השכנה הברלינאית- סיפור אהבה

 

לאחר שנתיים של שקט התחשק לי להחיות את הבלוג מחדש. מה יהיה בו? חלק מהפוסטים יהיו אישיים כמו במתוכנת הקודמת, וחלק מהפוסטים יהיו המלצות על ברלין. חוץ מחידוש הבלוג, דף הפייסבוק שלי עבר שינוי. מעכשיו תוכלו להתעדכן על הפעילות שלי כמדריכת סיורים בברלין בדף הפייסבוק

https://www.facebook.com/guidedtourswithshlomit/

לפני שנה וחצי עברתי דירה. מסתבר שברלין קטנה כמו תל-אביב. השכנה שגרה שתי קומות מעלי היא ישראלית, שהכרתי דרך חברה משותפת עוד לפני שעברתי לבניין. נפגשנו במספר ארועים אצל אותה החברה, ובוא נאמר בעדינות –היא לא מצאה חן בעיני. היא נראתה לי קרירה ומרוחקת. כנראה שחוסר החיבה בינינו היה הדדי.

ובכל זאת, כשעברתי דירה, מתוך נימוס עליתי להגיד שלום. תכננתי לשתות כוס תה ולברוח, אבל פתאום אחת על אחת, גיליתי שהיא דווקא מוצאת חן בעיני ושהרושם הראשוני שלי היה מוטעה. אני מאמינה גדולה ברושם ראשוני. אם משהו לא מוצא חן בעיני בהתחלה, לא אשנה את דעתי עליו בקלות. אבל מפה לשם, התפתח בינינו סיפור אהבה גדול. גיליתי אשה רגישה, טובת לב, צנועה, ישרה ומפרגנת, אך גם עקשנית כמו פרד ואקסצנטרית בדעותיה ובתפיסת עולמה, מה שרק גרם לי לאהוב אותה עוד יותר.

תמונה מאת רותי צונץ

.

היינו מבשלות אחת לשנייה ארוחות ערב מפנקות, יוצאות לצעדות ברגל, אם היה לנו יום קשה או משהו עצבן אותנו, היינו נפגשות ופורקות. לפעמים אף מצלצלות אחת אצל השנייה בדלת בשעות הקטנות של הלילה. מהר מאוד הפכנו לא רק לחברות טובות, אלא לסוג של משפחה אחת עבור השנייה. נהגנו לכנות אחת את השנייה בשם החיבה נחברית- Nachbar בגרמנית זה שכן, בתוספת הסיומת העברית בלשון נקבה- ית.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה שהשכנות הזו העניקה לי תחושה של בית ובטחון. בבניין שאני גרה בו גרים מספר שכנים צעירים ונחמדים, ואני מיודדת עם כמה וכמה מהם. בקומת הגג, גר בחור גרמני שאפילו מדבר עברית, או יותר נכון, הוא מנסה ללמוד עברית כדי להעלות את אחוזי ההצלחה שלו עם גברים ישראלים. עם שכן אחר אני יוצאת לפעמים לאכול צהריים בחומוסיה מעבר לפינה.  אבל זה לא אותו הדבר כמו הקשר עם הנחברית.

אומנם הסיפור שלי ושל הנחברית הוא סיפור יפה, אך הסיפור של הנחברית עם ברלין לא צלח. הנחברית שלי זמן רב לא הצליחה למצוא עבודה. כן, אני יודעת, שבתקשורת הישראלית מציגים את ברלין כעיר שקל וזול לחיות בה, אך האמת שמחירי הדיור הולכים ומתייקרים, אחוזי האבטלה גבוהים. חלק גדול מחבריי הישראלים והגרמנים נאבקים במציאת פרנסה בעיר. לבסוף אחרי שנה של חיפושי עבודה אינסופיים ובדרך ג'ינגול של כל מיני עבודות מזדמנות ולא מספקות, הנחברית, החליטה לארוז את הפקלאות ולחזור לארץ. אני יודעת שעבורה זו הייתה ההחלטה הנכונה. ויחד עם זאת היה בי עצב גדול על כך שהיא עוזבת.

הנחברית שלי היא מינימילאסטית. היא מאמינה שיותר מדי רכוש כובל ומגביל אותנו. וממש תוך כמה שבועות, היא מכרה את התכולה הצנועה של דירתה, וארזה את כל רכושה לשתי מזוודות. עשינו ארוחת פרידה במסעדה וליוויתי אותה לרכבת.

לפני שהיא עזבה, הנחברית שלי לקחה ברצינות מי יהיה המחליף שלה. היא פרסמה הודעה בקבוצה של ישראלים בפייסבוק, והזמינה כל מי שרצה לראות את הדירה לקפה ושיחת נפש.  היא לא אוהבת את שיטת הסרט הנע. היא הבטיחה לי שאין לי מה לדאוג, שימלא את מקומה משהו נחמד. אך בסופו של דבר, מי שקובע איזה דייר יכנס לדירה זה חברת ההנהלה. אז אני מחכה לראות  מי השכן או השכנה החדשים שיכנסו לדירה.

מאז עבר שבוע. דברנו כמה פעמים בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. הדירה עדיין עומדת ריקה. לפעמים מתוך הרגל אני עדיין לוחצת על הקומה שלה במעלית. אני מחייגת אליה בטעות לפני שאני הולכת לסופר, כדי לשאול אם היא רוצה שאביא לה משהו. גם אם תבוא שכנה חדשה, קשה לי להאמין שהיא באמת תוכל למלא את נעליה של הנחברית שלי. אני שמחה שהייתה לי הזכות למשפחה ולחברות שכזו. ומאלחת לה הצלחה, שלמות ואושר בדרכה החדשה.

ובינתיים צ'וס כמו שהגרמנים אומרים, עד לפעם הבאה. אנחנו נפגש בראשון לכל חודש. כלומר, בפעם הבאה ב- 1 לספטמבר.