כדי שלא תחשבו שנעלמתי לגמרי, הנה כמה עדכונים על מה עשיתי הקיץ. ביולי היינו בחופשה משפחתית. לא התחשק לנו להיכנס להוצאות ובטח שלא התחשק לנו לראות עוד שדה תעופה, אז העמסנו את האוטו, ונסענו שוב לים הצפוני. כל מי ששומע שביליתי את חופשת הקיץ שלי בים הצפוני מגלגל את עיניו בשאת נפש, ושואל "למה?!". אהבתי את הים הצפוני בביקור הראשון, אבל לבלות שם חופשת קיץ זה כבר גרמניה הארדקור, או כפי שאמרתי לחמותי, "זה לא גרמניה למתחילים". מזג האוויר היה זוועה רוב הזמן, וזה דווקא שיחק לטובתי, ככה הסתגרתי לי בדירת הנופש שלנו ועבדתי על התסריט שלי. דירת הנופש הייתה ממש מול תחנת מכבי האש, וליד תחנת הדלק של גארדינג, עיירה שכוחת אל וחסרת חשיבות, 13 ק"מ מסנט פטר אורדינג- האילת של הגרמנים. נו, מה לעשות, עד שקבלנו החלטה מה לעשות עם הקיץ שלנו כבר לא נשארו דירות נופש באזור שרצינו. מה עושים כשיורד גשם וקר? משהו שנקרא ווטוונדרונג. הרי ספרתי לכם כבר שבשפל, הים נעלם ואפשר לצעוד קילומטרים בים בלי שיהיה…אה… ים. החול זה לא חול ים רגיל אלא בוץ… זה כמו לצעוד על מסכת בוץ של ים המלח. אבל מכיוון שצריך לדעת עד לאן ללכת ומתי, עושים סיורים מאורגנים, למה אם אתה נתקע בלב הבוץ בשעה הלא נכונה, ופתאום עולה הגאות זו סכנת נפשות. אז יצאנו לסיור מודרך שכזה… קפאו לי כפות הרגליים וחוץ מלראות סרטנים, תולעים וצדפות לא רואים הרבה. הגרמנים האלה ממש מזוכיסטים.
ביום הכמעט יחיד עם שמש, עשינו שיעור ניסיון בגלישת גלים. Moi הפדלאה המדופלמת. הסכמתי רק כי תמיד הייתה לי מין פנטזיה רטובה כזו ללבוש חליפת צלילה, זה סקסי לאללה.אתם לא חושבים? בכל השעתיים הצלחתי לגלוש אולי 30 שניות, אבל הי, למי אכפת, לבשתי חליפה ודאגתי להצטלם בה. חזרתי מהים הצפוני לברלין כמה ימים לפני אנדריאס ובתו. זכיתי לעוד ביקור קצר מאבא שלי, שהזמין לנו את הכרטיסים הכי יקרים ב- Komishes Oper . הוא גרר אותי כמעט בכח לאיזה אופרה כבדה ומדכאת, שבאופן מפתיע אפילו נהניתי ממנה, אז תודה לך אבא שבגיל 33 הצלחת להחדיר בי קצת קולטורה!
חוץ מזה, לחברתי נירית, עליה אספר לכם בהמשך, יש חבר חדש, והתחביב שלו זה ירי, ולא הוא לא פסיכופט, הוא ממש מקסים. נירית הזמינה אותנו למטווח להתנסות. המטווח לא פחות ולא יותר בוואנזה, אתם יודעים, איפה שהבכירים הנאצים נפגשו כדי לתאם את הפתרון הסופי. אירוני משהו, לא? תמיד פנטזתי לירות ברובה. בצבא יריתי בעוזי, אבל עוזי זה לא סקסי כמו רובה. אז הנה הגשמתי שתי פנטזיות הזויות בקיץ אחד.
מה חוץ? שתי חתונות. אחות של אנדריאס התחתנה עם זוגתה. בגרמניה החוק אינו מאפשר לזוגות חד מיניים להתחתן, אבל הן עשו טקס אצל העורך דין ואחר כך מסיבה במסעדה צרפתית שווה. זה היה במינכן. הן ביחד 10 שנים, והפעם הראשונה ששתי המשפחות נפגשו היה ערב לפני החתונה, אבל בסוף הכל עבר בשלום. הכלות היו יפיפיות, אחת לבשה שמלה לבנה והשנייה שמלה כסופה, ואגב בלי טיפה של מייקאפ! אני נשבעת.
שבועיים אחר כך חתונה של בת דודה של אנדריאס באיזה כפר שכוח אל חצי שעה מהנובר. גם זו הייתה חתונה לא שגרתית מבחינתי, כי יש לזוג תינוקת, ומי שחתנה אותן בכנסיה הייתה כומרית (ככה אומרים את זה?). ככה זה בגרמניה, קודם עושים ילד או שניים ואחר כך מתחתנים. למחרת אחרי החתונה, נסענו לטייל בהנובר, אני לא יודעת למה משמיצים אותה שהיא כל כך מכוערת, היא ממש לא נוראית. אבל אחרי שחשבון הבנק שלנו התרוקן בגלל שתי החתונות הללו, אני מבינה למה הגרמנים לא מביאים צ'קים לחתונות, אם צריך לקחת רכבת לצד השני של גרמניה וצריך להשאר לפחות לילה אחד בבית מלון אז כל התקציב הולך על לוגיסטיקה. אבל שלא תחשבו שבאנו בידיים ריקות!
אחרון החביב, אבל חשוב לא פחות, אני רוצה להזמין את הקוראים המקומיים שלי, למסיבת חוף של "הבית" ביום ראשון הקרוב. מה זה "הבית"? אנחנו קבוצה של בעיקר יוצרים צעירים שגרים בברלין, ומארגנים אחת לחודשיים ארועי תרבות באופן התנדבותי. זה עומד להיות הארוע השני שלנו. בברלין כיום חיים בערך בין עשרת אלפים לחמשה עשר אלף ישראלים. הגרמנים מאוד סקרנים ומעוניינים ללמוד על התרבות שלנו, מעבר למה שמראים בחדשות על ישראל ומעבר לכל מה שקשור בשואה.
חברתי נירית ביאלר, שגרה בברלין מזה חמש שנים, ומכירה את כוווולם, החליטה להרים את הכפפה. יש לה חזון להקים בברלין את האינסטיטוט פרנסיז/ מכון גתה הישראלי הראשון לתרבות ישראלית. כמובן, אין לה ציפיות שמדינת ישראל תממן פעילות מופרכת שכזו, אבל יש לה חלום, ויש לה חזון והיא הדביקה אותנו, קבוצה של יוצרים צעירים, להגשים את החזון המדהים שלה איתה. התחלנו בצנוע, אין לנו בית פיזי, אבל המטרה היא כל חודשיים לארגן אירוע, עם הזמן כשנבסס את עצמנו ויכירו אותנו, אנחנו מקווים להפוך לארגון ללא מטרות רווח ולזכות למימון מגופים ציבוריים. הפעם הארוע הוא בפורמאט של מסיבה עם די ג'יים ישראלים כולל טרי פויזן שינגנו סט מיוחד ולהקת יחצן בחצן שיופיעו לייב. זה נכון שאין חוף ים בברלין, אבל על גדות נהר השפרה יש מקומות שייתנו לכם את האווירה המתאימה. אז תבואו, תהיה מוזיקה, אוכל, מטקות, שש בש… ואווירה שמחה (אפשר להביא גם ת'ילדים)! פרטים בדף הבית שלנו בפייסבוק
נתראה בקרוב, יאללה צ'וס!
נכון שאין חוף ים בברלין, אבל יש מועדון
shlomitinberlin.wordpress.com 