על ברלין ושואה

 

תמונה מוויקיפדיה

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אנחנו יותר משנה ביחד בברלין ועוד לא ממש דברנו על השואה. זה לא במקרה שלא דברנו על השואה. אני מניחה שלכל ישראלי בברלין ובגרמניה בכלל, יש אסטרטגיה  משלו איך להתמודד עם הטראומה של העם שלנו. הדרך שלי זה להתנתק ולהתעסק עם זה כמה שפחות. אני ממעטת לדבר על השואה, אפילו שבתחילת הקשר שלנו אנדריאס כל הזמן רצה לחפור בנושא. בשעות הערב המאוחרות, אחרי הפריים טיים, כשאין לגרמנים מה לשדר, הם מתחילים עם כל סרטי מלחמת העולם השנייה הדוקומנטריים והעלילתיים, אין ערב שאני מזפזפת בטלוויזיה בלי למצוא איזה נאצי על המסך שלי, ומה אני עושה כשזה קורה? מזפזפת הלאה.

אני משתדלת להמעיט מאוד בביקורים באתרים הקשורים לשואה בעיר. בערך שעה מברלין יש מחנה ריכוז בשם זקסנהאוזן אותו טרם ביקרתי. למעשה מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז, לא הצטרפתי למשלחות לפולין בתיכון, אפילו שסבא שלי מאוד רצה שאסע ויותר מכך הוא רצה להצטרף כמלווה,והציע לשלם עבור הנסיעה, אבל אני לא רציתי. פחדתי שלא אעמוד בזה רגשית. עד היום אני מתחרטת על כך. זו הייתה ההזדמנות שלי לנסוע עם סבא שלי, שלא חזר לפולין מאז המלחמה, ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלו. הוא עצמו אומנם לא היה ניצול שואה, הוא גויס לצבא הפולני כשהחלה המלחמה, לחם בחזית מול הרוסים, נלקח בשבי ונשלח לעבודות כפייה בסיביר. כמעט כל המשפחה שלו נספתה בשואה, למעט שלושת אחיותיו ששרדו את אושוויץ, עברו לברוקלין אחרי המלחמה,  אחת מהן עוד חיה, והיא אשה מקסימה, והשתיים האחרות לא ממש דברו אחת עם השנייה עד יום מותן.

חלק מכם אולי קוראים שורות אלו וזועמים על היחס שלי לשואה. זה לא מתוך חוסר כבוד, וזה לא חלילה כי אני ממעיטה בערך הזוועה, אבל אני לא חושבת שהייתי מצליחה לחיות בברלין אם הייתי נותנת לנושא להעסיק אותי (באופן מודע בכל אופן). במיוחד לאור העובדה שאני נשואה לגרמני, שהסבים שלו, בואו נאמר, לא היו חפים מפשע. מה הם בדיוק עשו, גם לא ממש יודעים וגם לא מדברים על זה יותר מדי. שניהם לחמו בצבא, האחד בחזית הרוסית והשני היה מוצב בצרפת הכבושה. אבל נניח שהייתי יודעת מה הסבים שלו עשו, מה זה היה נותן לי? סתם עוגמת נפש, אז גם אנדריאס וגם אני מעדיפים לחיות עם חוסר הוודאות. זה הרבה יותר קל. הוא מאוד אהב את הסבים שלו והוא רוצה לזכור אותם כבני אדם ולא כפושעי מלחמה, ואילו אני לא רוצה לחשוב על מה הסבא הנאצי שלו עשה לעם שלי כל פעם שאני מסתכלת לבעלי האוהב בעיניים.

אבן נגף, תמונה מתוך האתר הרשמי- http://www.stolpersteine.com

מצד שני זה לא ממש קל להתחמק מהשואה, כשברחובות ברלין (כמו ברחובות בערים נוספות ברחבי גרמניה ואוסטריה) יש שטולפרשטיינה, כלומר אבני נגף, בכל מקום. למי שלא מכיר מדובר בפרוייקט של האומן גונטר דמניג, שיצר אנדרטות זכרון אינדבידואליות בגודל מרצפה לקורבנות הנאצים, המוצבות בפתח הבניין או הבית בו אותו קורבן היה גר. זו תזכורת יום יומית למה שקרה בגרמניה.כמובן שיש גם את אנדרטת השואה.  

אנדרטת השואה בברלין, תמונה מתוך וויקפדיה

 

חוץ מזה, קורה לי לא פעם באירועים חברתיים שאיזה גרמני ניגש אלי, ואז קורה אחד מהשניים- או שהוא רוצה להתנצל על מה שהסבים שלו עשו לנו במלחמה או שהוא אוהב להמציא איזה קרוב משפחה יהודי, כדי להגיד שהוא גם היה קורבן. כן, נו, עכשיו כולם מעדיפים להיות הקורבנות. בדרך כלל מדובר באנשים שמעולם לא הכירו יהודי או ישראלי. גרמנים שיש להם כבר חברים ישראלים או יהודים הרבה יותר איזי גואינג בנוכחותנו ותודה לאל שאפשר ליצור איתם אינטראקציה רגילה ולא שואתית.

למרות הנסיון שלי להיתנתק מהשואה, צצים לי ללא שליטה מחשבות- מי הייתי ואיך הייתי אם הייתי חיה באותה התקופה. שאלות כמו האם הייתי שורדת במחנה ריכוז? אבל המחשבות האלו התחילו לי עוד הרבה לפני שהגעתי לברלין. אני בטוחה שלא הייתי שורדת אז כנראה שיש לי הרבה מזל שנולדת ב-1977. לפעמים יש לי גם רגשות אשמה, שהתמזל מזלי שלא חייתי אז. כנראה שמתחת למעטה ה-עברו 65 שנה בחיית בואו נעבור הלאה, תת המודע שלי משתולל מבחינה רגשית, כי לפחות פעם בחודש, ויש תקופות שיותר, יש לי חלומות בהם אני מוצאת את עצמי באמצע מלחמת העולם השנייה, היו לי אפילו חלומות בשחור לבן.

אתם זוכרים מתי הייתה הפעם הראשונה שנחשפתם לשואה? שהבנתם מה זו השואה? לי זה קרה כשהייתי בת 8, בערך כמה חודשים אחרי שחזרנו מהשליחות בהונג קונג. היה שיעור טבע וכל כיתה ג4 עמדו מסביב לשולחן של חני הסמינריסטית, עליו היה בית נמלים. בדיוק באמצע ההסבר המרתק על חיי הנמלים פצחה צפירה וכולם נעמדו דום. לא היה שום דבר שיכין אותי לזה. לא הבנתי למה כולם נהפכו פתאום לפסלים דוממים. במקום לעמוד כמו כולם, הסתובבתי בין חבריי לכיתה, מבוהלת, ושאלתי אותם מה קרה, אבל אף אחד לא הסכים לדבר איתי. כולם התעלמו או לכל היותר זרקו לי מבט כעוס. לאחר 60 השניות הארוכות בחיי, חני הסמינריסטית הסבירה לי: 6 מיליון. כילדה שידעה לספור בערך עד 100, לא הצלחתי לתפוס את גודל המספר. בבית שאלתי את אמא שלי כמה זה 6 מיליון, האם 6 מיליון אנשים ממלאים אצטדיון כדורגל כולל את המגרש? ואמא שלי ענתה בעצב: "יותר, הרבה יותר".

נסיים במשהו שמח, אני בארץ כרגע, בשבוע הראשון באתי בלי אנדריאס כדי לבלות קצת זמן עם המשפחה והחברים סוליקו. הוריי ארחו אותי כמו מלכה, וגם חברתי נאווה והקוקרספניאל המדהים שלה גוגל שגרים בבזל ארחו אותי למופת. נאווה האלופה הקליטה את כל הפרקים של טריני וסוזאנה (לגמרי נדלקתי על הסדרה),  וצפיתי בשקיקה עד השעות הקטנות של הלילה.

נאוה וגוגל צילום גלעד בר שלו

 

בשבוע שעבר, יום חמישי אחר הצהריים, ישבתי עם חברה בקפה לולו בבזל, לפתע המלצר יצא החוצה והניח כוס יין לבן צונן על שולחני. "זה מהאדון עם השיער הלבן שיושב בפנים", הוא אמר. הבטתי בכוס היין במבוכה. ממש התחשק לי יין ורגע לפני שהמשלוח הגיע שקלתי להזמין לי, אחרי הכל אני בחופש, ואני לא נוהגת, למה לא לשתות כוס יין באחר הצהריים אביבי? אבל לקבל כוס יין מאדם שאני לא מכירה? האם זה יאה לאישה נשואה. בעודי מתחבטת ומתלבטת, יצא אלון, אחד מהחברים הכי טובים של אבא שלי, שמכיר אותי מהיום שנולדתי. כל כך שמחתי לראות אותו! זו הייתה ג'סטה כל כך מקסימה. באמת, ממליצה לכם לעשות את זה פעם למשהו, זה גורם לכיף גדול. אז תודה לך דוד אלון, שביום ההולדת שלך הזמנת אותי לדרינק.

נפגש בעוד שבועיים, אני עדיין אהיה בארץ, אז יאללה ביי בינתיים.

שלומית והדרכון האבוד

 

לפני שאני מתחילה לתרץ את ההעלמות שלי, עליה אפילו קבלתי נזיפה מאחד הקוראים (ובצדק), יש לי בשורות טובות מאוד. קבלתי את תוצאות הבחינה בגרמנית, ולא רק שעברתי, החנונה הראשית לבית לסקי עשתה זאת בהצטיינות עם ציון -1 , שזה הציון הכי גבוה בבחינה (הציון הוא מ-1 עד 5). אני מעולם לא הייתי מהמצטיינות, לא בלימודים, לא בפסיכומטרי,לא בחוג בלט בו רקדתי יותר כמו היפופוטם קטן וחסר קורדינציה, גם בתחום החברתי לא הצטיינתי, מעולם לא הייתי מלכת הכיתה למשל, ואני יכולה עוד להמשיך עם רשימה ארוכה של דברים בהם לא הצטיינתי, אבל אין צורך להמשיך ברחמים עצמיים כי לשם שינוי הצטיינתי במשהו שחשוב לי, וזו ללא ספק תחושה מרעננת מאוד, במיוחד לאור העובדה שבאמת לא היו לי ציפיות כאלו מעצמי.

 

אז עכשיו לשאלתכם לאן נעלמתי לכם? לאחר שחזרנו מירח דבש התחלנו אט אט לארוז את דירתנו, ועברנו דירה בשעה טובה בשבת שעברה, לאחר שהדירה נצבעה ועברה עוד כמה שיפוצים קלים שעכבו את תאריך המעבר המקורי. כמה ימים לפני המעבר הקופסאות בדירה הלכו ונערמו וחסמו את כל פתחי המעבר בבית. לי אין יותר מדי חפצים, כי הגעתי לברלין לפני שנה, ואת הרוב השארתי מאחוריי. יש משהו נורא כיף בלהתחיל מחדש בלי יותר מדי מטען פיזי.  לעומת זאת בעלי, מר צברנובסקי אומנם זרק שמטאעס ודילל את הספרייה מעט, אבל לא הרבה. אמא שלו הסבירה לי שצברנות זה עניין משפחתי אצלם, ושהסבא שלו נהג לאסוף הכל כולל קופסאות קוטג'.

 

מכיוון שביום שני היה חג, ו-3 ימים לאחר מכן הייתי אמורה לטוס לארץ לחודש (כן אני כותבת לכם מהמחשב של ההורים בכפר-סבא), היה לי חשוב לפרוק כמה שיותר מהר את הארגזים ולארגן את הדירה החדשה עד כמה שאפשר. שמחתי שלפחות הייתי מספיק חכמה לא להעמיס על עצמי יותר מדי ונענתי להצעה של ידידי אורי לערוך אצלו את הסדר .  אני רק התחייבתי לעזור בבשולים. אבל בחיי אין רגע דל, כי בזמן שששת ה-movers החסונים העמיסו את הקרטונים והרהיטים שלנו על המשאית, פתאום נזכרתי שלמעשה אין לי מושג איפה שמתי את הדרכון שלי. נזכרתי שראיתי אותו כמה ימים לפני כן, על שולחן העבודה הפרוביזורי שלי בסלון כשרק התחלנו לארוז. אני זוכרת שחלפה מחשבה בראשי שכדאי שאשים את הדרכון במקום בטוח כמו בתיק הלפטופ, כדי שאוכל למצוא אותו בקלות לפני הנסיעה לארץ,אבל אין לי שום זכרון מה עשיתי עם המחשבה האינטיליגנטית הזו. הפכתי את תיק הלפטופ אבל הדרכון לא היה שם. קיוויתי שאמצא את הדרכון לכשאפרוק את הארגזים  אבל הוא לא היה בנמצא.חשבתי אולי איכשהו הדרכון שלי נפל בטעות לאחד הארגזים של אנדריאס, אז התחלנו לפרוק את הרי הקרטונים המבולגנים בחדר העבודה שלו, אבל גם שם הדרכון לא נמצא. הבנתי שאין מנוס מביקור בשגרירות הישראלית בערב החג. 

 התייצבתי כמעט ראשונה בשגרירות, שנמצאת בקצה השני של העיר. קטרתי על המרחק, אבל כשלפניי עמד ישראלי ממוצא רוסי, שגר בקפריסין ונקרע לו הדרכון בדרך למוסקבה, ואמרו לו בשדה התעופה שהוא יכול לבחור בין לטוס לפרנקפורט כדי לסדר את הדרכון בברלין או לנסוע למוסקבה ולחכות יום שלם בתחנת המשטרה עד שהעניין יוסדר, הבנתי שאין לי זכות לקטר על מרחק.

 לשגרירות הישראלית לא נכנסים ככה סתם, עומדים בחוץ ואיש איש בתורו מצפצף בפעמון ומזדהה בשמו המלא ומטרת הביקור. כמו כניסה למועדון סודי. איש הבטחון, או במקרה הזה אשת הבטחון קצוצת השיער, הכניסה כל פעם רק בן אדם אחד והעבירה אותו בדיקה בטחונית ייסודית, שלקחה 10 דקות בערך. הרגשתי לפחות כמו חצי פושעת או מרגלת. השאלות ששואלים בשדה התעופה זה קטן על יד התחקיר הבטחוני בשגרירות.

 באמצע הבדיקה הבטחונית התקשרו אלי מהתוכנית בשלוש של ענת דולב, הייתי אמורה להתראיין על פסח בברלין, ולא יכולתי לבטל בשנייה האחרונה אז נאלצתי לעשות את הראיון ברחבה של השגרירות. "אנחנו רק בודקים שזה המספר הנכון ונתקשר אלייך בעוד 10 דקות", הודיע לי המפיק של התוכנית.לאחר הבדיקה הבטחונית חיכיתי בחצר של השגרירות, פסעתי הנה והנה בציפייה דרוכה לשיחת הטלפון מהארץ. אז הופיע איש הבטחון וביקש ממני לא להסתובב בחוץ, ושלח אותי לחדר ההמתנה של המחלקה הקונסולרית. היו שם עוד אנשים וזה לא היה נראה לי לעניין להתראיין ברדיו עם עוד אנשים מסביב, בכל זאת בחורה צריכה קצת פרטיות כשהיא מדברת ברדיו. בסוף ביקשתי מהמאבטח שייתן לי להתראיין בחצר ושאני מבטיחה לא לשוטט. הוא אמר לי שאין בעיה, הוא רק לא רצה שאני אמתין לשיחה בחצר, כי לדבריו זה מבלבל את המאבטחים (שכנראה צופים על כל תזוזה בחצר במצלמה). שיחת הרדיו עברה בסדר אבל אני מודה שאם כל ההתרגשות של פסח, ואובדן הדרכון ומעבר הדירה…הרגשתי שיש לי סלט בראש ושאני לא ממש מחוברת לכדור הארץ.

 חיכיתי כמעט שלוש שעות, למסמך שלרוב מקבלים אחרי 20 דקות.נו ככה זה בערב חג, מחסור בעובדים. בזמן ההמתנה כאופייני לישראלית המצוייה שוחחתי עם כל הממתינים האחרים ומהר מאוד גיליתי את כל סיפור חייהם.לבסוף הקונסול בכבודו ובעצמו יצא כדי לנזוף בי (זה לא מה שהוא אמר זה היה המבט וטון הדיבור), ועברתי עוד תחקיר בטחוני של מי אני, מה אני ולמה אני (בברלין) ומה קרה לדרכון שלי. הרגשתי כמעט כמו נידונה לגרדום. לבסוף הם שלחו אותי לדרכי עם תעודת מעבר, שזו מין תעודה שמאפשרת לי לטוס לישראל, ובארץ אני צריכה להוציא דרכון חדש.

 הייתי משוכנעת שבין יום שני ליום חמישי בבוקר הדרכון שלי יצוץ כי אמנם אני לא מהמצטיינות, אבל אני מהבלונדיניות, וזה לא יאמן איך שהצהוב הזה גורם לדברים להסתדר מעצמם בחיים. בחיי, אני מדברת מניסיון. בכל אופן, הדרכון לא נמצא, וזה ממש מבאעס, כי יש לי בדרכון אשרה ל- 3 שנים, מה שאומר שאני מוכרחה שוב ללכת לרשויות בברלין ולהוציא עוד ויזה. אוף! איזה סיוט. אגב, כשקראתי את השורות הקטנות בכל המסמכים שנתנו לי לחתום עליהם בקונסוליה, גיליתי שאם מאבדים את הדרכון בשנית, יש למדינה זכות לא לתת למאבד דרכון נוסף, אז הפעם באמת בלי שטויות. לא יכולתי שלא לחשוב מה היה עולה בגורלי אם הייתי ערבי ישראלי שמאבד את הדרכון? אני לא יודעת אם זה נכון, אבל שמעתי שבשוק השחור, דרכון ישראלי אמיתי שווה חמישים אלף דולר! מה קרה לדרכון שלי? לא ידוע, אולי הוא עוד יצוץ מבין הארגזים חשבתי, ואולי הוא נזרק לפח בטעות עם שאר השמאעטס? הו, איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות.

 הכי חשוב שבסופו של דבר, לאחר שבשדה התעופה בשונפלד ביקורת דרכונים עקמו לי את הפנים, נתנו לי לעבור, ואני פה בארץ הקודש. אנחנו נפגש במוצ"ש הבא (זה שפספסתי שבוע לא אומר שזה צריך לבוא על חשבונכם), ולרגל יום השואה ב- 2 במאי, אנחנו נדבר על איך השואה מלווה אותי בברלין. הרי אנחנו ביחד יותר משנה ועוד לא ממש דברנו על הנושא הבלתי נמנע הזה, נכון?ועכשיו שאני בארץ, אני נפרדת מכם לשלום בדרכם של הישראלים, אז יאללה ביי!

 

 

ירח דבש איטלקי

בשבוע שעבר חזרנו מירח דבש של 10 ימים באיטליה-3 ימים בוונציה ו-6 ימים בפירנצה וטוסקנה. הפעם הראשונה שנסעתי לאיטליה הייתה בשנה שעברה ליום אחד, כשנסענו למינכן בחופשת הפסחא ואיכשהו התגלגלנו לוורונה. היה לי ברור שטעימה של יום אחד פשוט לא מספיקה ושאני מוכרחה, אבל פשוט מוכרחה לחזור.

החבר הכי טוב של אבא שלי, צחי (בשבילי הוא דוד צחי) היה הנספח התרבותי של ישראל ברומא, הוא מדבר איטלקית מעולה ועד היום הוא מבקר את איטליה לעתים קרובות. הוא סוגד לוונציה וכשהוא נתן לי בטלפון כל מיני טיפים לטיול הוא הוסיף בכובד ראש "לוונציה אסור 'לקפוץ' לביקור קצר ככה סתם. לוונציה עולים לרגל!" לכן הגעתי לעיר ביראת כבוד ועם עוד רשימה ארוכה של מצוות עשה ואל תעשה מטעמו. כל פעם שהפרתי את עצותיו הרגשתי כאילו אני מפרה לפחות דברה מעשרת הדברות.

בוונציה החלטנו להתפנק ולקחת מלון בוטיק יוקרתי. נו ירח דבש או לא ירח דבש? Oltre Il Giardino , בעבר זה היה בית הנופש של אלמה מהאלר (אשתו של המלחין המפורסם גוסטב מאהלר) ובעלה השלישי הסופר פרנץ ורפל.  מבחוץ בחיים לא היה עולה על דעתכם שהווילה הקסומה מאחורי הדלת הירוקה זה בית מלון. אין שלט. כלומר, מדובר במקום ליודעי דבר או לקוראי הלונלי פלאנט J. במלון 8 חדרים וגינה, הלובי הוא למעשה סלון מרווח שהאורחים יכולים לשבת בו, ללגום כוסית מבר המשקאות המכובד ולקרוא ספר לצלילי מוזיקה קלאסית מרגיעה. חוויה תרבותית בהחלט.

היופי של ונציה כל כך עוצמתי שזה מכאיב. לקחנו את ה- VAPORETTO , שזה האוטובוס הימי של ונציה ושטנו לנו בהנאה כשכל הבניינים המרהיבים של העיר חולפים לנגד עינינו. גם עכשיו, רגע לפני שמתחילה עונת התיירות העיר הייתה עמוסה בתיירים. השתדלנו מאוד להימנע מהרחובות הראשיים שעמוסים בחנויות עם אותה הסחורה של מסכות ונציאניות, תכשיטים מזכוכית מורנו ואין סוף רוכלים אפריקאים שמסתובבים ברחובות ואורבים לתיירים עם חקויים זולים של תיקי מעצבים, הם נדבקים באגרסיביות וייאוש ומנסים למכור.

וונציה אומנם יפיפייה, וללא ספק בעבר הייתה אימפריה, אבל יש בה משהו שעורר בנו תחושה של עצבות יותר מתחושה של רומנטיקה. למרות  שאנדריאס כל הזמן התלוצץ, ועל כל דבר, במיוחד על דברים שלא היו לעיני רוחו אמר בנימה מתבדחת: "But in Venice it's Romantic". יש בוונציה משהו קפוא, משהו כל כך עתיק, ומשהו כל כך תיירותי שהרגשנו שהיא לא ממש עיר חיה ונושמת. ואני יודעת שאני עומדת לחטוף אימייל זועם מדוד צחי, אנא סלח לי מראש. אחרי 3 ימים לקחנו רכבת לפירנצה ואיך שיצאנו לרחוב הרועש והגדוש מכוניות נשמנו לרווחה והרגשנו ששבנו לחיים.

התאהבנו בפירנצה ממבט ראשון, כל כך יפה, כל כך תוססת, כל כך רומנטית, והמוני התיירים לא מקלקלים את האווירה של העיר. דרך אגב, נראה לי שבימים אלו הישראלים לגמרי נטשו את איטליה, כולם נוסעים לברלין. בכל ה-10 ימים שהיינו באיטליה שמעתי עברית פעמיים, פעם בוונציה ופעם בפירנצה.

אני מודה ומתוודה שאחרי ששוטטנו ביותר מחמישים חדרי ה-Uffizi, לא יכולנו לשאת יותר אומנות רנסאנס ולא נכנסו יותר למוזיאונים  ככה שלא נעים להודות אבל לא ראיתי את הפסל המקורי של דוד והסתפקתי בהעתק שלו שניצב ב- Piazza della Signoria. שם ישבנו בקפה Rivoire המפורסם ולגמנו שוקולאטה קמפאנה בהמלצתו של אבי. לאבא שלי יש עוד חבר, אלון, שלמד באוניברסיטה בפירנצה בצעירותו, ואבא שלי היה בא לבקר אותו לעתים קרובות יחד עם דוד צחי עליו ספרתי לכם קודם (זה היה בשנות ה- 70 לפני שפירנצה הייתה כל כך מתוירת לטענתו של אבי, ולפני שדוד צחי עבד בשירות המדינה), הם היו נוהגים לשתות שוקולאטה קמפאנה שזה שוקו שאם חושיי אינם טועים עשוי על טהרת שוקולד מריר משובח ומוגש עם גבעת קצפת וופל גלילית. כשנבצר מהם לנסוע יחדיו לפירנצה, ורק אחד מהם היה נוסע, הם פתחו מין מנהג סאדיסטי והיו שולחים אחד לשני את החשבונית מבית הקפה במעטפה לארץ בלי שום מכתב או הסבר נוסף. אז זה מה שעשיתי. התענוג הזה עלה 15 יורו ל 2 כוסות שוקו, אבל שלחתי לאבי את החשבונית ואת המפית מבית הקפה שלחתי לדוד צחי, כי מסורת זו מסורת.

למרות שהסתובבתי באדיקות עם מדריך הלונלי פלאנט האלוהי והמדויק להפליא (אחד מהמשפטים החוזרים שלי היו "אם זה כתוב בלונלי פלאנט סימן שזה נכון"), הרגשתי שאני לא מצליחה לחדור את מעטה העיר. רציתי לדעת עוד, רציתי להבין עוד ולא דרך מוזיאון. אז לקחנו סיור רגלי מודרך של 3 שעות, והיה מדהים. לפתע הבנתי שההסטוריה באיטליה או לפחות בפירנצה, כתובה על הקירות והרחובות של הבניינים.

בתמונה: ברנדה המדריכה

כפי שתראו בתמונות, על הבניינים יש עיטורים וסימנים, בעבר רוב האנשים לא יכלו לקרוא, ולכן היה צריך לתת להם איזה שהוא סימן ויזואלי כדי שיוכלו להבין איפה הם נמצאים. העיטורים שמעל הבתים הם סמלים של הגילדות המקצועיות שהיו חשובות מאוד בתקופת הרנסאנס, וכמו כן סימנים של משפחות חשובות, למשל בכל מקום שתראו את העיטור הזה עם הכדורים תוכלו לדעת שזה היה מבנה בבעלות משפחת המדיצ'י, שושלת סוחרים ששלטה בפירנצה והייתה בעלת השפעה רבה באיטליה ובאירופה בכלל בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. מאז אותו סיור מודרך לכל מקום שהלכנו בחנתי בקפדנות את הקירות.

באחד הערבים, אנדריאס ואני חפשנו מסעדה בהמלצת מכר איטלקי, זה היה ברובע שמחוץ לאזור ההסטורי והתיירותי של העיר. בדרך, מצאנו מסעדה אחרת שהייתה מבחינתי גולת הכותרת הקולינרית של הטיול. הזמנו מנה שגרמה לעיניים שלי להתגלגל מרוב עונג. חתיכות עוף, ארנבת (אני הזמנתי את שלי בלי הארנבת המסכנה), תפוח אדמה, גזר וארטישוק מוקפצים בבצק הכי פריך והכי מעודן שאכלתי מעודי, וזה הוגש לנו בגליל נייר על צלחת. כל כך פשוט וכל כך טעים, בחיים לא אכלתי עוף כל כך…. ג'וסי.

בתמונה: אוכלת רויולי ברוטב עגבניות חריף ואלוהי במזללה ברחוב

אחרי יומיים בפירנצה שכרנו רכב והסתובבנו לנו בטוסקנה, היינו בלוקה, פיזה, סאן ג'מיניאנו, סיאנה אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה מונטלצ'ינו עיירה הררית  שם מגדלים ברונלו, יין יוקרתי שמיוצר רק באזור הזה. למה רציתי להגיע לשם? כי בדיוק קראתי ספר שנקרא Vanilla Beans & Brodo  שנכתב על ידי איזבלה דוסי, אוסטרלית שעברה עם בעלה לגור במונטלצ'ינו לפני כמה שנים והספר המדהים שהיא כתבה מתמקד בהסטוריה המרתקת של הכפר ובסיפורים האישיים של אנשי הכפר והמשפחות שלהם, שיעור הסטוריה מעלף על איטליה.היא פשוט הצליחה להדביק אותי באהבה ובתשוקה שלה למקום. אבל אני מודה שאחרי 3 ימים בטבע, ושיטוט בין עיירות קטנות, התגעגעתי לעיר והחלטנו לחזור ולבלות את הלילה האחרון שלנו בפירנצה. הפעם החלטנו לא ללון בלב העיר אלא בפיאזולה עיירה שנמצאת 10 ק"מ מפירנצה על הר שמשקיף על כל העיר. ממש התאהבתי בעיירה וברור לי שאני חייבת לחזור לשם, לשכור איזה דירה או וילה ולשבת לכתוב.

מאוד נהניתי מהחופשה אבל שמחתי לחזור לברלין התוססת, לברלין המודרנית לברלין היצירתית והאוונגרדית שלי. באיטליה ההסטוריה כל כך עתיקה, כל כך דומיננטית, האומנות והארכיטקטורה כל כך יפים ומושלמים  שיש תחושה שאין כל כך מה לחדש….או שמפחיד לנסות ליצור משהו חדש בצל המושלמות הזו. בברלין יש תחושה שהכל עוד יכול לקרות… אני לא יודעת אם אני מצליחה ממש להסביר את עצמי. בקיצור, כשהגעתי לברלין לפני שנה בדיוק, שאלתי את עצמי למה דווקא גרמני, אם כבר גוי אז לא יכולתי להתאהב באיזה איטלקי? אבל למרות האוכל, למרות מזג האוויר ולמרות הפרצוף חמור הסבר של הגרמנים, התחלתי לאהוב את ברלין שלי, עם אין סוף פתיחות של תערוכות קטנות כל שישי אחר הצהריים, חנויות יד שנייה מדליקות סצנת חיי לילה תוססת, והרוח והאינטלקט שממלאים את העיר.

חזיר בר מקשט חנות בסמטאות סיאנה

בזמן שהיינו בירח דבש, הבלוג חגג שנה. מזל טוב! אנחנו עומדים לעבור דירה בעוד שבועיים (כן המעבר נדחה בשבועיים), סיימתי עם קורס הגרמנית האינטנסיבי (אני מתכננת לקחת קורס ערב פעמיים בשבוע בקרוב), החיים האמיתיים עומדים להתחיל ואני נאלצת להתמודד עם השאלה חיי לאן מבחינה מקצועית.

נכון שאני עדיין כותבת ללאשה, אבל לא באותה מכסה, ואני צריכה להתחיל לפתח את עצמי מבחינה מקצועית גם בברלין. בקיצור חברים, אני עומדת בפני תקופה מעניינת, מאתגרת וגם מאוד מפחידה. יש לי כל מיני שברי רעיונות וחלומות לא מגובשים שדורשים פיתוח,מיקוד והשקעה. אנחנו נמשיך כמובן להיפגש, אך בזמן הקרוב אנחנו נפגש במתכונת מצומצמת אחת לשבועיים.

אז הפעם צ'או כמו שהאיטלקים אומרים, ונפגש באותו המקום ובאותה השעה, בעוד שבועיים ב-16 לאפריל.