מי הזיז את הגבינה הישראלית שלי!

בפוסט הקודם דברנו על השינוי הגדול בחיי ועל איך אני לומדת להיות אמא חורגת. היום אני אשתף אתכם בשינוי משמעותי נוסף וזה האוכל.  יש אנשים שבשבילם אוכל זה דבר פונקציונאלי, אבל אצלי האוכל הוא ביטוי לכל כך הרבה צרכים רגשיים. אחד הדברים שהכי חסרים לי פה זה הטעם של הבית על הלשון… הירקות והפרות, הגבינות, האוכל של אבא ביום שישי בערב. אחרי חודשיים בברלין אני יכולה לומר בוודאות שנסעתי בעקבות האהבה ולא בעקבות האוכל!

אצלנו הישראלים האוכל הוא הדבר המרכזי במפגשים החברתיים, וכמו שחברתי רותי אבחנה יפה- יכולים לשבת 6 ישראלים בארוחת יום שישי על בקבוק יין אחד ועוד יישאר משהו ממנו. בגרמניה האוכל הוא רק תוספת לאלכוהול. כשדודה שלי ספרה לי שלפני 20 שנה כשהיא התארחה בבית של גרמנים, כל מה שהגישו בערב זה אלכוהול וכמה צלוחיות בוטנים חשבתי שהיא מגזימה, אבל זה כבר לא נראה לי מופרך . לא תשמעו את הגרמנים כמו הפולניות בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל. זה ממש לא מעניין אותם. העיקר שיהיה מה לשתות, ובמפגשים חברתיים הם מחשבים לפחות בקבוק יין לבן אדם!  אבל מה הפלא שהם לא מייחסים לאוכל חשיבות, האוכל שלהם כל כך גרוע שבאמת צריך לערפל את החושים בבירה כדי להנות ממנו.

הדיאטה הגרמנית מורכבת בעיקר מתפוחי אדמה וחזיר על גווניו. נקניקיות, נקניקיות ועוד נקניקיות…. על גבינות רזות ומיונז לייט הס מהלזכיר. להכנס לסופרמרקט ולחפש גבינה 5 אחוז היה כמו לחפש מחט בערמה של שחת והלמנז לייט עוד טרם מצאתי.  הם משווקים גבינות של 16 אחוז כגבינות לייט! בגדול, האוכל כבד כמו המנטאליות שלהם. אפילו הלחם, שנחשב לבין הטובים בעולם כבד כמו יציקת בטון.

במסעדות (אלא אם כן הולכים לאיטלקיות או לוויאטנמיות) הם מצליחים להרוס כל דבר טוב! תפוחי האדמה תמיד רתוחים, מה קרה, אי אפשר לאפות אותם קצת בתנור עם שמן זית ורוזמרין? אולי להקפיץ על המחבת עם תבלינים? הם לא שמעו רחמנא לצלן על עוף או אורז או בטטות. (טוב העוף פה בלתי אכיל בעליל אלא אם כן הוא מיובא מהשכנים הצרפתיים, והוא ייייקרררר בטרוף, בחנויות זה יכול להגיע גם ל-100 ₪  לקילו חזה עוף! במחיר הזה עדיף כבר לקנות אנטריקוט) . אפילו את האספרגוס המפורסם, הגאווה הלאומית שלהם הם מצליחים לרצוח כשהם מרתיחים אותו יתר על המידה ושופכים עליו חצי קילו הולונדייז מסוג ז'. על המושג רוטב עגבניות הם לא שמעו. הרטבים שלהם תמיד לבנים וסמיכים ודומים יותר למנה של תרומת זרע.

בשביל לאכול טוב בארץ לא צריך להתאמץ. בשביל לאכול טוב בברלין צריך לדעת איפה וגם אז הרבה פעמים זה לא ממש זה. בערים הקטנות או במסעדות הדרכים האוכל זה בכלל מכה, מספיק להסתכל עליו או להריח אותו כדי להבין שזה נוגד את אמנות ג'נבה!תאמינו לי הייתי שם!

לפני שבועיים בקרנו שוב אצל ההורים של אנדריאס הידוע כאן בכינויו א'. אבל הגיע הזמן לעשות לו אווטינג באישורו, אף על פי שהוא חושב שזה הרבה יותר סקסי להשאיר אותו כאיש המסתורין שלי. בכל אופן, החלטתי שאני מצ'פרת את ההורים של אנדריאס בארוחה סטייל א-לה מזרח התיכון. הכנתי סיניה בתנור וסלטים ישראלים ועוד, בקיצור אמא של אנדריאס שבשקט בשקט מקפידה על דיאטה נוקשה פשוט התמוגגה, לא ראיתי עוד ככה את העיניים שלה בורקות, והיא שאלה אותי מבוישת מעט "את בטח רגילה לאוכל כל כך טוב, איך את מסתדרת פה בגרמניה?" בקושי הצלחתי לצאת מזה בצורה דיפלומטית.

אנדריאס תמיד משועשע מהתלונות שלי על האוכל הגרמני. הוא לא נעלב. הוא אומר שהגרמנים כבר הטביעו את חותמם מספיק על ההיסטוריה של המאה ה-20 "חוץ מהזוועות עשינו גם כמה דברים טובים, המצאנו את המכונית, את פצצת האטום ואת האל אס די, ונצחנו בגביע אליפות אירופה שלוש פעמים, צריך להשאיר משהו לאחרים". מי אמר שלגרמנים אין הומור?

מי שקורא שורות אלו עשוי לחשוב בטעות שבגלל שאני סובלת מהאוכל פה בטח מה זה רזיתי. אבל לא! זה סוג של עונש כפול, לא רק שהאוכל רע הוא גם משמין. אבל זה מחוץ לבית. בתוך הבית יש לי מלחמה מסוג אחר. מי שמכיר אותי, יודע שיש לי שריטה עם האוכל. אני נאבקת שנים עם המשקל. כשאני מאוהבת אני אוכלת, כשאני מדוכאת אני אוכלת, כשאני לחוצה אני אוכלת, ובעיקר אני אוכלת כשמרגיזים אותי. יש לי גנים של קובבה ואם לא הייתי נאבקת לשמור על עצמי כל השנים, הייתי היפופוטם, ואז בטח לא הייתי מגיע לברלין, מקסימום לגן החיות.

בכל אופן, כרווקה תל אביבית, המקרר שלי משמים ביותר -ירקות, לחם פרוס, עוף, מוצרי גבינה דלי שומן….(את הבליסות אני עושה מחוץ לבית). פתאום עברתי לגור עם גבר ובתו ולא רק שכל החיים שלי השתנו מקצה לקצה, בנוסף כל מיני  מאכלים שמאיימים על גזרתי נכנסו לי לספרה, דברים שלא העזתי להחזיק בבית: קורנפלקסים, מוזלי, שוקולדים, סוכריות גומי, כל בוקר גוש חמאה ומבחר ריבות על שולחן ארוחת הבוקר, לחמניות,קרואסונים וכשאנדריאס מבשל, וזה קורה לפחות שלושה לילות בשבוע, הוא מכין בשר אדום, ספגטי בולונז או שפאצל (אטריות ביציים גרמניות), אפילו את הירקות הוא מצליח לפטם- הכל עם חמאה ושמנת,גבינה צהובה או חצי בקבוק שמן. יש רגעים שאני מרגישה שאני מאבדת את שפיות דעתי בגלל אוכל.

מכיוון שנדרתי לעצמי לפני כמה שנים שלעולם לא אחזור להיות קובבה, החלטתי שאני נוקטת באמצעי זהירות. נרשמתי לפני כמה שבועות למירי בלקין און ליין . מי שלא מכיר אותה היא הגורו של הדיאטות, ועכשיו אפשר לשמוע את ההרצאות שלה באינטרנט.

התכתבתי עם הדיאטנית שעובדת צמוד איתה, הן שתיהן נותנות ליווי אישי מדהים כדי לעזור לי לשמור על שפיותי או גזרתי- היינו הך. חשבתי שהדיאטנית תתן לי איזה טריק, איזה משפט מחץ איך אני גורמת לגבר שלי להפסיק להכניס את כל הזבל הזה הביתה! "תלמדי להתאפק". זה מה שהיא אמרה.

לפני כמה חודשים כתבתי ללאשה כתבה על 10 המכות של זוגות צעירים שמתחתנים או עוברים לגור ביחד, דברתי על סקס, דברתי על כסף, דברתי על משפחות המוצא, דברתי על הקושי בוויתורים, הייתי בטוחה שכיסיתי הכל ושאני באה מוכנה למערכת היחסים הזו. למה אף אחד לא הזהיר אותי לגבי האוכל!

בעיה נוספת זה שממש אין לי עם מי לדבר על זה, בישראל כולם מדברים על דיאטה כל הזמן במיוחד נשים, זה טבעי, זה שגרתי וזה נחוץ. לא אצל הגרמנים. ניסיתי כמה פעמים לגשש ולהעלות את הנושא אך נתקלתי בשתיקה נוקשה מהצד השני.  לדבר פה על דיאטה מרגיש לי כמו לדבר על סקס בערב הסעודית…טאבו! מצד אחד יש בזה משהו מאוד חינני, הגרמניות (לפחות הברלינאיות) כמו הצרפתיות, שומרות על המשקל באופן דיסקרטי ואלגנטי…קצת כמו מופע אקרובאטיקה… זה אמור להראות קלי קלות, אף אחד לא צריך לדעת כמה שמירה על הגזרה יכולה להיות כל כך מאמצת. מצד שני, לרובינו זה לא בא בקלות או בטבעיות, זה דורש מודעות וויתורים אז דחיל רבאק, למה לא להיות אותנטיים ולדבר על זה? לא עדיף לסבול בצוותא מאשר לבד?

זהו להפעם, בינתיים Tschuss כמו שהגרמנים אומרים עד למוצ"ש הבא!

שלומית לומדת להיות אמא חורגת

 

דייט ראשון עם הבת של א'

את הבת של א' פגשתי כבר בדייט השני שלנו. כשהגיע האס אמ אס שאני מוזמנת להצטרף לא' ובתו במסעדה האיטלקית השכונתית  מצאתי את עצמי פוסעת לשם בניגוד לכל צווי ההיגיון וחוקי הדייטינג. הרי בדיוק כמה חודשים לפני כן כתבתי כתבה על רווקות שיוצאות עם גרושים, כשהמומחים שראיינתי הדגישו כמה חשוב להכיר את הילדים אך ורק כשממש בטוחים בקשר, זאת כדי לא לבלבלם.

 הם ישבו בשולחן בחוץ. ק' הייתה אז בת 10. ילדה יפיפייה, ארוכה ודקיקה כמו שרוך, לבושה ספורטיבי, שחומה עם  שיער שטני מקלות, ריסים ארוכים ואף כפתורי.  דומה שתי טיפות מים לאבא שלה. ביישנית, ביישנית וכמובן לא מדברת מילה אנגלית.

 א' הציג אותי כידידה מתל אביב.  שאלתי אותה שאלות על בית ספר ועל החופש הגדול, א' תרגם, אבל התשובות היו לקוניות ולוו בהנהוני כתפיים. היא נתנה לנו לדבר בשקט והלכה לקיוסק לקנות סוכריות עם דמי הכיס שלה.  כשחזרה בקושי הרגשנו אותה ואני התפעלתי מהחינוך הטוב שלה ומהנימוסים. אולי השקט שלה נתן לה אפשרות  לבחון מהצד ולקבל הערכת מצב אמיתית. מעבר למילים שהמבוגרים מוכרים לה.

 בדיעבד, א' טוען שהוא הזמין אותי להכיר את בתו בשלב כל כך מוקדם, כי הוא יודע שאבא טוב זה אפרודיזיאק חבל על הזמן עבור נשים מעל גיל 30 ואחרי שסירבתי לחזור איתו הביתה בלילה הראשון הוא היה חייב לנסות להרשים אותי קצת יותר.

 בחלומות הלילה שלי לא האמנתי שיהיה לי בן זוג עם ילדה, שהיא עכשיו כבר בת 11. אבל אם כבר אבא'לה אז אבא'לה כמו א'. הוא לא סתם אבא של סופי שבוע, א' מגדל את בתו במשמורת משותפת. היא גרה ממש בקצה הרחוב, והיא אצלו מיום רביעי עד מוצ"ש. כל שבוע! האחריות שהוא לוקח על גידול הילדה שלו והמסירות שלו עוררה מיד את הערכתי אליו. הוא טוען שהוא מאוד אוהב את שגרת הטיפול בילדה, כל הדברים היום יומיים. הוא אומר שזה מאזן אותו.

 כל ההתחלות קשות

 זה היה לי ברור מהרגע הראשון שאני צריכה ללמוד להסתדר עם ק' אחרת הקשר הרומנטי של א' ושלי נידון לכישלון. כפי שאתם יודעים היו כבר מספיק קשיים בדרך שהיו יכולים פוטנציאלית להרוג את הקשר…. טוב, ילדה, נחמתי את עצמי. ילדים מתים עלי, זו לא תהיה בעיה, אני הטיפוס של ה "דודה קולית".

 כשבקרתי את א' לראשונה באוקטובר הבאתי מתנה לילדה. תיק אותו מילאתי מכל טוב של מותגי השמונצעס- סיכות שיער וכפפות של "Keds" מחברת, סוכריות וכו'. על התיק היא הסתכלה במבט עקום (טוב אולי הוא באמת היה קצת ילדותי, גיל 10-11 זה בדיוק התפר בין ילדות לטיינאייג'ריות) , את התכולה היא שפכה על השולחן ובחנה בריכוז. היא הודתה לי בנימוס גרמני. כשפניתי אליה באנגלית עשה רושם שהיא לא מבינה דבר למרות שהיא לומדת אנגלית בבית הספר כבר כמה שנים. א' טען שהיא מבינה הרבה יותר ממה שהיא מראה. היא לא הציקה לי אך כל עוד לא פניתי אליה, התעלמה ממני באלגנטיות.

 וההמשך עוד יותר….

בביקור השלישי שלי התחלתי להתייאש.הרגשתי שאני לא מצליחה לתקשר איתה. בעוד שהייתי סופר פופולארית עם בת ה-5 של אחד מחבריו של א', ואפילו הוזמנתי לפליידייטס , עם הבת של א' העסק די קרטע. בערב הראשון שלי בברלין הסתגרתי באמבטיה, מילאתי את המים באמבטיה עד הסוף הוספתי בוחטה של קצף אמבט ושקעתי לי במחשבות שעה ארוכה עד שקראו לי לארוחת הערב, משם עוד חצי שעה טלוויזיה והופ הילדה הלכה לישון. אך כמה זמן אוכל להיות ולא להיות? להתחמק? חשבתי לעצמי. פתאום נורא נלחצתי, מה יהיה אם וכאשר אעבור לברלין.

א' ראה שאני מרגישה לא בנוח. למחרת הוא חטף התקף חרדה בגלל כל העניין. גיליתי שהילדה עושה צרות צרורות לחבר של האמא. ממני היא רק מתעלמת. לא הייתי בטוחה מה עדיף. בכל אופן, הפאניקה שלו גרמה לי לקחת את העניינים בידיים. הודעתי לו שאני אהיה בבית כשהילדה חוזרת מבית הספר ושאנחנו הולכות לאפות עוגיות שוקולד צ'יפס ביחד. זו לא הייתה נראית לי הקרבה גדולה במיוחד בהתחשב בעובדה שבחוץ היה קור כלבים, מינוס מינוס מעלות…. ולהסתובב ממש לא היה לי חשק. הייתי בטוחה שלא יצא מהמחווה שלי שום דבר, שהילדה תצחק לי בפנים לנוכח הרעיון של העשייה המשותפת. אבל החלטתי שלפחות אראה לה שאני נחושה. מצאתי מתכון לעוגיות באינטרנט, הלכתי לסופר לקנות את כל המצרכים, שפכתי אותם מהשקית על המשטח במטבח, כמדריכה ומורה לשעבר למדתי שחשוב מאוד לארגן את החדר לפני הפעילות כדי להכניס את התלמידים לאווירה הרצויה. למרבה הפתעתי היא הנהנה בהתלהבות כששאלתי אותה בגרמנית העילגת שלי "Mochtest du zusamen kakse machen?" (רוצה להכין ביחד עוגיות?). היא הפשילה שרוולים ונגשה מיד לעבודה. אפינו בשקט למעט הנסיון שלי לתרגם את הוראות האפייה. כשהנחנו את העוגיות בתנור, היא חמקה לחדרה להכין שעורים.

 הוצאתי את העוגיות החמות מהתנור והגנבתי לחדרה צלחת עם עוגיות נימוחות וכוס חלב. שאלתי אותה אם היא רוצה לשחק מונופול או טאקי (הבאתי לה טאקי בפעם הקודמת) אבל היא לא הייתה בעניין. הלכתי לענייני- באותה תקופה התחלתי ללמוד גרמנית בתוכנית אינטראקטיבית באינטרנט. לא עברו חמש דקות, היא שמעה את הקולות המעניינים שבקעו מהמחשב והיא מיד באה לבדוק מה אני עושה. היא התיישבה לידי ועזרה לי בלימודי הגרמנית. כשא' חזר הביתה הוא לא האמין למראה עיניו. ממש נופת צופים. משם דברים התחילו לזרום ולפני שעזבתי את ברלין אפילו זכיתי לחיבוק.

 הבנתי שהיא ממש לא נגדי, אבל שאם אני רוצה קשר אני אצטרך ליזום ולהשקיע.החלטתי להמשיך ולטפח את הקשר מרחוק. שלחתי לה כרטיסי ברכה חצי בגרמנית חצי באנגלית (שא' הקריא ותרגם לה) וצרפתי מדבקות.

 שלומית מתחילה להתרגל לתפקיד החדש

 כשהגעתי לברלין באביב הבטחתי לעצמי שמתוך חצי השבוע שהילדה איתנו, פעם בשבוע אני אדאג לבוא הביתה מוקדם לקבל את פנייה מבית הספר ואפילו לעשות איתה פעילות. אנחנו הולכות יחד לברכה, משחקות או אופות ביחד. היא כבר מבינה כמעט כל מה שאני אומרת לה באנגלית. היא אומנם מעולם לא אמרה את שמי (בכל אופן לא שמעתי אותה אומרת) אבל כתבה מדבקה עם שמי על המתלה של המגבות באמבטיה לצד המדבקה שלה ושל אבא שלה. כלומר, עשתה לי מקום בבית.

מצד אחד ילדה כמוה זה תענוג. בימי שבת היא קמה לפנינו, מרוקנת את הכלים הנקיים מהמדיח ועורכת את השולחן לארוחת הבוקר. לפני שבועיים היא נתקפה אטרף של סדר, נקתה וסדרה את כל הארונות במטבח יותר טוב ממה שהעוזרת הייתה עושה. ולפני טיול, מי אתם חושבים שמכינה את סלסלת הפיקניק המופתית?

 מצד שני עדיין קשה לי לעכל את המצב החדש. חצי מהשבוע א' ואני כמו זוג צעיר וחסר דאגות ובחצי השני של השבוע אנחנו פתאום משפחה. מבשלים ארוחת שילדים אוהבים, צופים בתוכניות ריאליטי האהובות עליה: רביעי סופר נאני וחמישי הדוגמניות (עם היידי קלום). בשעה תשע תמיד מגיע הוויכוח המסורתי בין א' לבתו- היא רוצה לראות עד הסוף ולבסוף הוא סוחב אותה לחדר שק קמח, יש קצת בכיות ובקול תחנונים היא אומרת: "Papa Bitte" (אבא בבקשה תן לי לראות עוד 10 דקות…לא יודעת איך לומר את כל המשפט בגרמנית). אבל אחרי כמה דקות יש שקט. הוא יודע להציב גבולות. ברור מאוד מי האבא ומי הילדה בבית.

 בהתחלה בימי רביעי בבוקר הייתי נכנסת לאטרף של פולניה ומסדרת את הבית בהיסטריה. זו הייתה הדרך שלי להתארגן נפשית לקראת בואה של בתו. א' לא הבין מאיפה נפלתי.  הוא כל הזמן הזכיר לי שלילדה יש שני הורים שמתפקדים מצוין ושאני לא צריכה להרגיש אחראית. בהצלחה לך!

 יש רגעים שאני מסתכלת על א' ובתו בארוחת הבוקר, שני גרמנים כאלו אריים עם אפים מושלמים ושיער מקלות ואני לא מבינה מה הקשר שלי לאנשים האלו…. (כן, כן אפשר לחשוב שאני נראית כמו איזו תימנייה).

 

היה רגע אחד שהזכיר לי עד כמה אנחנו לא מאותו הכפר. הוזמנו למסיבה ביום שישי בערב אצל חברה של א'. היה מזנון שבמרכזו עמד גוש חזיר צלוי, ומכיוון שאני לא מחבבת את החיה הוורודה והרוטטת, ידידתו הכינה ברוב טובה גם קדרה של נתחי עוף ביין. בקיצור, הידידה של א' בדיוק בקרה במוזיאון היהודי וקנתה מין מגנט שכתוב עליו בגרמנית "הכל כשר" והניחה אותו על הסיר של העוף. לפני שהספקתי לקלוט ולהעלים את הזכר המביך הזה לשונות החברתית שלי, בתו של א' החזיקה את המגנט בידה ודרשה לדעת מה זה כשר. א' הסביר לה את כל עניין החזיר וזה היה מאוד תמוהה בעיניה. בקשתי מא' שיסביר לה שאני אוכלת שרימפס ומערבבת בשר עם חלב, אני לא שומרת כשר יש לי רק שריטה עם החזיר. זה מעבר לשליטתי. אבל א' הסתכל בי במבט מזועזע ואמר שהוא חושב שזה מספיק כשרות לערב אחד. פתאום הרגשתי שהיא קצת מרוחקת ומנוכרת וזה לא שהיא עצמה נגעה בחזיר הצלוי… היא לא אוכלת בשר כמעט אף פעם.  אבל הכשרות היה נראה לה אעפס לא קול לגמרי. או אולי נתתי לזה הרבה יותר משקל ומשמעות ממה שהיא נתנה לכל הסיפור. הרגשתי כל כך לא שייכת, כל כך נבוכה מכל הסיפור, שהייתי צריכה להתאפק לא לבכות. ידידתו של א' כל כך התנצלה על השלט של הכשרות, ואני יודעת שבאמת היא התכוונה רק לטוב. למחרת לשמחתי העניינים חזרו לעצמם.

 אני שמה לב שהילדה נראית שמחה ורגועה רוב הזמן . מה גרם לדברים לעבוד אני שואלת את עצמי כל פעם? הצורך הנרקיסיסטי שלי באישור משתלט עלי. האם זה בגלל שאני מוצאת חן בעיניה? האם זה בגלל שהיא מפרגנת לאבא שלה את הקשר? כנראה שקצת מזה וקצת מזה, אבל מה שבטוח זה גם קשור לאמה של הילדה, שמאפשרת את הקשר. הרבה פעמים כשאחד ההורים מסיט ומטרפד הילדים מגיבים לא טוב לבני זוג חדשים. לשמחתי זה לא המקרה. על זה נאמר שיש לי יותר מזל משכל.

 זהו להפעם, נפגש במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschuss כמו שהגרמנים אומרים

 

 

 

 

המלוכה הגרמנית לא מה שחשבתם….

קבלו את ליידי ד' של הגרמנים ופריץ הזקן, המלך ההומו עם סיפור אווטינג מהסרטים!

המלך פריץ

אל דאגה חברים, לא בהיסטוריה עסקינן אלא רכילות עסיסית על המלוכה הגרמנית (נכון יותר לכנות אותה המלוכה הפרוסית, כי זה עוד לפני שגרמניה הייתה מדינה)

האמת שכשזה מגיע לפלוטקעס בענייני מלוכה אין על ההיסטוריה הבריטית. אפילו שהמלוכה הבריטית הגיעה במקור מגרמניה- המלך ג'ורג' הראשון הוא מהאנובר שבסקסוניה התחתונה ואומרים שהוא לא דיבר מילה אנגלית! האנגלים תמיד מצליחים להתעלות על הגרמנים (חוץ מבליגות הלאומיות של כדורגל ובאוכל שאני פשוט לא יודעת לומר לכם מי יותר זוועתי). נראה לי שהיום הגרמנים מקבלים את זה בסוג של השלמה, אבל כנראה שהם היו צריכים שתי מלחמות עולם בשביל זה.

בכל אופן, נחשפתי למעללי המלוכה הפרוסית לראשונה במהלך סיור מודרך בברלין. המדריכה האמריקאית אמרה לקבוצה ישר ולעניין:" כעקרון, לכל המלכים הפרוסים קראו פרידריך או ווילהאם או פרידריך ווילהאם, זה מאוד מבלבל, אבל זה לא נורא כי הם לא היו מעניינים במיוחד, חוץ מפרידריך השני- המכונה גם פרידריך הגדול או פריץ הזקן".

פרידריך השני, שמעכשיו ברשותכם אקרא לו פריץ, בכלל לא תכנן להיות מלך גדול. בצעירותו הוא ניסה לברוח ממלכת פרוסיה לבריטניה יחד עם המאהב שלו שהיה קצין בצבא הפרוסי. כולנו יודעים שב-1730 לא היו מצעדי גאווה ואתרי הכרויות לגייז כמו "אטרף". הומוסקסואליות לא הייתה מקובלת, בטח לא בחברה פרוסית שסגדה למיליטריזם. בקיצור, פריץ והמאהב לא הצליחו לברוח. אבא שלו- המלך פרידריך ווילהאם הראשון, שהיה ידוע כאדם קשה תפס אותם,  והכריח את פריץ לצפות איך עורפים לאהובו את הראש. ואם זה לא מספיק  הוא גם סדר לפריץ שבור הלב  כלה. לזוג המלכותי אגב לא היו ילדים.

המדריכה האמריקאית טענה שפריץ גמל בליבו להרוס את האימפריה הפרוסית במלחמות, ולהוריד את הממלכה הפרוסית לטמיון כדי לנקום באבא שלו. אלא שהוא היה מנהיג צבאי בחסד ובמקום חורבן הוא רק הרחיב את גבולות הממלכה. כמו כן הוא הביא קדמה כלכלית ותרבותית לפרוסיה. הוא היה ידוע כפטרון של אומנים והוא עצמו היה נגן חליל מחונן.

גני Sanssoucci צילום מאת האנס באך

כשהמלך פריץ לא היה עסוק במלחמות הוא נהנה לבלות את זמנו בארמון האהוב עליו בפוטסדאדם המכונה Sanssoucci (בצרפתית: בלי דאגות), ארמון שבהחלט יכול להתחרות בוורסאי של הצרפתים. רוב הזמן המלכה בלתה בארמון בברלין (הגרמנים קוראים לארמון שלוס) וגם כשהיא כבר הגיעה לפוטסדאם פריץ דאג לבנות לה שלוסון נפרד משלה…כן חברים פוטסדאם זה קומפלקס ענק של שלוסים,הארמון נמצא שעה מברלין, ואני ממש ממליצה לכם לנסוע לשם אם אתם מגיעים לברלין .

 בביקור שלי  בשלוס בפוטסדאם שמעוצב רובו על פי סגנון הרוקוקו, הסתובבתי לי בין חדרי הארמון, הקשבתי בתשומת לב להיסטוריה של הארמון והביוגרפיה של המלך במדריך האודיו. לא היה שום אזכור לאווטינג הברוטאלי שאבא'לה פרידריך ווילהאם הראשון עשה לפריץ. מיד שלחתי את א' לדבר עם אחת מהעובדות במקום לברר איך הסיפור הכי מעניין של המלוכה הפרוסית הושמט. היא הנהנה בכתפייה ולא היה לה הרבה מה להגיד חוץ מזה שהייתה לו כזו טראומה מהפרשה שהוא חי את שארית חייו בפרישות מוחלטת. חבריו היחידים היו עדר הכלבים שלו, שהוא בחר אגב להיקבר לידם בגני פוטסדאם. 

אני לא מצאתי את ההסבר מספק, כי במדריך האודיו מספרים לא מעט על הביקורים בארמון של הסופר והפילוסוף הצרפתי המפורסם וולטייר. הוא אפילו התגורר בארמון תקופה, והיה חבר קרוב של פריץ, לבסוף זה נגמר בפיצוץ בין השניים וולטייר עזב לשוויץ(וולטר נאלץ לחיות בגלות בשל דעותיו על השלטון והכנסייה הקתולית בארצו) .  "שני גברים מטיילים בפארק עם עדר כלבים ומנהלים שיחות על פילוסופיה, כן, אתה באמת חושב שהוא התנזר כל החיים?" שאלתי את א' ותקעתי בו מבט ספקני. הוא התפקע מצחוק. אבל מתחקיר קצר שערכתי בנושא גיליתי שהחשדות שלי לא היו מבוססות- וולטייר ככל הנראה היה סטרייט, ולפי הציטוט המפורסם שלו:"לא מספיק לכבוש, עלייך לדעת איך לפתות" משמע שהוא גם הבין דבר או שניים על הליבידו הנשי.

אבל מספיק לקשקש על פריץ- בואו נדבר קצת על המלכה לואיזה שהיא למעשה הלידי די והאוויטה פרון של הגרמנים, אנחנו לא כל כך מכירים אותה כי בואו נודה, אנחנו לא ממש נוטים להתעניין בהיסטוריה הגרמנית פרה מלחמת העולם השנייה- גג הראשונה. זה בסדר, גם הגרמנים כבר לא זוכרים כבר  מה היה לפני.

לואיזה הייתה בת למשפחת אצולה שנשלחה יחד עם אחותה פרדריקה לבלרין ב-1793 כדי לבדוק את השידוך הפוטנציאלי שלה, נסיך יורש העצר פרידריך וויליהם השלישי (אמרתי לכם או לא אמרתי לכם שככה קוראים לכולם!?) שהיה במקרה גם בן דוד דור שני. בקיצור היה ביניהם קליק ממבט ראשון והשניים התחתנו, ו 4 שנים לאחר מכן הוא הפך למלך והיא למלכת פרוסיה. גם אחותה פרידריקה התחתנה עם האח של יורש העצר אבל הנישואים לא עלו יפה, למזלה הוא נפטר תוך כמה שנים והיא התחילה לנהל רומנים שעוררו הרבה סקנדלים בחצר בית המלוכה. לואיזה לעומת זאת הייתה אהודה במיוחד על העם ועל שאר בני האצולה… כולם דברו על יופייה, על טוב הלב שלה ועל הקסם האישי ששפע ממנה והכינוי שלה היה "מלכת הלבבות". כשהיא הגיעה לברלין היא סבלה מנפיחות בצוואר שהיא הסוותה על ידי צעיף מבד גאזה, כשהנפיחות עברה הצעיף כבר הפך לסמן ההיכר שלה ומושא לחיקוי בין כל נשות ברלין.

 

המלכה לואיזה, מאת ניקולאס לאוור, 1798

כשנפוליאון הכה את הפרוסים שוק על ירך במלחמה, ושיחות השלום לא עלו יפה, המלך הפרוסי ביקש מאשתו לואיזה להצטרף לשיחות בתקווה שרוח נשית חיננית תרכך את נפוליאון. היא לא הצליחה להשיג דבר בפגישה המפורסמת הזו, בה נפוליאון כנה אותה "האויבת היפה שלי". 

1ציור מאת אליזבת וויגרה- לברון 1801, צילום מאת יורג אנדרס

זמן קצר לאחר מכן מצבה הבריאותי התדרדר והיא נפטרה בגיל 34 מדלקת ריאות. רואים? ממש כמו לידי די- גם אייקון אופנה והן מתו כמעט באותו הגיל. למה אני מספרת לכם את כל זה? כי בימים אלו יש תערוכה בשלוס (ארמון) שרלוטנבורג לציון 200 שנה למותה. תוכלו לראות אוסף מקסים של פורטרטים ופסלים שנעשו בדמותה של המלכה. מדהים עד כמה היא נראית שונה בכל תמונה ותמונה. אומרים אגב שבמציאות הפנים שלה היו הרבה פחות סימטריים מאיך שציירו אותה. התערוכה פתוחה עד ה-30 למאי.

La Poupée, Die Puppe, 1936 – 38 /Hans Bellmer

 

ואם אתם כבר בשלוס, הרשו לי להמליץ על מוזיאון שממש לא כדאי להחמיץ שנמצא ממול לשלוס: Sammlung Scharf-Gerstenberg. בימים אלו מוצגת שם תערוכת אומנות בנושא הקרוב לליבי: סקס…. התערוכה נקראת "Double Sexus" , אוסף של עבודות מדהימות של שני אומנים, האחת צרפתייה בשם לואיז בורג'ואה, היא בת 98 ועדיין מפסלת פאלוסי ענק, והשני הוא אומן גרמני האנס בלמר. השניים אומנם מעולם לא נפגשו אבל יש איזו סינרגיה מדהימה בין היצירות שלהם החוקרות את הגוף הנשי והגברי.להאנס בלמר כפי שתראו בתמונה יש פטיש לבובות…הוא התאהב באחיינת הצעירה שלו בגיל שלא היה ניתן לממש את האהבה שלו, אז הוא מצא מוצא יצירתי לפדופיליה שלו ולצורך בגילוי עריות.  הוא התחיל לצייר ולפסל ולצלם בובות מעוותת. באתי בשביל הסקס אבל נשארתי בשביל האוסף הקבוע והמרשים של המוזיאון עם מעל 200 ציורים אומנות סוריאליסטית( דאלי, מאגריט, מקס ארנסט, הנס בלמר ופול קליי  ועוד).  התערוכה עד אמצע אוגוסט.

לינק לתערוכה: http://www.doublesexus.org

להתראות במוצ"ש הבא, ובינתיים Tschuss כמו שאומרים הגרמים.

 

 

פגישה ראשונה עם ההורים של….

ב"מגדל האהבה"

"אל תדאגי, הם הרבה יותר נחמדים במציאות מאשר בסיפורים שלי" אמר לי א', בדרך להוריו. אבל זה לא עזר. "אני לא מבינה למה אני צריכה לקרוא להורים שלך אדון וגברת ברג (Frau und Herr).זה כל כך רשמי וקר". אני לא חושבת שאף ישראלי בר דעת יכול לדמיין את עצמו קורא לחמותו "גברת מזרחי" בשולחן השבת.

אבל אם זה היה מסתיים רק באדון וגברת ניחא, בגרמניה נהוג לדבר לאדם זר באופן רשמי- דהיינו גוף שלישי רבים. כאילו הוא איזה פלוני אלמוני שבכלל לא נמצא בחדר. רק כשהצד השני נותן את הסכמתו אפשר להפסיק לדבר אליו כאילו הוא לא נוכח.

א' לא הבין למה אני עושה מזה כזה ביג דיל, "זו צורת דיבור של נימוס וכבוד, אלו רק מילים". הרמתי גבה והזכרתי לו שכעיתונאית מבחינתי למילים תמיד יש משמעות. אפשר ללמוד הרבה מאוד על דפוסי החשיבה שלנו ועל התרבות שלנו מבחירת המילים שלנו.

 ההורים של כמעט כל האקסים שלי היו קיבוצניקים ו/או מזרחיים (לפחות צד אחד) זאת אומרת שפגישה ראשונה עם ההורים עבורי תמיד נעשתה באווירה חמה ומשוחררת.  א' מיד טרח להזכיר לי שגם לצרפתים יש לשון נימוס. "יצאת בזול, אם היה לך חבר צרפתי היית קוראת לחמותך בלשון נימוס כל חייך!"

 

פסל בויצנהאוזן

הגענו בשעות הערב לבית הוריו של א' בוויצנהאוזן (מערב גרמניה) שנמצאת 4 שעות מברלין. ויץ בגרמנית זו בדיחה, אבל בויצנהאוזן אין שום דבר מצחיק, עיירה פסטורלית של כמה אלפי תושבים וחורשות עצי דובדבן שמהווים בקיץ מוקד לתיירות גרמנית.

 הוריו של א' חיכו לנו בכיליון עיניים. הפעם האחרונה שהם ראו אותו היה קצת לפני חג המולד. בגרמניה נהוג לבקר את ההורים 4-5 פעמים בשנה! עם כל האהבה להוריי היקרים, אני חושבת שזה סידור לא רע. כשהכרנו, א' לא הבין למה אני הולכת כל שישי להורים לאכול ארוחת ערב, הוא היה בטוח שזו שריטה פרטית שלי . מהר מאוד הוא הפנים שזו תופעה חברתית. "ככה זה", אמרתי לו "אם גרמניה הייתה בגודל של מדינת ישראל גם אתה היית אוכל כל שבת אצל ההורים שלך!".

הוריו של א' מיד הציגו את עצמם בשמותיהם הפרטיים, ובכל זאת כל הערב נמנעתי מלקרוא להם כך, אחרי כל ההכנות של א', חששתי להגיד את שמותיהם הפרטיים כמו שחוששים לבטא את השם האמיתי של אלוהים כשקוראים את התנ"ך. א' עשה לי סיור בבית המקסים של הוריו והראה לי את החדר בו הוא גדל שהפך בינתיים לחדר העבודה של אביו. אנחנו ישנו בחדר האורחים במיטות נפרדות. כמה מוזר.

 כמה שבועות לפני הביקור המתוכן אמו של א' התקשרה לשאול אם יש משהו שאני לא אוכלת, בקיצור היא רצתה לבדוק אם אני שומרת כשר. הרגישות שהיא גלתה ממש נגעה לליבי.ההורים של א' הם אנשי העולם. הם גרו באפריקה שנים רבות, אביו עבד שם כמהנדס חקלאי, כך שהאנגלית של הוריו מצוינת והם גם פתוחים לתרבויות אחרות. במהלך ארוחת הערב אביו  הסביר לי שהוא מעריץ גדול של שיטות החקלאות הישראלית והוא עבד שנים רבות גם במדינות שונות במזרח התיכון, וניסה לשכנע את הערבים לאמץ את השיטות שלנו מה שלא כל כך הלך לו.

 לאט לאט התחלתי להרגיש יותר ויותר בנח וזה לא היה רק בגלל היין.  אביו של א' הוא איש חם עם חוש הומור ואמו של א' היא מארחת למופת.כמו כל אמא פולניה היא מביעה את הרגשות שלה דרך האוכל. כשאמא של א' התחילה לתקן את הסיפורים של בעלה, (הרגל של זוגות שחיים ביחד שנים), זה כבר ממש הזכיר לי את הבית.

 לאחר ארוחת הערב הרגשתי מספיק בנח לבקש מהוריו שיראו לי תמונות ילדות של א'. הם הערימו את האלבומים על שולחן הקפה. עד כה א' התחמק מהשלב הסטנדרטי שכל זוג עובר בו מראים אחד לשני תמונות מהעבר, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות. אביו שלף גם ספר עתיק על  פלסטינה  עם תמונות של יפו וירושלים מלפני מאה שנה.

 לפני שהלכנו לשון אמו של א' רצתה לדעת אם נרצה תה או קפה לארוחת הבוקר, כדי לדעת מה להכין מראש. כן, אמו של א' היא פריקית של תכנון, היא ידעה כבר חודש מראש שהיא עומדת להכין צלי מבשר בקר אורגני לארוחת הערב. קלטתי שאם אני אכבד את הסדר שלה אנחנו נסתדר מצוין.

פסל בוויצנהאוזן: "יורק החרצנים"

למחרת היה לנו מזל ומזג האוויר היה נהדר, א' לקח אותי לסיור קצר בעיירת ילדותו. התחנה הראשונה מגדל העיר, מגדל עתיק שבימי הביניים שמש כבית סוהר אך בשביל א' זהו "מגדל האהבה" כלומר מגדל המזמוזים של בני הנוער של ויצנהאוזן.  עלינו למעלה והשקפנו על הנוף הירוק מסביב. אחר כך הלכנו לבית הספר  היסודי שלו וטיילנו בין שבילי עצי הדובדבן, בקיצור אפשר לכסות את העיירה ברבע שעה.

 בקיץ מתקיים בוצנהאוזן פסטיבל דובדבנים, ויש להם תחרות יריקת חרצנים. מי שיורק הכי רחוק זוכה. ההורים של א' היו די נבוכים כשספרתי להם שאני הולכת לכתוב על התחרות בבלוג. "זה מנהג חדש ודי וולגארי" הייתה תגובתם.  

 ישבנו בגינתם המטופחת כשאמו של א' התעניינה בלימודי הגרמנית שלי, שלפתי את קלסר הגרמנית שלקחתי איתי כדי להכין שיעורים בדרך.אמו הציעה שנתרגל קצת יחד, היא מורה לצרפתית…. היא הצביעה בדיוק על דף עם שאלות. "את תשאלי אותנו את השאלות ואנחנו נענה". הנה הגיע הרגע הבלתי נמנע שבו אצטרך לפנות אליה ב-Sie (הם/הן בגרמנית- כלומר בגוף שלישי). באותו הרגע אמו של א' הבהירה לי שעלי להשתמש בדיבור לא רשמי איתה. בקושי הצלחתי להסתיר את אנחת הרווחה.

 גם אצל הגרמנים כמו אצלנו לא שולחים את הילדים בידיים ריקות. קבלנו צידה משובחת לדרך, 3 סוגי ריבה מעשה ידיה של אמו של א' ובקבוק יין ממרתף היינות המכובד של אביו. נפרדנו בחיבוק ונשיקה והזמנה מהוריו לבוא שוב מתי שרק נרצה, והרגשתי שהם באמת מתכוונים לזה.

בדרך הביתה א' אמר לי שכנראה באמת הצלחתי להרשים את אמו. "איך אתה יודע?" שאלתי, מנסה לסחוט כמה מחמאות. "את קבלת ביום אחד את מה שחברה שלי לשעבר קבלה רק אחרי 5 שנים! היא הפסיקה לקרוא לאמא שלי גברת ברג רק כשהייתה בהריון עם הבת שלנו". 

 

ובעניין אחר: בשבועיים האחרונים התקיים פסטיבל סרטים יהודיים בברלין.אחד הסרטים שמשכו את תשומת ליבי היה "רומיאו ויוליה ביידיש". זה סרט עצמאי אמריקאי על חבורה של צעירים חרדיים מברוקלין שחזרו בשאלה ועזבו את הקהילות שלהם, הם שורדים את רחובות ניו יורק על ידי מעשי נוכלות קטנים עד שהם פוגשים באשה ששוכרת את שרותיהם כדי לתרגם מחזה ישן ביידיש המבוסס על סיפור על רומיאו ויוליה של שייקספיר.מדובר אגב בסיפור כמעט אמיתי…. הצעירים בסרט פחות או יותר משחקים את עצמם, הם לא שחקנים מקצועיים וזה הסרט הראשון שלהם. הם הגיעו יחד עם הבמאית להקרנה של הסרט בפסטיבל. אחרי ההקרנה א' ואני הוזמנו להצטרף לארוחת ערב במסעדה איטלקית עם צוות השחקנים ומארגני הפסטיבל והיה ללא ספק ערב מרתק.

 

Tschüss כמו שהגרמנים אומרים עד מוצ"ש הבא.

שלומית לומדת לרכוב על אופניים

 

ברלין היא החלום הרטוב של כל רוכב האופניים. העיר מרושתת בשבילי אופניים ומהאביב עד החורף זהו כלי התחבורה המועדף על ברלינאים בכל הגילאים. כולם, אבל כווווללללם יודעים לרכוב על אופנים (או Rad כפי שהגרמנים קוראים לזה) חוץ ממני. אפילו הילדים רוכבים ברחובות הסואנים. כבר בבית הספר היסודי מלמדים אותם איך להתמודד עם התנועה- מין שיעורי זהירות בדרכים על גלגלים.

הפסקתי לרכוב על אופניים בילדותי פחות או יותר כשנאלצתי לעבור מארבע גלגלים לשניים. תמיד הייתי שלומיאלית. במשך השנים למדתי להסוות את זה בחיי היום יום, אבל פעילויות מסוימות הדורשות קורדינציה ושיווי משקל חושפות את הפגם התורשתי שלי.

כבר מהיום הראשון שהגעתי לברלין א' רצה לקנות לי אופניים. אני התחמקתי באלגנטיות. היה לנו סידור מאוד נח מבחינתי: בבוקר א' נותן לי טרמפ לבית ספר במכונית בדרכו לעבודה ובשאר הזמן אני נוסעת בחשמלית או ברכבת התחתית המכונה Uban.

 "זה לא יכול להמשך ככה" אמר לי א' בוקר אחד. "אנחנו מוכרחים לקנות לך זוג אופניים כדי שתהיי עצמאית". "איך אתה יכול להגיד לי שאני לא עצמאית?" קפץ לי הפיוז  "כן, אבל אופניים ייתנו לך עצמאות מוחלטת". ואז גיליתי שלמעשה הסיבה היחידה שא' לוקח את המכונית לעבודה זה בגללי.הוא רגיל לרכוב על אופניים לעבודה כי שהוא לוקח את האוטו הוא תמיד מקבל דו"ח.  "למה לא אמרת? ממחר אקח את החשמלית לבית הספר!" אבל הוא לא הניח לי והחליט שהוא קונה לי זוג אופניים בין אם אני רוצה או לא. המטרה שלו הייתה שאני ארכב לבית הספר על אופניים. "את לא יכולה להיות ברלינאית אמיתית בלי לרכב על אופניים".

הוא לקח אותי לחנות אופניים יד שנייה בשכונה.  ראיתי מיד את האופניים שרציתי. אופניים כמעט חדשים לגמרי, אדומים עם סלסלה מקדימה. עשיתי נסיעת מבחן קצרה על המדרכה ברחוב, כשהכידון מתנדנד מצד לצד. לא הסכמתי שהמוכר בחנות יגביה לי את המושב ואת הכידון כדי שהרגליים שלי יגיעו לרצפה, מה שבטוח בטוח. אבל כשהאופניים נמוכים מדי הנסיעה הופכת לסיוט אבל זה היה נראה לי מחיר זעום לשלם לעומת נפילה מהאופניים.

"איך אקרא לאופניים?" שאלתי את א' בשיא הרצינות בדרך הביתה. הוא לא הבין למה זוג אופניים זקוקים לשם. "אני מתלבטת בין מתילדה לסקארלט. לעוזי שלי בצבא קראו מתילדה…. וסקארלט זו מילה נרדפת לאדום באנגלית". "נתת לעוזי שלך שם?"  "בטח. נראה לי שאני אלך על מתילדה, אפילו שסקארלט זה שם יותר יפה,  היא נראית לי יותר מתילדה מסקארלט". כמובן שמיד הפכתי את האופניים שלי לאשה.

 סירבתי לרכוב לבית הספר. "אפילו המוכר אמר שאני צרכיה קודם להתאמן בפארק".אז הלכנו להתאמן בפארק. בדרך החוצה פגשנו את השכנה הג'ינג'ית. "אני לומדת לרכב על אופניים" אמרתי לה במין התלהבות ילדותית. "את לא יודעת לרכוב על אופניים?" היא הייתה בהלם. הבנתי שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להודות במום הזה בפני ברלינאים. א' החליט להציל את כבודי מול השכנה: "ככה זה אצל הישראלים, היא יודעת לנהוג על טנק אבל היא לא יכולה לרכוב על אופניים". השכנה החווירה, היא לא ידעה אם הוא רציני או מתבדח. כשא' הבהיר לה שזו בדיחה היא הרשתה לעצמה לצחוק.

 הגענו לפארק. אתם חושבים ששם יותר טוב? צלחות פריסבי כמעט עפה לי בפנים, כדורי טניס,ילדים קטנים, כלבים, אנשים על רולרבליידס, אנשים שעושים ג'וגינג ואם כל זה לא מספיק גם רוכבי אופניים במסלול הנגדי. כל פעם שמשהו הגיע מולי על אופניים התחלתי להתנדנד ולאבד שיווי משקל. "אנשים לא מפריעים לי, אנשים לא מפריעים לי!" התחלתי לשנן לעצמי מנטרה כדי לא לאבד שיווי משקל כל פעם שמשהו חולף על פניי. היה קשה לשכנע אותי לצאת להתאמן שוב. על שבילי האופניים ברחוב כלל לא הייתי מסוגלת לנסוע כי המכוניות שחלפו לידי גרמו לי לסחרחורת וחרדה. א' לחץ ולחץ שאני כבר אקח את מתילדה לבית הספר. "אני אדבר גרמנית שוטפת לפני שאני אהיה מסוגלת לרכב על האופניים לבית ספר, אם בכלל".

 כל פעם שא' הציע לי ללכת לפארק להתאמן הצלחתי למצוא תרוץ אחר. עד שבסוף חברתי בריגיט בקשה להשאיל אותם לטיול בטבע. א' ניסה להסתיר את הכעס שלו שאני מוותרת כל כך מהר. האופניים נהפכו למוקד של מאבק כוחות עד שאמרתי לו שאם הוא מציק לי עוד פעם אחת אני מחזירה את האופניים לחנות. לא באמת רציתי לעשות את זה. רציתי ללמוד לרכוב על אופניים אבל בתנאים שלי. חצי שעה אחרי  שהודעתי לו את זה הטלפון צלצל. זה היה א' שיצא בינתיים לסידורים. "אני רק רוצה להגיד לך שאני לא אלחץ עלייך יותר, את לא חייבת לנסוע על האופניים אם את לא רוצה". תחושה של ניצחון חממה את ליבי. באותו אחר הצהריים בריגיט החזירה לי את האופניים, היא שכנעה אותי להגביה את הכידון ואת המושב בכמה ס"מ טובים, מה שהפך את הנסיעה בסופו של דבר להרבה יותר נוחה והיא גם שכנעה אותי לשנות לאופניים את השם לסקארלט.

למחרת בבוקר התנדבתי לצאת לטיול אופניים, אבל לא בלי קסדה. נסענו לקנות קסדה ובדרך כשחצינו את מסילות החשמלית א' התריע בפניי:" המסילות האלה ממש מסוכנות, אני מכיר משהי שנתקע לה הגלגל בתוך המסילה והיא נפלה ושברה את כל השיניים הקדמיות שלה". "נהדר, מצאת זמן טוב לספר לי".

רכבנו כל הדרך מפרינזלאורברג במזרח לארמון בשרלוטנבורג במערב. זה בערך כמו לנסוע מכפר סבא לתל אביב. א' חפש דרכים צדדיות רחוקות מהתנועה וחלק מהזמן רכבנו על גדות נהר השפריי. לקח לנו יותר משעתיים וחצי להגיע לארמון כי בכל מעבר חצייה עצרתי וירדתי מהאופניים כדי לחצות רגלית. אני חושבת שקצב הנסיעה שלנו היה שווה ערך לצעדה ברגל.

אולי זו הייתה הפרנויה שלי אבל הייתה לי הרגשה שאנשים ברחוב כל הזמן מסתכלים עלי במבט ביקורתי או לועג בגלל כישורי הרכיבה שלי. בדרך חזרה הביתה לקחנו את ה-Uban.  הרגשתי תחושה של סיפוק שהצלחתי לעשות את כל הדרך הזו.אבל מאז לא עליתי על סקארלט.  אני מודה שרוב הזמן כשאני רוכבת על אופניים אני רואה כל מיני נבואות שחורות- נפילות, תאונות, פציעות…ובהמשך אני אצטרך לשאול את עצמי האם אני אתן לפחד שלי להפריד ביני לבין הברלינאיות שלי?

ועוד משהו קט שלא קשור לאופניים אבל קשור לאביב: הראשון במאי זה חג הפועלים וגם חג האביב. בגרמניה לוקחים את חג הפועלים מאוד ברצינות כפי שבוודאי תראו בתקשורת. הרבה הפגנות ומהומות מתרחשות בסופ"ש (וגם מסיבות רחוב סטייל מסיבות הרחוב  בפלורנטין). מוקדי הסצנה זה בעיקר באזור התורכי של ברלין המכונה קרויצברג ומסתבר גם בשכונה שלנו בפרינסלאורברג.

אני לא ממש מבינה את הפוליטיקה של ההפגנות הללו, אבל א' ניסה לפשט לי את זה: "ב 9 בבוקר ההפגנה של איגודי העובדים והשמאל הקומוניסטי, בצהריים מפגינים השמאלנים האנרכיסטים,  ואחרי זה הנאצים, שפעם היו מפגינים בדרסדן והיום גם הם מפגינים בברלין וכמובן גם קבוצות שמאל מפגינות נגד הנאצים. לרוב ההפגנות בבוקר שקטות ובערב מתחיל הבלגן". גיליתי שההפגנה של הנאצים מתרחשת לא פחות ולא יותר בשכונה שלי, זו הייתה אמורה להיות תהלוכה שתעבור גם ברחוב המקביל לרחוב שבו אנחנו גרים. רציתי ללכת להפגין אבל נסענו לבקר חברים של א' מחוץ לעיר.  בדרך חלפנו על פני שוטרים שהתכוננו למהומות ולבשו את המגנים שלהם. א' פתאום נתקף נוסטלגיה:"בשנות ה-80 להפגנות היו אופי פוליטי, מאוד הקפידו שלא יהיה אלכוהול בהפגנות, ואילו השוטרים היו משתכרים ונכנסים בנו,היום השוטרים מפוכחים ואילו המפגינים הם בעיקר צעירים חוליגנים שמחפשים דרך לפרוק את זעמם מול הממסד".

"ואתה, היית שמאל קומוניסטי או אנרכיסטי?" "אנרכיסטי, בטח אנרכיסטי, נראה לך שהייתי יכול לקום ב-9 בבוקר כדי להפגין? לאנרכיסטים יש לגיטימציה להיות עצלנים". הרגשתי קצת אשמה שלא נשארנו להפגנה. "עשיתי מספיק נגד הנאצים, תאמיני לי אני יודע טוב מאוד איך מרגיש גז דמעות". בסוף אגב, לא התקיימה ההפגנה של הנאצים אצלנו בשכונה. תושבי השכונה פשוט התיישבו על הכביש וחסמו את התהלוכה של הנאצים ולא אפשרו לה להתקיים והם נאלצו לעבור לצד אחר של העיר.

 גם אתמול היה שמח. בלילה שבין ה-30 לאפריל ל-1 במאי, מסיבות אביב שונות ביניהם חגיגות שנקראות Walpurgis nacht, מין ל"ג בעומר גרמני. מקור החג הוא פגאני, זה הלילה שבו המכשפות היו מתאספות לקומזיץ בהר בלוקסברג כדי לקבל את פני האביב. זה אגב התאריך שבו היטלר ואווה בראון התאבד. בכל אופן, בלילה הזה אנשים מתאספים במאוור פארק, שזה גם בשכונה שלנו ועושים מדורות, שרים, רוקדים, לפעמים נשים מתחפשות למכשפות למסיבות האלה, בקיצור שמח. יצאנו בחצות לבדוק את השטח, ממש רציתי לראות מכשפות. אבל  היה חלש השנה. במקום מכשפות ראינו קצת פנקיסטים ולובשי שחורים ולא היו כמעט אנשים. לפחות בכניסה לפארק השוטרים בדקו את התיקים בקפדנות, ולרגע זה ממש הזכיר לי את הבית.

 הפוסט בשבוע הבא – פגוש את ההורים, יוקדש לביקור הראשון שלי אצל ההורים של א' בוויצנהאוזן.

 

בינתיים צ'וס, כמו שאומרים הגרמנים.