרנט האלחוטי שבת באותו הרגע כך שלא יכולתי לחפש בגוגל איזה טייקאווי. הארנו את הדירה בנרות ופתאום נורא נלחצתי… אני תכננתי להכין פיצה  שקניתי בבוקר בסופרמרקט, ולפתע התוכנית השתבשה ואז נכנסתי ללחץ והפסקתי להינות. הבטחתי פיצה. אז מה אם יש הפסקת חשמל? התקשרתי לידידי אורי ובקשתי שיבדוק באינטרנט איפה יש פיצה דומינוס בסביבה, הוא נתן לי את המספר ואז גיליתי שזה בצד השני של העיר. ניסיתי להתקשר לעוד כמה חברים מהסביבה שלא הצלחתי לתפוס ועוד חבר של אנדריאס שלא היה לו מושג. מכיוון שגם לא היה לחם וגבינה בבית, הייתי צריכה גם ככה לרדת ולקנות לילדות משהו לאכול, אז אם כבר לרדת, אז עדיף לחפש פיצריה.שיהיה ברור, שלילדות לא היו שום ציפיות הן לגמרי זרמו.

למה כל כך נלחצתי פתאום? כולה פיצה! כולה הפסקת חשמל! הרי מה זה הפסקת חשמל קטנה לעומת מה שקרה ביפן? ולמה אני תמיד יוצרת התעסקות כזו גדולה  סביב האוכל?נזכרתי איך אהבתי הפסקות חשמל כשהייתי ילדה, הילדים של השכנים היו באים אלינו והיינו משחקים בבית מלא משחקי קופסא לאור נרות.  מה קרה לי? אני מרגישה לאחרונה איך אני יותר ויותר נהיית קונטרול פריקית. אולי תמיד הייתי כזו ורק לאחרונה התחלתי לשים לב לזה? או שעם הגיל זה פשוט הולך ומחמיר? אולי הקונטרול פריקיות שלי החמירה בחודשים האחרונים בגלל המעבר לברלין, מכיוון שאני מרגישה שאבדתי שליטה על כל כך הרבה חלקים מחיי? בכל אופן, זה ממש מציק לי, כי הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה קונטרול פריק.

כשחזרתי עם הפיצה, הבנות כבר לא היו כל כך רעבות כי בינתיים בזמן שהלכתי לחפש להן פיצה, הן מצאו במקרר חתיכה קרה של טורטיה אספניול שנשארה מהצהריים. לשם הנימוס הן כרסמו קצת מהפיצה הלא כל כך טעימה לאור הנרות, וב- 20:50 הן התמתחו בעייפות והודיעו שהן הולכות לישון. בדרך כלל בשעה הזו יש מלחמה בבית, כי הבת של אנדריאס תמיד רוצה להשאר ערה ולסיים לראות איזו תוכנית ריאליטי מטופשת. אבל עכשיו שהרשות ניתנה להשאר עד מאוחר, היא הייתה עייפה.

כעבור זמן קצר האור חזר, אבל החלטתי בכל זאת לעשות אמבטיה בחושך לאור נרות, שכחתי עד כמה זה רומנטי.  אבל גם באמבטיה המשכתי להיות מוטרדת.פתאום תקף אותי החשש שאולי הבנות לא נהנו מספיק בגלל מה שקרה לי סביב הפיצה? ונתקפתי רגשות אשמה על כך שהתקשרתי לשאול חבר של אנדריאס שגר בסביבה על מספר טלפון של פיצה טייקאווי. אז מה אם לא היה אינטרנט, מי מתקשר לאנשים עם ילדים ב-8 בערב אם זה לא באמת מקרה חרום? ,הרגשתי בשיחה הקצרה שלנו שהוא חושב שאני פסיכית , אולי אני באמת פסיכית? אולי לא הייתי בסדר ואולי  הוא סתם לא היה נחמד בטלפון?  יאדה יאדה יאדה יאדה…. 

למחרת אנדריאס היה מלא תודה, וסיפר לי שבתו ספרה לו בטלפון עד כמה נהנתה וספרה לו בהתלהבות על הסרט ועל הפסקת החשמל.

אני חושבת שכדאי שאטפל בקונטרול פריקיות שלי. האם משהו מכם יכול לתת לי עצה שלא כוללת כדורים במרשם פסיכיאטר?  אלוהים אם אני לא אטפל בזה עכשיו, מה יהיה בעוד 10 שנים?

 ובינתיים Tschüss כמו שהגרמנים אומרים, בשבוע הבא אספר לכם על ירח הדבש שלנו באיטליה

 

הבחינה בגרמנית

הדבר היחידי שהעסיק אותי בשבועיים האחרונים זה "בחינת הבגרות" בגרמנית ההולכת וקרבה.  אחרי כמעט שנה של לימודי גרמנית אינטנסיביים, רציתי שתהיה לי חותמת שמעידה על איזה שהוא השג אבל אני בעיקר צריכה את הבחינה כי הרשויות דורשות ממהגרים שבאים מחוץ לאיחוד האירופאי, גרמנית ברמה בסיסית ( על כך סיפרתי לכם בפוסט אינטגרציה).

כחנונה מקצועית קניתי את ספרי ההכנה לבחינה ולמדתי כל יום. הבחינה מורכבת מהבנת הנקרא, חידות בדקדוק, הבנת הנשמע, כתיבת חיבור ולבסוף בחינה שבעל פה. בהתחלה הלך לא כל כך טוב. קבלתי תזכורת לפנים שהדקדוק שלי על הפנים, ושאני כותבת עם מיליון שגיאות. כמובן שמיד לקחתי כמה שיעורים פרטיים לחיזוק המורל. המורה ניסה להוריד את מפלס החרדה, והסביר לי שברמה שבה אני נבחנת,הדקדוק לא מהווה חלק משמעותי, מה שחשוב זה לשמוע שאני מדברת שוטף ושאפשר להבין אותי למרות השגיאות הדקדוקיות. עשינו סימולציה לבחינה שבעל פה, שבעיקר עוסקת בנושאים הקושרים להרגלי הנופש של הגרמנים.

המורה שלי ניסה לשכנע אותי שאין טעם לחרוש כל יום כל היום, כי אני לא אצליח להשתלט על הדקדוק הגרמני בפחות משבועיים, וחבל על המאמצים, זה גם לא כמו בחינה בהיסטוריה… שצריך ללמוד את כל החומר כדי לענות על כל השאלות. פה מדובר בטקסטים ותרגילים שונים, וזה פשוט עניין של מזל על איזו בחינה נופלים.  אבל אותי כמובן זה לא שכנע וחרשתי כמעט כל יום בין שעתיים לחמש שעות, חזרתי על נושאים שונים בדקדוק, תרגלתי כתיבת חיבורים, שאלות בהבנת הנקרה ועוד. מדי כמה ימים פרצתי בבכי ותקפה אותי חרדה, והיו ימים שבהם הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לנשום. לא עזרה ההבטחה של המורה לגרמנית שאני במאה אחוז עוברת את הבחינה, ושאין לי מה לדאוג. הוא אפילו ניסה להוכיח לי את זה על ידי כך שניתח איתי את הניקוד של כל חלק בבחינה שעשיתי, והדגים על אחד מהחיבורים שלי בדיוק איך בוחן מוסמך היה מנקד את החיבור.

מה הביג דיל אם אכשל אתם בוודאי שואלים את עצמכם? הרי אפשר לשלם עוד 95 יורו ולעשות את הבחינה שוב. תחושת האשמה שלי לא נותנת לי מנוחה. מאז שהגעתי לברלין אני עובדת בערך רבע משרה ומקדישה את רוב זמני ללימודים ולהתאקלמות, וכל מה שנדרש ממני זה לעבור בחינה מסכנה, ואם לא אעבור אותה איך אוכל להצדיק בפני עצמי את קיומי בשנה האחרונה?  חשוב לי לעבור בציון גבוה ולא איזה עובר בקושי. זה יכול כל אידיוט. אגב, אני לא היחידה שמרגישה ככה, גם דוד, עליו תקראו בהמשך, אמר לי שכך בדיוק הוא מרגיש. אני יודעת שזה קצת אידיוטי, כי המטרה שלי הייתה ללמוד גרמנית, ואני אכן מדברת גרמנית שוטפת, עם מיליון שגיאות אומנם, אבל אני מדברת גרמנית כשאני הולכת למכולת, אני מדברת גרמנית כשאני עושה סמול טוק במסיבה ואני מדברת גרמנית עם הבת של אנדריאס, אני קוראת כותרות עיתונים, מבינה בערך מה אומרים בטלוויזיה…. נו, זה לא לדבר גרמנית? ומה יכולתי לומר בגרמנית כשהגעתי לפה בשנה שעברה? קוראים לי שלומית ואני באה מתל אביב. נו, זו לא התקדמות?

בשבוע האחרון חברי לכיתה דוד (הבחור בתמונה) ואני נפגשנו כל יום. הוא לא יהודי, אבל הוא בא ממשפחה קתולית ולכן השם התנ"כי הזה. דוד הגיע לברלין לפני 10 חודשים מברצלונה, הוא אינו ספרדי אלא קטלני ואם משהו קורא לו ספרדי בטעות הוא מיד דואג להעמיד אותו על טעותו. דוד, כמו קטלנים רבים, אוהב מאוד לקלל, ולעתים קרובות נשמע לפתע מפיו צרור קללות עסיסי בקטלנית, ומיד לאחר מכן הוא חוזר לגרמנית. החברה שלו, אימקה, היא מורה בבית הספר שלנו. כשהתפתח ביניהם הרומן אז הוא עבר לכיתה שלנו מטעמים אתיים וכך הכרנו.  דוד הוא רומנטיקן, כל פעם כשאני תופסת איתו טרמפ בדרך חזרה מבית הספר, הוא עוצר בסופר וקונה לחברה שלו פרח אחד ויחיד. זה לא ממיס?

כשהוא בא ללמוד אצלי, הוא אף פעם לא בא בידיים ריקות. בפעם הראשונה הוא הביא פרח ועוגת בננות שחברתו אפתה. אנדריאס היה בדיוק בבית כשדוד הופיע עם גרברה כתומה בידו, ותהה אם זו התנהגות נאותה להביא לאשה נשואה פרח . התנהגות  נאותה או לא, זה היה מאוד אפקטיבי, כעבור כמה ימים קבלתי מאנדריאס זר של צבעונים לכבוד השבת, אחרי כמה שבועות של הזנחה בתחום הזה. תראו מה שגרברה אחת יכולה לעשות.

ביום חמישי ערב אחד לפני הבחינה, דוד ואני נפגשנו אצל חברה שלו בבית בשביל להתכונן בפעם האחרונה לבחינה שבעל פה. היא ישבה בצד, רשמה הערות ואחר כך תיקנה אותנו.  אני ממש מצטערת שלא לקחתי איתי מצלמה כי הבית של אימקה זה חוויה ברלינאית אמיתית. אימקה גרה בבניין לא משופץ שנבנה במאה-19 (Alt Bau ) מה שאומר שאין לה שרותים ומקלחת בדירה!

השרותים נמצאים בחדר המדרגות. בין כל אחת מהקומות יש חדר שרותים קטן. למזלה היא לא צריכה לחלוק את השרותים שלה עם אף אחד בקומה שלה. איך היא פתרה את בעיית המקלחת? היא בנתה פלטפורמה גבוהה במטבח ועליה אמבטיה. על מנת להגיע לאמבטיה שעל הפלטפורמה צריך לטפס על כיסאות המטבח. היא קשטה את הפלטפורמה במלא עציצים וזה מאוד חינני, אבל לגמרי הזוי. גם חימום מודרני אין  בבניין. מחממים בחורף עם פחם. מחוץ לכל דירה עומד דלי גדול מפח, וכל פעם צריך לרדת למחסן כדי להביא עוד פחם לחימום! הזוי או לא הזוי?

כשחזרתי הביתה בלילה ספרתי לאנדריאס בהתרגשות על המסע בזמן שעברתי. הוא לא הבין מה ההתרגשות, מסתבר שהוא גר ככה עד לפני 10 שנים. "ואיפה התקלחת?" שאלתי בפליאה. "זו הייתה סיבה נהדרת לעשות ביקורי פתע לחברים עם מקלחת, וגם אנשים נהגו להתקלח פעם או פעמיים בשבוע במקלחות ציבוריות בברכה". כלומר אנשים לא התקלחו כל יום. הרבה מאוד אנשים חיו כך בברלין עד לפני כמה שנים. אנדריאס טוען  שממש לא הייתי אוהבת את ברלין בשנות ה-90. ואני נוטה להסכים איתו. אגב רק כדי להסיר ספק מליבכם, כשיש מקלחת הוא מתקלח כל יום.

אתמול הגיע היום הגדול של הבחינה. היה קשה ונקווה לטוב. היום בבוקר (אכן יום שבת) הייתה הבחינה שבעל פה ויצאתי בהרגשה טובה. נצטרך לחכות עוד 5 שבועות עד שאקבל את התשובות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו הקלה!

אחר הצהריים חברה שלי מהכיתה, לורנה מונצואלה באה לביקור, השמש חייכה סוף סוף אחרי שבוע גשום במיוחד. יצאנו עם אנדריאס לטייל בשוק השכונתי ולבלות אחר הצהריים בשמש.

 

 בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים נתראה במוצ"ש הבא.  

סוף סוף עוברים דירה

 

רגע אחרי חתימת החוזה

בשבוע שעבר, בתגובה לבלוג על הביקור של אבא שלי, בת דודתי האהובה איילת, השמיצה את הכובעים סטייל מוסקבה שחבשנו לראשינו בתמונה, היא תהתה אם אין לי כובע קצת יותר אופנתי. אז לידיעת הקוראים האחרים שאולי חשדו לרגע שאינני אופנתית, כובעים סטייל מוסקבה זה שיא המודה בברלין! אנדריאס טוען שאם היה חורף בארץ, המודה הזו הייתה מגיעה גם אליכם.

כפי שספרתי לכם בשבוע שעבר, אנדריאס ואני מצאנו דירה. למצוא דירה בשכונה היאפית שלנו בפרנצלאור ברג זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אנדריאס הכין אותי מראש שהוא מכיר אנשים שחיפשו דירה לפחות שנתיים. זה לא שיש מצוקת דיור בברלין, אנדריאס טוען שיש בערך 150,000 דירות שעומדות ריקות בעיר, אבל באזורים שאף אחד לא רוצה לגור בהם.

דירת 4 או 5 חדרים בפרנצלאור ברג כיום נעה בסביבות ה-1500- 1900 יורו לחודש. בברלין, שלא כמו בארץ רוב האנשים שוכרים דירה במקום לקנות. החוק הגרמני מיטיב מאוד עם השוכרים, המחירים לא יכולים לקפוץ סתם כך, אין תאריך של סיום החוזה, החוזה מסתיים כשהדייר רוצה לעזוב, כלומר הוא יכול לחיות שם כל חייו, אלא אם כן בעל הדירה רוצה לגור בנכס והוא יכול להוכיח לבית המשפט שכוונותיו אמיתיות. גם לפנות דיירים שלא משלמים שכר דירה זה לא כל כך פשוט. אנדריאס כמו רוב החברים שלו, שהם אקדמאיים ובעלי מקצוע והכנסה גבוה וטובה חיים בשכר דירה, וזה מקובל מאוד בברלין.

תמונה מהשכונה

פרנצלאור ברגים וותיקים משלמים הרבה פחות מ-1900 יורו לחודש, כי הם עברו לפה בזמן. מי שלא צריך לזוז לא זז, ונשאר בדירה שלו. עכשיו אתם מבינים למה אין דירות? מזל שאנשים מתגרשים בשכונה הזו אחרת לא הייתה בכלל תנועה.  ואם כבר דירה איכותית מתפנה, נדיר שתמצאו דרך מתווך, פה זה הכל דרך קשרים אישיים.  

בתחילת נובמבר , אנדריאס נתקל במקרה בבעלים של הבר השכונתי שלו, איתו הוא מיודד. כשהוא שאל את אנדריאס מה חדש, אנדריאס סיפר לו שאנחנו מתחתנים ומחפשים דירה יותר גדולה. בעל הבר סיפר לו שהוא בדיוק מתגרש ואשתו מחפשת לעבור לדירה יותר קטנה עם שני הילדים.   אנדריאס היה סקפטי לגבי הדירה, אבל החלטנו ללכת לראות אותה. למה הוא היה סקפטי? כי הבניין חדש יחסית, ובברלין הבניינים היפים ביותר זה הבניינים הישנים והמשופצים, בניינים חדשים, מהתקופה הקומוניסטית זה לרוב בניינים מכוערים וחסרי חן.       כמו לדוגמא הבניין בתמונה:

 

   כשהגענו לבניין, ראינו שמדובר בבניין יפה, בערך לפני 10 שנים, בקיצור לא כיעור קומוניסטי. אשתו של המכר של אנדריאס פתחה את הדלת, אשה מעל 1.80 בלונדינית עם רגליים שלא נגמרות,  מזכירה קצת את אומה טורמן, אבל מה, היה בה משהו נורא מוזר. קצת נירוטית, קצת שברירית, היה בה משהו תלוש מהמציאות, אפילו שהיא בעלת עסק למכונות קפה. בכל אופן, אני התאהבתי בדירה ממבט ראשון. במיוחד מחדר העבודה שלה, חדר מואר עם מרפסת יפה, עץ גדול שמצל עליו ותצפית נהדרת לרחוב, חדר שנותן השראה, הלב שלי התחיל לדפוק בהתרגשות.

הבניין החדש שהלכנו לראות

 הדירה ענתה על כל הקריטריונים, קומה 4 עם מעלית, 2 חדרי שירותים, סלון שמחובר למטבח, דירה מוארת, ממוקמת באזור מרכזי ושוקק של השכונה אבל דירה שקטה, הרכבת התחתית ממש מעבר לפינת הרחוב, חוץ מלצבוע את הקירות ולהוציא את ריח הסיגריות המזעזע, לא היה צריך להשקיע בשיפוצים, והדובדבן שבקצפת היה המחיר. מכיוון שמדובר בבניין שנמצא בבעלות ציבורית, המחיר מצחיק בהשוואה למחירי דירות בגודל הזה בשכונה.

היה נראה לי בלתי נתפס שמדובר ברכוש ציבורי, הרי דיור ציבורי מתקשר אצלי תמיד לעוני… אבל לא במדינה סוציאלית כמו גרמניה, שרוצה גם לשמור על מעמד הביניים. אגב, בבניין הזה גרים רק משפחות, זה התנאי, לא רווקים ורווקות.

ממגרש המשחקים השכונתי

כשאמרנו לה שאנחנו רוצים את הדירה, אז הגיע הקאץ', היא לא רצתה סתם לעבור דירה, היא רצתה לעשות חילופי דירות כדי להישאר תחת החוזה הקיים. מה זה אומר? זה קצת מסובך, אבל כפי שהסברתי חוזה לדירה זה שווה ערך להרבה מאוד כסף (כי פשוט אי אפשר להעלות את המחירים ככה סתם),  אז מה הגרמנים התחמנים עושים לפעמים? יש להם טריק מלוכלך כדי להישאר בחוזה הקיים כדי שבעל הדירה לא יקפיץ את המחיר. ככה זה אמור לעבוד, אנדריאס בא לבעל הדירה שלו ואומר לו שיש לו בת זוג חדשה ומוסיף אותה על החוזה שלו. הגברת באה לחברת ההנהלה של הבניין שלה ואומרת שיש לה חבר חדש ואז היא מוסיפה את אנדריאס על החוזה שלה. היא עוברת אלינו אנחנו עוברים אליה ואז אם משהו אי פעם שואל מה קרה, איפה בן/ת הזוג החדש/ה? עונים: "אה, זה לא עבד, הוא/היא עזב/ה והשאירו לי את הדירה. זה מה שהיא רצתה שנעשה, אבל לאנדריאס ולי המונקי ביזנס הזה ממש אבל ממש לא נראה. אמרנו לה שנשמח להחליף את הדירה שלנו בשלה אבל דרך הצינורות המקובלים.

למחרת היא באה עם שני הבנים שלה לראות את הדירה שלנו והתלהבה. לא הבנתי איך היא מתכוונת לגור בדירה שלנו, זה קטן מדי בשביל 3 איש. כל הזמן אמרתי לאנדריאס שהיא ממש לא נורמאלית אם היא עוזבת את הדירה שלה בשביל הדירה שלנו, ועוד ההפרש במחיר הוא זעום. היא ספרה לנו שהיא פשוט מוכרחה לעזוב את הדירה הנוכחית, לאור הגרושים היא רצתה התחלה חדשה. מי אני שאתווכח איתה?

מה שנותר לנו לעשות זה להתחיל את התהליך הבירוקראטי הארוך והמסורבל. היא פגשה את בעל הבית שלנו שהסכים שהיא תעבור לדירה במקומנו, אבל הוא כמובן העלה את המחיר, עכשיו באמת דירת 3 חדרים שלנו עלתה כמעט כמו דירת 5 חדרים שלה (למעשה זה 4 חדרים על הנייר, היא הוסיפה קיר והפכה את זה ל-5). אנחנו היינו בפגישה עם חברת ההנהלה של הבניין שלה שהסכימו לקבל אותנו. כל הסיפור הזה נמרח על פני חודשיים וחצי בגלל חג המולד. בסופו של דבר כשכל הגורמים הרשמיים הסכימו לחילופי הדירות, היא החליטה שהיא רוצה לבוא עוד פעם אחת לראות את הדירה.הפעם היא באה עם אמא שלה. הן הסתובבו במשך חצי שעה,חייכו התפעלו, תכננו איפה ישימו כל דבר, אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא תשנה את דעתה. כי פשוט צריך להיות אידיוט כדי לעשות עסקה לא משתלמת כזו מבחינתה. תיארתי לעצמי שאמא שלה תעצור אותה בזמן מלעשות את המעשה המטורף הזה שהיא עוד תתחרט עליו.

היא הודיעה לנו שתתן תשובה סופית תוך יומיים, ואז הגברת נעלמה לשבוע, אי אפשר היה להשיג אותה. לבסוף היא חזרה אלינו, ואני מניחה שאתם יודעים כבר מה הייתה התשובה. היינו שבורי לב, במיוחד אני. היו לי כאלו פנטזיות על איך אני יושבת לכתוב את הספר הראשון שלי בחדר העבודה המעורר השראה הזה. המשכנו הלאה. אבל קשה, כל מה שיפה היה מעבר למחיר שלנו, כל מה שהיה במחיר שלנו היה עם דפקט שלא ניתן לפשרה, אני כבר התחלתי לנסות לשכנע את אנדריאס שאולי בכל זאת כדאי לעבור לשכונה אחרת, יותר זולה. 

חודש אחרי, לא התקדמנו הרבה בחיפושי הדירה, אבל אז השתנה המזל שלנו וקבלנו טלפון מחברת ההנהלה של הבניין של הגברת. הם הודיעו לנו שהיא מצאה דירה, ושהם מחפשים דיירים לדירה שלה.  הם אמרו שהם התרשמו מאיתנו לטובה ושהם רוצים שאנחנו נעבור לדירה ברגע שהיא תחתום חוזה. יש אלוהים! היא לא מצאה עם מי להחליף.לקח לנו עוד בערך 3 שבועות לחתום חוזה, ואני לא האמנתי שזה באמת קורה עד שהעט לא נגעה בנייר. אנחנו עוברים בראשון לאפריל, והדירה שלנו מתפנה אז אם אתם מכירים משהו שמחפש דירת 3 חדרים אתם מוזמנים להפנות אלינו!

רגע לפני שאנחנו אומרים Tschüss, אני רוצה לספר לכם השבוע התרגשתי מאוד כשקבלתי את הגלויה הראשונה מקוראת מישראל שאותה אני מכירה הכרות וירטואלית בלבד בזכות הבלוג. לפני מספר שבועות ספרתי לכם על המשרד החדש שלי, ועל לוח השעם שמחכה להתמלא בגלויות ססגוניות, והייתי שמחה לקבל גלויות מכם קוראי היקרים. אז שוב תודה לך ענבל, שעשית לי כזה ספתח נחמד. אני מזמינה אתכם לשלוח לי גלויה. כתבו לי מייל ואשלח לכם את הכתובת.