סתיו ברלינאי

הסתיו שוב הגיע, שלכת מרהיבה בגוונים של חום, אדום, כתום  וצהוב מקשטת את העיר. הירק שמבשר את בוא הסתיו הוא הדלעת, המכונה בגרמנית Kürbis, השווקים וחנויות המזון מציגים מבחר מגוון של דלועיים ובכל מסעדה תמצאו מנות מיוחדות עשויות מדלעת. אגב, גיליתי שגימור מושלם למרק דלעת זה לטפטף כמה טיפות של שמן דלעת על המרק לפני ההגשה, יש לו צבע כהה כמו לחומץ בלסמי וזה יוצר אפקט מרשים וטעים.

באוקטובר הטמפרטורות צונחות אך יש משהו נעים בשילוב של שמש ושלכת. החודש הכי קודר, רטוב ואפור בברלין הוא נובמבר. לפתע מרגישים איך השמחה והקלילות של הקיץ חלפה, וכולם חוזרים להיות מסוגרים ורציניים מתחת לכובעים, צעיפים ומעילים. הימים מתקצרים ומתגנבת ללב איזו מלנכוליה לא מוסברת.

השנה אוקטובר התנהג כאילו הוא נובמבר, והאפרוריות של ברלין גרמה לי לשביזות סתיו. כדי לעודד את עצמי יצאתי לשוטט  ב Wochenmarkt (השוק השבועי) בווינטרפלד פלאץ בשונברג,  יחד עם חברתי אסנת והתינוקת היפיפייה שלה דבורה (או כפי שאני מכנה אותה פרינסס דבי) , שנתנה לנו שעה וחצי של חסד בזמן שעשינו את הקניות שלנו. מדובר באחד השווקים הוותיקים והמוכרים בעיר. השוק בעיקרו שוק איכרים אך אפשר למצוא בו גם דוכנים של עבודות יד ופיצ'יפקעס אחרים.

פצחנו את הביקור בדוכן שבו צולים דגים טריים בגריל, מוגשים על צלחת נייר עם סלט תפוח אדמה, סלט אצות וחזרת. מחיר אגב מצחיק של ארבעה אירו למנה.

אחר כך ביקרנו בדוכן שמוכרים בו פאיים בגודל ביס, פאי לימון או פאי אוכמניות מצטיינים במיוחד וכמובן גם המאקרונים שווים דגימה. משם דלגנו לדוכן שבו קניתי גבינות טובות, פטריות בעשבי תיבול וטרין ירקות שדומה בצבעיו לשלכת עם בסיס של בצק מקמח מלא.

כמובן שמאכלים כאלו לא נועדו לאכילה בדד, אז שלחתי הודעה לחברה והזמנתי אותה לארוחת ערב, למה להשמין לבד? אם עשיתי לכם חשק לבקר בשוק, הוא מתקיים בימי שבת וגם ביום רביעי (במתכונת מצומצמת). תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא נולנדורפלאץ.

הדבר השני שעשיתי כדי להתעודד, זה לשדרג את מלתחת הסתיו שלי. אני מאוד אוהבת את אופנת הסתיו, כי לרוב צבעי האופנה דומים לצבעי השלכת, וזה עוד לא השלב שבו צריך לעשות פשרות קשות במראה כדי לשמור על טמפרטורות גוף סבירה. זה הזמן המושלם למעילי צמר, גרביונים וחצאיות מצמר ומגפיים איטלקיות. עוד מעט יגיעו מעיל הפוך, הגטקעס, כובעים שמכסים חצי מהפנים ונעלי שלג. עד אז, קבלו קצת אופנת סתיו. מבחינת שופינג, אין לי בשורות מרחיקות לכת הפעם, טיילתי בפרידריכשטראסה וסגרתי עניין ב-Esprit ו Massimo Dutti שזו רשת הפרמיום של רשת Zara, ובאמת יש להם דברים מהממים, אבל מבחינת איכות הם לא באמת יותר טובים מזארה.

סיבה נוספת לשביזות הסתיו שנפלה עלי, זה שבנובמבר יש לי גם יום הולדת. ליתר דיוק היום יום הולדת. אני  בת 39, כך שאני מתחילה להגיע לגיל שבו

.כבר לא מחכים בקוצר רוח ליום ההולדת. זו השנה האחרונה שלי עם קידומת 3.

עד שהגעתי לברלין, חשבתי שהדבר הכי מרגש ביום הולדת שלי זה השיר סיגליות של דיוויד ברוזה. אבל מסתבר שכל מה שחשוב בהסטוריה הגרמנית קרה בתאריך יום ההולדת שלי, לא פלא שהפכתי להיות מדריכת טיולים.

9 בנובמבר 1918 נפילת המונרכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה

9 בנובמבר 1923 הפוטש הכושל של היטלר

9 בנובמבר 1938 ליל הבדולח

9 בנובמבר 1989 נפילת חומת ברלין. זה קרה בדיוק בזמן חגיגות מסיבת הבת מצווה שלי, והאורחים כל הזמן הלכו להציץ בטלוויזיה ולשמוע את הדיווחים. אם משהו היה אומר לי אז שעשרים וחמש שנה מאוחר יותר אני אסתובב ברחובות ברלין ואספר לאנשים על .   החומה, לא הייתי מאמינה.

בלי קשר להסטוריה גרמנית, כמה ימים לפני יום הולדת 18 שלי, רבין נרצח. והיום כנראה לכבוד יום הולדת 39 טראמפ יבחר לנשיא ארצות הברית. יש מנחוס על היום הולדת שלי. בכל אופן, למרות הכל, אשתדל להנות מהיום שלי. .

לסיום, כמו שבוודאי חלקכם הבחנתם, הבלוג עבר שדרוג, ואני מקווה שאתם אוהבים את העיצוב החדש שלו. חוץ מזה, יש לי גם אתר חדש בעברית לקידום הסיורים שלי, www.shlomitinberlin.com, אשמח מאוד אם תציצו או תחלקו עם חברים שנוסעים לברלין.

הפוסט הבא שלנו יהיה על הביקור של אבא שלי לברלין לכבוד יום ההולדת שלי. אנחנו הולכים לבקר בבונקר המשוחזר של היטלר, שעורר סערה בתקשורת הגרמנית.נפגש בראשון בדצמבר. צ'וס כמו שאומרים הגרמנים.

 

חופשה גרמנית

בקפה בבלנקנזה, החיים הטובים

צפו בוידאו הביקור לבלנקנזה

כשאני לוקחת חופשה תמיד יש לי את הדילמה האם להעמיק את ההכרות שלי עם מקום שכבר הייתי בו או האם לצאת להרפתקה במקום חדש? בשנתיים האחרונות אני מבקרת לעתים קרובות בהמבורג שנהייתה קצת כמו הבית הגרמני השני שלי. אם הייתי צריכה לבחור מקום לחיות בו בגרמניה שאינו ברלין, זה היה בוודאי בהמבורג. מה אבדתי בהמבורג אתם תוהים? כי מזג האוויר בהמבורג אפילו יותר זיפט מבברלין. לפני שנתיים חברתי הטובה נירית מצאה עבודה בהמבורג ומאז היא מתזזת על הקו בין המבורג לברלין. את נירית הכרתי דרך הבלוג לפני כמעט שש שנים. היא הייתה קוראת קבועה של הבלוג. נירית היא אושיה בקהילה הישראלית של ברלין. יש לה שני תחביבים עיקריים שהם טעם החיים בשבילה: מסעות בעולם (אני לא חושבת שיש מדינה שהיא לא בקרה בה לפחות פעם אחת- ותמיד כשפוגשים אותה היא בדיוק טסה ל או חזרה מ או גם וגם) ולחבר ולקשר בין אנשים. היא מארגנת ארועי תרבות ישראלים במסגרת ארגון שהקימה שנקרא "הבית", ובעבר הייתה מארגנת מפגשים לישראלים. היא כתבה לי מייל והזמינה אותי לאחד מהמפגשים והשאר היסטוריה.מאז שעברה להמבורג מעט ולא יוצא לנו להפגש בברלין, אז מפעם לפעם אני קופצת לשם לבלות איתה קצת זמן איכות.

עם ניריתוש בבלנקנזה

 

לנירית ולי יש ריטואל קבוע, אחרי שהיא מסיימת לעבוד, אנחנו נפגשות בבלנקנזה. בשכונה שמכונה Treppenviertel  רובע המדרגות, אחת השכונות האמידות ביותר בגרמניה, בתים ואחוזות קטנות הבנויים על הר המשקיף על נהר האלבה. תענוג לשוטט בסמטאות הצרות, ולראות את הבתים והגינות המטופחות והצבעוניות. זה להיות בגרמניה, ולהרגיש ביוון. כשיורדים למטה לנהר, יש בית קפה חביב על המים, שאני פוקדת באופן קבוע, שם אפשר לשתות כוס יין טוב ולהתענג על קציצת דגים או לחמנייה עם דג מעושן. אם אני הולכת לשם לבד בשעות הבוקר,  אני יושבת ובוהה באופק, באוניות העושות את דרכן לנמל. בבלנקנזה אני מוצאת שלווה שקשה לי לתאר

.

 

 

בלנקנזה התחילה ככפר דייגים בימי הביניים. בעבר הייתה תחת שלטון דני, אוסטרי ומאמצע המאה ה-19 תחת השלטון הפרוסי. בין 1946-1948 משפחת וורבורג תרמה את האחוזה שלה לארגון הג'וינט, והמקום שימש כבית יתומים לילדים ניצולי שואה בעיקר מפולין והונגריה שמאוחר יותר עלו ארצה. אם אתם מגיעים להמבורג, שווה ביקור, ולהלן הלינק של עיריית המבורג המספקת הסברים מפורטים יותר על השכונה. http://english.hamburg.de/attractions/elbe/.

הפעם מכיוון שרציתי גם מהמוכר וגם מהחדש, המשכתי מהמבורג צפונית לעיר ציורית בשם ליבק. ליבק הייתה העיר הבירה של ברית ערי ההנזה. בימי הביניים, ערי ההנזה היו ערי סחר חופשיים שהתאגדו בעיקר בצפון גרמניה (למשל גם המבורג וברמן), הארצות הבלטיות ומאוחר יותר הן התפרסו עד לסקנדינביה. ערי ההנזה לא היו נתונות למרותם של המלכים והשיטה הפיאודלית.

הבניינים בעיר העתיקה של ליבק בנויים מלבנים אדומות, שהן מאוד יקרות בגלל תהליך הייצור שלהן. השימוש בלבנים אלו העיד על עושרה של העיר, ומשם הביטוי בגרמנית- Steinreich עשיר כאבן, או מה שמתרגם לעברית, עשיר כקורח.

שער הולסטן בליבק

 

בליבק הצטלמתי מול שער העיר הגותי הולסטן שנבנה ב 1464 ונחשב לסמל העיר ולאתר מורשת עולמית של אונסקו. עושה רושם שהוא נוטה קדימה אבל אל תדאגו, הוא יציב לגמרי. לא פסחתי על ביקור בביתו של ווילי ברנדט, שהיה הקנצלר של גרמניה. הוא נולד מחוץ למסגרת נשואים בליבק תחת השם הרברט פראם. עם עליית הנאציים לשלטון ,הוא נאלץ לברוח מגרמניה לנורבגיה בשל הפעילות הפוליטית שלו כאיש שמאל. הוא ברח תחת השם ווילי ברנדט. הוא נשאר עם השם כל חייו, באופן מפתיע, כי בגרמניה כמעט בלתי אפשרי לשנות שם. בזמן בניית החומה בברלין הוא היה ראש עיריית מערב ברלין, וכשכיהן מאוחר יותר כקנצלר מערב גרמניה, זכה בפרס נובל על הנסיונות שלו לפשר בין מערב גרמניה ומדינות הגוש הקומוניסטי. ברנדט היה נהנתן, אהב נשים, נהג לשתות וסבל גם מהתקפי דכאון. הוא נאלץ להתפטר ב 1974 כשנתגלה שאחד ממקרוביו ואיש סודו היה סוכן מושתל של השטאזי.ביום מין הימים, כששדה התעופה יפתח בברלין, הוא יקרא על שמו. אז שווה לזכור את השם.

וידאו מבית הקפה המפורסם נידרגר

בעיר ליבק נולד גם הסופר תומאס מאן, והסופר גונטר גראס התגורר שם לתקופה. מה יש לעשות בליבק חוץ מלבקר כנסיות, בתי סופרים ופוליטיקאים ובית עירייה מרהיב? לאכול מרציפן. בליבק ישנה חברה מפורסמת שהוקמה ב- 1806 בשם נידרגר Niederegger שמייצרת מרצפן, שוקולד ונוגט מופלא. ניתן לקנות את המוצרים שלהם בסופרמרקטים בכל רחבי גרמניה, אבל בליבק יש להם בית קפה עם עוגות שיגרמו לכל אחד להזיל ריר! מבחר מדהים של שוקולדים ופרלינים ומרציפן בצורות שונות ומשונות וגלידה איכותית. שתיתי קפוצ'ינו בטעם מרצפן, אכלתי פנקייק מרציפן עם גלידת מרציפן לארוחת צהריים ולמחרת אכלתי עוגה מדהימה שנקראת Mohrenkopf -ראש כושי (חבר גרמני סיפר שזה מאוד לא פוליטיקלי קורקט לקרוא לעוגות כך בגרמניה בימינו, ושהיה דיון בגרמניה אם להוציא את המילה כושי מספרות קלאסית). ראש כושי בבית הקפה של נידרגר מורכב מטורט, שתי שכבות נדיבות של מרצפן, שתי שכבות ענוגות של פודינג וניל וציפוי שוקולד מעל. כמעט התחלתי ליילל מרוב עונג. בואו נודה, פנטזתי להגיע לליבק כדי לאכול עוגות מרצפן. זהו, אמרתי את זה. העיקר עשיתי לכם פוזה אינטלקטואלית וספרתי לכם על ווילי ברנדט. לא שבברלין חסרות עוגות וגלידריות טובות. אבל צריך להשאיר גם משהו לפגישתנו הבאה.

אם יש לכם נושאים מסוימים שמעניינים אתכם לפוסטים הבאים אשמח לתגובות שלכם.

כמו כן, בחודש האחרון, חנכתי את האתר החדש שלי, אשמח אם תבקרו בו- www.yourberlinerguide.com

ובינתיים צ'וס כמו שהגרמנים אומרים. נפגש בראשון לאוקטובר.

השכנה הברלינאית- סיפור אהבה

 

לאחר שנתיים של שקט התחשק לי להחיות את הבלוג מחדש. מה יהיה בו? חלק מהפוסטים יהיו אישיים כמו במתוכנת הקודמת, וחלק מהפוסטים יהיו המלצות על ברלין. חוץ מחידוש הבלוג, דף הפייסבוק שלי עבר שינוי. מעכשיו תוכלו להתעדכן על הפעילות שלי כמדריכת סיורים בברלין בדף הפייסבוק

https://www.facebook.com/guidedtourswithshlomit/

לפני שנה וחצי עברתי דירה. מסתבר שברלין קטנה כמו תל-אביב. השכנה שגרה שתי קומות מעלי היא ישראלית, שהכרתי דרך חברה משותפת עוד לפני שעברתי לבניין. נפגשנו במספר ארועים אצל אותה החברה, ובוא נאמר בעדינות –היא לא מצאה חן בעיני. היא נראתה לי קרירה ומרוחקת. כנראה שחוסר החיבה בינינו היה הדדי.

ובכל זאת, כשעברתי דירה, מתוך נימוס עליתי להגיד שלום. תכננתי לשתות כוס תה ולברוח, אבל פתאום אחת על אחת, גיליתי שהיא דווקא מוצאת חן בעיני ושהרושם הראשוני שלי היה מוטעה. אני מאמינה גדולה ברושם ראשוני. אם משהו לא מוצא חן בעיני בהתחלה, לא אשנה את דעתי עליו בקלות. אבל מפה לשם, התפתח בינינו סיפור אהבה גדול. גיליתי אשה רגישה, טובת לב, צנועה, ישרה ומפרגנת, אך גם עקשנית כמו פרד ואקסצנטרית בדעותיה ובתפיסת עולמה, מה שרק גרם לי לאהוב אותה עוד יותר.

תמונה מאת רותי צונץ

.

היינו מבשלות אחת לשנייה ארוחות ערב מפנקות, יוצאות לצעדות ברגל, אם היה לנו יום קשה או משהו עצבן אותנו, היינו נפגשות ופורקות. לפעמים אף מצלצלות אחת אצל השנייה בדלת בשעות הקטנות של הלילה. מהר מאוד הפכנו לא רק לחברות טובות, אלא לסוג של משפחה אחת עבור השנייה. נהגנו לכנות אחת את השנייה בשם החיבה נחברית- Nachbar בגרמנית זה שכן, בתוספת הסיומת העברית בלשון נקבה- ית.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה שהשכנות הזו העניקה לי תחושה של בית ובטחון. בבניין שאני גרה בו גרים מספר שכנים צעירים ונחמדים, ואני מיודדת עם כמה וכמה מהם. בקומת הגג, גר בחור גרמני שאפילו מדבר עברית, או יותר נכון, הוא מנסה ללמוד עברית כדי להעלות את אחוזי ההצלחה שלו עם גברים ישראלים. עם שכן אחר אני יוצאת לפעמים לאכול צהריים בחומוסיה מעבר לפינה.  אבל זה לא אותו הדבר כמו הקשר עם הנחברית.

אומנם הסיפור שלי ושל הנחברית הוא סיפור יפה, אך הסיפור של הנחברית עם ברלין לא צלח. הנחברית שלי זמן רב לא הצליחה למצוא עבודה. כן, אני יודעת, שבתקשורת הישראלית מציגים את ברלין כעיר שקל וזול לחיות בה, אך האמת שמחירי הדיור הולכים ומתייקרים, אחוזי האבטלה גבוהים. חלק גדול מחבריי הישראלים והגרמנים נאבקים במציאת פרנסה בעיר. לבסוף אחרי שנה של חיפושי עבודה אינסופיים ובדרך ג'ינגול של כל מיני עבודות מזדמנות ולא מספקות, הנחברית, החליטה לארוז את הפקלאות ולחזור לארץ. אני יודעת שעבורה זו הייתה ההחלטה הנכונה. ויחד עם זאת היה בי עצב גדול על כך שהיא עוזבת.

הנחברית שלי היא מינימילאסטית. היא מאמינה שיותר מדי רכוש כובל ומגביל אותנו. וממש תוך כמה שבועות, היא מכרה את התכולה הצנועה של דירתה, וארזה את כל רכושה לשתי מזוודות. עשינו ארוחת פרידה במסעדה וליוויתי אותה לרכבת.

לפני שהיא עזבה, הנחברית שלי לקחה ברצינות מי יהיה המחליף שלה. היא פרסמה הודעה בקבוצה של ישראלים בפייסבוק, והזמינה כל מי שרצה לראות את הדירה לקפה ושיחת נפש.  היא לא אוהבת את שיטת הסרט הנע. היא הבטיחה לי שאין לי מה לדאוג, שימלא את מקומה משהו נחמד. אך בסופו של דבר, מי שקובע איזה דייר יכנס לדירה זה חברת ההנהלה. אז אני מחכה לראות  מי השכן או השכנה החדשים שיכנסו לדירה.

מאז עבר שבוע. דברנו כמה פעמים בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. הדירה עדיין עומדת ריקה. לפעמים מתוך הרגל אני עדיין לוחצת על הקומה שלה במעלית. אני מחייגת אליה בטעות לפני שאני הולכת לסופר, כדי לשאול אם היא רוצה שאביא לה משהו. גם אם תבוא שכנה חדשה, קשה לי להאמין שהיא באמת תוכל למלא את נעליה של הנחברית שלי. אני שמחה שהייתה לי הזכות למשפחה ולחברות שכזו. ומאלחת לה הצלחה, שלמות ואושר בדרכה החדשה.

ובינתיים צ'וס כמו שהגרמנים אומרים, עד לפעם הבאה. אנחנו נפגש בראשון לכל חודש. כלומר, בפעם הבאה ב- 1 לספטמבר.

ביקור ביער השחור

רונן ואסנת ברכבל בפלדרברג

השבוע יצא לאור מדריך היער השחור (שווארצְוואלד) מאת רונן אלטמן קידר, אחד מחבריי  הטובים בברלין.  כשהצטרפתי לחברת אינסיידר טורס הוצמדתי להתלמדות אצל רונן, שהוא אחד מהמדריכים הבכירים בחברה. בהפסקת צהריים גילינו שיש לנו שני דברים במשותף: עולם הכתיבה וחיבה מיוחדת לארטישוקים. בסוף היום רונן כבר הציע לי חברות, שמהר מאוד הפכה לחברות משולשת עם אשתו אסנת, זמרת אופרה מקסימה, והשאר היסטוריה.

רונן ואסנת הם מהזוגות הנדירים האלו שאפשר לבלות איתם מבלי להרגיש גלגל שלישי כשאין לך בן זוג. לכן, כשרונן סיפר לי שהם מתכננים לנסוע ליער השחור לעשות תחקיר למדריך שהוא כותב, שכנעתי אותו ואת אסנת לקחת אותי איתם.

היער השחור נמצא בערך 800 ק"מ דרומית-מערבית מברלין. אסנת הודיעה לי שרונן מנווט והיא ואני נתחלק במשמרות הנהיגה. אם יש דבר אחד שאני שונאת זה לנהוג. התחמקתי בתירוץ שאין לי רישיון נהיגה גרמני, ומעל חצי שנה בגרמניה כבר אי אפשר להשתמש ברישיון ישראלי. "אז תלכי כבר להוציא רישיון גרמני!", פקדה עליי אסנת. במשך שבועות התחמקתי והיא כל פעם התקשרה(בצדק) לבדוק מה קורה עם זה, כדי שהיא לא תצטרך להתקע לבד בנהיגה. חיכיתי ממש עד הרגע האחרון, בתקווה שיהיה מאוחר מדי, אך אסנת הנחתה אותי איך לקבל רישיון זמני, וזה בדיוק מה שעשיתי.

יצאנו לדרך. כשהגיע תורי לנהוג, הייתי ממש בלחץ. על כביש גהה או איילון בחיים לא הייתי מנסה לעבור מסלול כשמשאית מאחורי, אך רונן הבטיח לי שאין לי מה לדאוג: בגרמניה הנהגים, כולל נהגי המשאיות, ייתנו לי להשתלב בנתיב אחרי שאאותת. אז אותתי, הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה, ובאורח פלא, תוך שניות הייתי בנתיב ליד. רציתי לבדוק שלא מדובר במקרה חד פעמי, וחזרתי על זה שוב. מצאתי את עצמי חותכת בין נתיבים כמו נהגת מיומנת.

על פי אתר האינטרנט, דירת הנופש שלנו הייתה במיקום מצוין, בעיירה סָנקט בּלאזיֶין, אך בפועל הדירה שכנה מספר ק"מ מחוץ לעיירה, במקום די נידח. הבעיה העיקרית הייתה שהאסם-לשעבר, ששופץ והוסב לדירת נופש, היה בעל תקרה נמוכה במיוחד, ואת זה בעלת הדירה לא טרחה לציין באתר האינטרנט. כמה נמוכה? מטר שמונים. אני מזכירה לכם שאני מתנוססת למטר שבעים ושמונה. שלושתנו חטפנו זאפטות בראש מהמשקוף כל פעם שעברנו מחדר לחדר, והיה אפשר לשמוע כל הזמן חבטה מלווה בקללה. באמבטיה לא יכולתי לעמוד ונאלצתי לשבת כשהתקלחתי.

בדירת נופש עם תקרה נמוכה

הפצרתי ברונן ואסנת שנחפש מקום אחר, אך הם התעקשו שאין זמן לזה בלו"ז העמוס. לא מספיק שהתקרות היו נמוכות, בעלי הבית לא טרחו לפתוח את החימום לפני שהגענו, וכך בליל אוקטובר סתווי מצאנו את עצמנו קופאים מקור אחרי נסיעה של עשר שעות. מה שהציל אותנו זה הסלט הישראלי הקצוץ הענק שאסנת חתכה בבית והביאה בטאפרוור. אני הבאתי בקבוק יין משובח.

אסנת חפשה את בעלת הבית בטלפון והשאירה לה הודעות כעוסות. כשלבסוף אסנת דברה איתה, בעלת הבית נשמעה מלאת פליאה: הרי זה ברור שהתקרה נמוכה, כל התקרות באסמים מוסבים ביער השחור הם נמוכים. היא ניסתה להלביש עלינו את זה שאנחנו זרים שלא מבינים את החוקים הגרמניים. אסנת התעקשה על פיצוי (הרי היער השחור הוא לא יעד לתיירים גרמנים בלבד) ובסוף זכתה בו.

אני שמרתי על פרופיל נמוך, ולא בלשון פיגורטיבית הפעם, והתנחמתי בבקבוק יין.  אחרי ששתיתי כוס אחת יותר מדי, חשקה נפשי בשוקולד. אבל את חצי חבילת ה'ריטר ספורט אגוזים' שהבאנו, שכחנו באוטו. "מי הולך להביא את השוקולד?", שאלתי.

"טוב לא כולם בבת אחת. בסדר, אני הולכת להביא את השוקולד," הודעתי לאסנת ורונן, אך נשארתי במקומי, שרועה על המיטה הנפתחת.  היה צריך לעבור את כל המבוך של האסם כדי להגיע לאוטו, והיה קר ומאוחר. כל כמה דקות הודעתי להם שהנה אני תכף יורדת לאוטו להביא את השוקולד, אבל בסוף נרדמתי. עד היום, כשאסנת ורונן שומעים אותי מצהירה הצהרות, הם מזכירים לי, "טוב, תכף גם תביאי את השוקולד מהאוטו".

ביום הראשון מזג האוויר היה יפהפה: אוקטובר, 20 מעלות, הכל ירוק ופורח. אך למחרת תקפה אותנו סופת שלגים, הטמפרטורות צנחו למינוס חמש מעלות, והיער השחור התכסה בשלג. לשמחתי, לאורך כל הטיול אסנת נהגה – והתגלתה כנהגת מיומנת. אם אני הייתי צריכה לנהוג בכבישים החלקלקים והפתלתלים של היער השחור, סביר להניח שזה היה נגמר בבית חולים. אז רונן ניווט, אסנת נהגה, ואני ישבתי מאחור והחלפתי אין סוף אס אמ אסים עם שלל מחזרים שהשארתי בברלין.

היער השחור מפורסם בזכות עוגת היער השחור, אבל אני מודה שהשילוב של דובדבנים, שוקולד וקצפת זה לא ממש הטעם שלי. אבל לא צריך לדאוג לי, כי נשביתי בקסם של הצְוֶוצ'גֶה –  סוג של שזיף שמכינים ממנו ריבות וצְוֶוצְ'גֶנְקוּכֶן (עוגת שזיפים). היה לי כל כך טעים שנשבעתי שאם תוולד לי ילדה אקרא לה צְוֶוצְ'גֶה.  אבל מתקפת זלילת העוגות הרצינית שהייתה לי לא הסתיימה שם.

ביום האחרון של הטיול ביקרנו בעיר הסטודנטיאלית פרייבורג. זה היה ביקור שני שלי בעיר. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, פרייבורג הייתה תחת שליטה צרפתית, ואלו השאירו את חותמם הקולינרי, לפחות בתחום העוגות. בכל מיני בתי קפה בעיר צדו את עיני סוגים שונים של פאי לימון. הבעיה הייתה לבחור, הכל נראה כל כך טוב. שכנעתי את רונן ואסנת לקנות מספר סוגים של פאי לימון, מבתי קפה שונים, כצֵידה לדרך חזרה לברלין. כל פעם עצרנו בדרך להפסקת קפה ותמריץ סוכר, והשווינו בין  פאי לפאי, תוך דירוג מקצועי וניתוח של רמת החמיצות, איכות הקצף, איכות הבצק וכו'. אם הייתה משרה כבוחנת פאי לימון, בטוח הייתי מקבלת אותה. הפאי הזוכה  היה של Confiserie Gmeiner ליד שער מרטין בעיר העתיקה – כך שאם אתם מזדמנים לאזור, שווה לנסות!

עם כובע מסורתי של נשות היער השחור Bollenhut

לצערי, חזרתי מהטיול  עם גב תפוס ולקח לי מספר שבועות להתאושש פיזית מהתקרות הנמוכות של דירת הנופש, אך היה שווה כל דקה.

מילה אחרונה על רונן ועל ספרו. ייחודו של הספר הוא במסלולי הטיול המוכנים ומתוכננים מראש, בהם מסלולים שמתאימים למשפחות ולמטיילים אחרים. המסלולים מותאמים לטיסות היוצאות מישראל, וכוללים הסברים איך להגיע ליער השחור ממינכן או פרנקפורט והצעות לשילוב של יום טיול בהגעה  מיעד הנחיתה שלכם. זהו מדריך היער השחור המפורט והמושקע ביותר שיצא בארץ עד כה והראשון בסדרה של מדריכים מסוג זה ליעדים שונים. ככה שאם אתם מתכננים להגיע השנה ליער השחור, אל תחמיצו את הספר של רונן:

 http://www.haolam.co.il/store/book.asp?isbn=965-420-404-5,

ואני מאחלת לו הצלחה עם הספר החדש מכל הלב.

יאללה צ'וס.

החלטות 2014- מפסיקה לקטר על הגרמנים

צולם על ידי רות צונץ

עם יד על הלב, מי לא חוטא בקיטורים על ״הגרמנים״. ולא רק אנחנו הישראלים, אני שומעת את זה בכל מיני חוגים חברתיים שיש בהם זרים. יש לנו טרוניות: על הבירוקרטיה שיכולה לגרום גם לחזקים שבינינו להתמוטטות עצבים, על חוסר הגמישות והיצירתיות, על חוסר האדיבות של הברלינאים, וגם על כך שגברים גרמנים הם בלתי נסבלים בתחום הרומנטי (ואל תגרמו לי להתחיל).

אתם חושבים שהם לא יודעים שאנחנו מקטרים עליהם בלי הפסקה? יודעים, בטח יודעים. לא מזמן סיפר לי שכן גרמני על חבר שנשוי לדרום-אמריקאית. ״היא לא מצליחה להתאקלם וללמוד את השפה, יש לה רק חברים דרום-אמריקאים שנפגשים ומקטרים על הגרמנים בכל הזדמנות״. השכן שלי לא נראה כעוס. הוא נראה קצת פגוע, אך כמי שמשלים עם גורלו, ילד הכאפות שחולם על כך שיום אחד עוד יהיה מקובל.

כמדריכת סיורים בעברית, יש רשימת שאלות קבועות שישראלים מרשים לעצמם לשאול אותי אחרי חמש דקות היכרות בממוצע: "את סטודנטית פה? אה, את חיה פה סתם ככה בשליחות עצמית? בת כמה את? נשואה? אה, פרודה? כמה זמן היית נשואה? יש לך ילדים? את לא רוצה ילדים? למה לפחות לא עשית ילד? טוב שלא עשית ילד! מתי את חוזרת לארץ? את לא חוזרת לארץ, זהו, איבדנו אותך? טוב לך פה? אבל תגידי עכשיו באמת, טוב לך פה? כי קשה לי להבין איך יהודים יכולים לחיות בגרמניה, איך הם חוזרים לפה אחרי כל מה שהיה. חבל שהמדינה שלנו מאבדת אנשים כמוך. כמה את משלמת פה שכר דירה? מה משכורת חודשית ממוצעת של מדריך תיירים? בכלל, הצעירים יכולים להתפרנס בעיר הזו? לא… מה פתאום, לא התכוונתי לשאול אותך שאלה אישית, אני שואל ככה באופן כללי על הישראלים בעיר". אלה הרגעים שבהם אני צריכה לנשום נשימה ארוכה, ולפתח גרסאות אלגנטיות יותר לתשובה ״זה פאקינג לא עניינכם!״. אלה הרגעים שבהם אני נזכרת למה אני חיה בברלין.

אחרי שסיימו את הראיון האישי, המטיילים הישראלים חולקים עימי בדרך כלל את משנתם על העם הגרמני. זו נחלקת לשני סוגים עיקריים: הבעת הערכה – תוצרת גרמנית זה איכות מובטחת, הרכבות נוסעות פה חלק כמו כותנה, יש להם מוסר עבודה, לגרמנים; או התבוננות על גרמניה במשקפיים של 1933 – "אי אפשר לסמוך עליהם! את נתקלת הרבה בניאו-נאצים פה? את מרגישה נוח לדבר עברית במקומות ציבוריים? זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה פעם שנייה". מול המטיילים הישראלים אני מגנה בחירוף נפש על המוניטין של הגרמנים ומספרת כמה יפה מקבלים אותנו פה, וכמה שזה לא נכון להסתכל על גרמניה של היום כאותה מדינה מלפני שמונים שנה. אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני לא שונה מהם בהרבה, אולי רק קצת יותר מתוחכמת. כי בעוד התיירים הישראלים תקועים בסטריאוטיפים ההיסטוריים, אני שבויה בסטריאוטיפים של ההווה. וזו הרי ממש צביעות לחיות פה, ליהנות מכל מנעמיה של ברלין, ובאותה נשימה לקטר על המארחים שלי.

ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להפסיק עם הקיטורים, ובמקומם להזכיר לעצמי את הדברים שאני אוהבת במקום ובאנשים, הדברים שבזכותם בחרתי להישאר כאן. מה אני אוהבת? אני אוהבת את הכבוד של הגרמנים לפרטיות (שבזכותו על פי רוב הם לא צועקים בסלולרי בקולי קולות במקומות ציבוריים – כבר בשביל זה היה שווה להגיע); אני אוהבת שיש פה לא רק מרחב אישי אלא גם פיזי, ואין תחושה של דוחק, צפיפות וקצב מטורף כמו בערים גדולות אחרות; אני אוהבת לחיות בתחושת אמון בסיסית בסביבה שלי, ולא בתחושה מתמדת שמנסים לתחמן אותי; תמיד אהבתי לתכנן מראש, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בארץ (כשאת מתקשרת לקבוע עם חברה לעוד שבוע, היא לא רוצה להתחייב כל כך הרבה זמן מראש, כי אצלנו אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ותמיד מצאתי את עצמי עושה ג'אגלינג בין שלוש תוכניות טנטטיביות שמהן במקרה הטוב אולי אחת תצא לפועל); אני אוהבת את הכבוד שיש לגרמנים לשיחה אינטלקטואלית ולתרבות; ובסופו של דבר, אמנם לוקח להם זמן להיפתח, אבל גם כאן החברות ממוקמת גבוה בסולם הערכים. עובדה, ברגע האמת, מי היה זה שעזר לי לפתור את הברוך מול מס הכנסה אחרי שהפראו התנשפה ברוגז ונבחה לתוך השפופרת: ״אין מילה אחרת לזה בגרמנית, נה? איינקומן זה איינקומן ואאוסקומן זה אאוסקומן״ (זהו, קיטור אחרון עד להודעה חדשה)? ברור שחבר גרמני.

טקסט זה פורסם לראשונה בעיתון הישראלי של ברלין שפיץ

הזמנה לבוא לראות את הכתיבה שלי מעבר למדיום הוירטואלי

שלום לכולם!

אני שמחה לבשר לכם שמחזה קצר שכתבתי התקבל לפסטיבל תיאטרון קצר של צוותא שיתקיים בין ה-7-10 לדצמבר. אחרי שנים רבות של כתיבת תסריטים, שגורלם בסוף הוא להיטמן עמוק במגרה, החלטתי לשנות פורמאט, כתבתי מחזה קצר, או יותר נכון מערכון של 5 דקות, והנה זה יוצא מהמגרה אל הבמה. אולי זה סימן שהגיע הזמן להיגמל מהשריטה הקולנועית שלי ולהפוך למחזאית?

למחזה קוראים ה"אקס הדמיוני". זו קומדיה רומנטית על יעל,  שיוצאת לדייט , כשלפתע האקס שלה מופיע ועושה הכל כדי לטרפד לה את הפגישה. אלא שהאקס הוא בסך הכל פרי דמיונה . האם יעל תצליח להשתחרר מכבלי העבר ותזכה בהזדמנות נוספת לאהבה? מכיוון שאתם קוראים נאמנים של הבלוג שלי, דאגתי לכך שתקבלו הנחה, במקום 90 ש"ח לכרטיס, 70 ש"ח לכרטיס. כל שעליכם לעשות זה להרים טלפון לקופה של צוותא 03-6950156/7 ולתת את מספר הקוד: 200. משפחה וחברים קרובים מקבלים הנחה נוספת אז פנו אלי לפני שאתם רצים לקנות כרטיס :-)המחזה שלי נמצא במקצרון 2, והוא יופיע 8 פעמים במהלך הפסטיבל. אני אהיה שם רוב הזמן. אם אתם רוצים לקרוא עוד על הפסטיבל הנה לינק לאתר-  http://katzar.tzavta.co.il/

אשמח מאוד מאוד לראותכם. אז יאללה צ'וס בינתיים.

על חיי נשואין ושופינג בברלין

 

כשנשים חוזרות הביתה בידיים עמוסות שקיות מסבב שופינג, התגובה הסטריאוטיפית של הגבר זה לעקם את הפרצוף או לכעוס – "מה עם האוורדראפט?" "יש לך כבר חמש שמלות שחורות בארון, בשביל מה את צריכה עוד אחת?" זה בהנחה שבני הזוג אינם מנהלים חשבונות בנק נפרדים או שהאשה לא עושה שופינג בסתר ומעלימה ראיות, זורקת שקיות, גוזרת תיק תק את התגיות, והרי אם הוא לא שם לב שהיא חזרה מהמספרה בלונדינית במקום שחרחורת, איך הוא ישים לב להבדל בין השמלה השחורה הזו לחמש האחרות אם אין שקית ותגית?   אני יודעת שאני נשמעת קצת מיושנת, וחלקכם רוצים לשלוח אותי חזרה במנהרת הזמן אל פרבר אמריקאני בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אבל לדעתי גם לגברים של היום יש מה לומר על השופינג שלנו. חוויתי את זה על בשרי עם אנדריאס ממש לאחרונה.

מעיל מהאוט לט טי קי ממאקס- עלות 60 אירו

הייתי צריכה בגדי סתיו… כן, אני יודעת, כל אשה צריכה קצת בגדים, אבל באמת הייתי צריכה. בשכונה היאפית שלי יש מבחר מכובד של בוטיקים שיקים שכל סמרטוט עולה לפחות 100 אירו. אני מודה שמפעם לפעם אני מתפתה על סמרטוט או שמלה יוקרתית, וזה בסדר לאירועים מיוחדים או התפרצות חד פעמית של בעיה בדחיית סיפוקים. אבל כשצריך קנייה קצת יותר רצינית שכוללת מעיל חורף, יש גבול לכל תעלול. אז החלטתי לשים פעמיי אל חנות אוטלט בעיר שנקרא TK MAXX,רשת בריטית שנמצאת גם בגרמניה, הקונספט הוא שהחנויות שלהם הם כמו מחסן גדול- ערמות של בגדים (חלקם הגדול אמור להיות בגדי מעצבים) על מתלים, מסודרים לפי מידות, צריך להגיע לשם עם הרבה סבלנות לנבור, לנבור ולנבור, עד שמוצאים משהו מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לשופינג במערב השומם. תסלחו לי, אני חיה במזרח ברלין ומשתדלת למעט להגיע למערב העיר, שהיא הרבה פחות אטרקטיבית בעיני, אבל החלטתי להפוך את העניין ליום כיף,  ואז ראיתי כי טוב. הצטיידתי בחברה עם הרבה סבלנות, אסנת, זמרת אופרה שחרחורת עם עין חדה במיוחד למציאות בין הערמות. יצאתי מהחנות מאושרת.

חצאית מיני מצ'יבו:16 אירו, ז'אקט צ'יבו: 34 אירו, צעיף צ'יבו: 10 אירו, חולצה מניויורקו: 12 אירו. מגפיים:130 אירו

המשכנו להסתובב, ואז אסנת הציגה בפניי תגלית שנקראית Tchibo, רשת גרמנית שמוכרת קפה (אוסנת טוענת שהוא בינוני למדי), מכונות קפה, כל מיני דברים פראקטיים לבית, וגולת הכותרת בגדים והלבשה תחתונה, והכל בחנות אחת. מעולם לא נכנסתי קודם לחנות כי לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, אבל אסנת הובילה אותי בבטחה אל תוך נבכי חנות הצ'יבו הראשונה שלי ולהפתעתי הרבה גיליתי עולם שלם של בגדי בייסיק שווים בזיל הזול. היתרונות בצ'יבו- הייצור שלהם הוא אקולוגי עם דגש על פיירטרייד ושהם מחליפים את הקולקציה כל שבועיים. הם גם מוכרים את הבגדים שלהם בסופרמרקט ולא רק בחנויות של הרשת. יצאתי מהחנות של צ'יבו שבעת רצון ומרוצה עם אווטפיט סתווי מרשים ליום יום במחיר מצחיק.  הגעתי הביתה, והתחלתי לעשות לאנדריאס תצוגת אופנה, שלפתי את הבגדים שקניתי בטי קיי מאקס, בהתחלה הוא התלהב (ביקרתי גם בעוד איזה חנות או שתיים שלא ציינתי פה), אבל לפתע מזווית העין הוא קלט את השקית של צ'יבו והתחיל לגחך. " מה?" שאלתי. "כלום". "נו, ובכל זאת…מה מצחיק אותך כל כך?". "סבתא שלי הייתה מטורפת על צ'יבו וגם בנות הדודות שלי, שגרות בפילפלד קונות בצ'יבו כשהן רוצות להרגיש כאילו אופנתיות". בילפלד זה בסוף העולם, משמע שהוא ניסה לומר לי שאני מתלבשת כמו אחת מהפרובינציה על כל המשתמע מכך.

התמונות צולמו על ידי קירה, הבת המוכשרת של אנדריאס.

 

הוא לא אהב את מה שקניתי שם, לא בגלל שזה לא יפה, אלא בגלל שהיו לו דעות קדומות. התעצבנתי. הנה אשתו, מנסה לחסוך כסף וקונה בגדים בזול, ואילו הוא לועג לי הבן בלייעל! נעלבתי עד מאוד , מה הוא חושב שאני לא יודעת איך לפוצץ כסף על בגדים אלגנטיים? אין לי בעיה, יש לי טעם טוב מאוד, וגם יקר.  אחרי שהתבשלתי עם עצמי, חשבתי, איזה טפשה, הרי רוב הגברים כועסים על הנשים שלהם שהן מוציאות יותר מדי כסף ואילו הוא יורד עלי שאני לא מוציאה מספיק כסף! מצד שני, אם באמת אעשה קניות בבוטיקים, נפשוט את הרגל,  אז אמרתי לו במתק שפתיים "אתה יודע מה מותק, אתה  צודק, אשה כמוני לא צריכה לעשות קניות בצ'יבו, אני שמחה על הפרגון שלך, בפעם הבאה לא ארחיק לכת ואעשה את כל הקניות שלי בבוטיקים השכונתיים היפים שלנו" סאבטאקסט של חברתכם הפולנייה: "אתה עוד תתחנן שאחזור לעשות קניות ב'ציבו"! אנדריאס ענה לי בלי להתבלבל, שהחוכמה היא לקנות בצ'יבו ולהעמיד פנים כאילו קנית את זה בבוטיק שמעבר לפינה. "לא מותק, מאוחר מדי, בפעם הבאה אני יורדת מיד לבוטיק!". הוא כמובן התנצל עשר פעמים באותו הלילה, החמיא לי חמישים פעם על כמה אני נראית חתיכה בבגדים החדשים מצ'יבו, ושעל בחורה קוסמופוליטית שכמותי זה לא נראה פרובינציאלי בכלל. כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם, הצטלמתי לי בבגדי הצי'בו שלי. אתם מוזמנים להגיב. ויותר מכך אוסיף ואומר, שבימים האחרונים צ'יבו הגיעה לישראל, בעזרת אבא שלי. אבא שלי עובד בחברת ספנות גרמנית שעובדת עם היבואנים של צ'יבו, אז מקווה שהסיפור הזה עשה לכם חשק להיכנס ולהציץ, אגב יש שם גם בגדי גברים.

  

הביקור המלכותי

 

צילום: רותי צונץ

 

כשההורים שלי הודיעו שהם מגיעים לחגוג איתנו את ראש השנה, מיד התקשרתי להורים של אנדריאס והצעתי להם להצטרף אלינו לערב חג. "לא יכולת לפחות לשאול אותי לפני כן?" אנדריאס כמעט תלה אותי על עץ. רק זה מה שחסר לו, גם ההורים שלי וגם ההורים שלו בביקור אחד. הוא חשב שזו משימה שהוא יצטרך לעמוד בה בגבורה רק פעם אחת בחיים המשותפים שלנו- ביום החתונה. אבל לא ולא, עכשיו אני גם רוצה שההורים שלו יחגגו איתנו חגים יהודיים בברלין. שלא תבינו אותו לא נכון, הוא מאוד מחבב את ההורים שלי, והוא גם אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא מעדיף אותם מרחוק. לגרמנים מספיק להיפגש 4 פעמים בשנה ולא 4 פעמים בחודש (לפחות) כמו אצלנו. גרמניה היא ארץ גדולה (ליתר דיוק רפובליקה עם 16 מדינות) כך שהמרחק מאפשר קשר רופף.  כשאנדריאס שמע שהזמנתי גם את נירית ובן זוגה אולף, ושלמעשה אין חג בברלין בלי רותי ובתה המתוקה רומי, ושלקפה ועוגה יקפוץ עוד ידיד של נירית שבדיוק נוחת חזרה בברלין בערב חג, אנדריאס תהה אם אני מתכננת להזמין את כל עשרת אלפים (פלוס מינוס) הישראלים שגרים בברלין. "ככה זה אצלנו, אנחנו אוהבים לאכול ולהיות קולניים עם כמה שיותר אנשים בחגים שלנו! עם זה התחתנת ולא תשנה את זה". אמרתי לו בהפגנתיות. אנדריאס גלגל את העיניים, הוא כבר מזמן הבין עם מי יש לו עסק. הוא רק אוהב לקטר מפעם לפעם.

רומי המתוקה. צילום: רותי צונץ

ההורים שלי הביאו איתם את השמש לברלין, אשכרה. אחרי קיץ גשום וקר, אמא ואבא לסקי נוחתים והטמפרטורה 26 מעלות, השמש זורחת שבוע שלם. במזוודות הם הביאו את מיטב מחלצות החורף (שלא היה להם מה לעשות איתם פתאום), מתנות לכולנו ואמא שלי דאגה לקנות ולהביא את כל הקישוטים והאביזרים לשולחן החג- מפת שולחן יפיפייה,כיסוי לחלה עם רקמת רימונים מעשה עבודת יד, גביע קידוש שאבא קיבל מתנה לבר מצווה, מחזיקי מפיות בצורת רימונים, מפיות אלגנטיות, קישוטי שולחן בצורת רימונים ותפוחים, ספרי מתנה עם כל ברכות החג ועוד ועוד.

נירית ואולף. צילום: רותי צונץ

יומיים לפני החג הוריי התחילו לעמול בחריצות לתכנן תפריט, לעשות קניות, הפלא ופלא אין לי סרוויס ובטח לא מספיק סירים לבישולים ל-11 איש, אז הם התרוצצו איתי בעיר וניצלו את ההזדמנות לקנות לנו כל מה שצריך. אנדריאס חזר הביתה בצהריים מצויד בבקבוקי יין (הוא קניין היין למסיבות ואירועים בבית שלנו).  מיד שלחתי אותו להביא כסאות מהשכנים. אנדריאס נבהל מכל המולת ההכנות בבית. "עם חג המולד אתם מתחילים לפחות חודש מראש עם השווקי חג מולד, ועוגות הקריסמס, והעץ והקישוטים ומסיבות המשרד… אז מה זה אתה נלחץ מיומיים הכנות?" יריתי לעברו. הוא ענה: "כן, אבל לנו יש קריסמס פעם בשנה… לכם כל רגע יש חג!"

שולחן החג. צילום: רותי צונץ

הגיע הערב הגדול, מכיוון שאבא שלי אתיאיסט מושבע, אמא שלי ישבה בראש השולחן וניהלה את ברכות החג, עם הסברים מפורטים על כל מנהג וברכה, מה שהרשים מאוד את החמות. חששתי שהם לא יעמדו בכמויות האוכל והרעש שלנו, אבל נראה שהם נהנו והתרשמו מאוד. גם אנדריאס אחרי כמה כוסות יין, השתחרר ונהנה. כולם היו מלאי התפעלות מהשולחן שאמא ערכה, מהבישולים של אבא, ומהצימעס והעוף ברוטב דבש שנירית הכינה, אבל גולת הכותרת הייתה עוגת תפוחים משובחת במיוחד שהוריי קנו ב"אנה בלומה", בית הקפה האהוב עלי בפרצלאור ברג היאפית שלנו. גם הבת של אנדריאס השתתפה בחגיגה, וכל הסיפור נראה לה מאוד אקזוטי, כשהאורחים הלכו היא דפקה פוזות למצלמה עם כיפה על הראש וביקשה לשמור במתנה את אחד מספרי הברכות שאמא שלי הביאה.

שלא תחשבו שרק העבדתי את הוריי בפרך. אחרי ערב חג הספקנו לבלות במוזיאונים, מסעדות, נסענו לפוטסדאם ואף ביקרנו באופרה.

באופן מצער, ההורים לקחו חזרה איתם בטיסה את השמש, כבר למחרת צנחו הטמפרטורות ומתחילים להרגיש כבר את הסתיו. 

אתמול בערב הלכתי לבית הכנסת ב-Ryckestrasse לכבוד יום כיפור. בכניסה עמדו קבוצה מכובדת של שוטרים ואנשי בטחון. כמה עצוב שאנחנו צריכים להיות כה מוגנים. ברכתי מיד את השומר הישראלי: "גמר חתימה טובה", כדי שידע ש"זו משלנו". הוא שאל: "זו פעם ראשונה שלך פה?", "לא, הייתי פה גם ביום כיפור שעבר". "את גרה בברלין?", המשיכה החקירה, "כן, אני מהשכונה". השומר סימן לאיש האבטחה הרוסי שאני בסדר, שלא צריך להעביר את התיק שלי בדיקת בטחון קפדנית. ברגעים כאלו אולי לא פוליטיקלי קורקט להגיד, וזה בטח ישמע קצת מטופש זה נותן לי סוג של בטחון שאני שייכת "למועדון העם היהודי", ויותר מזה למועדון הישראלי. לא משנה איפה אהיה בעולם, וכמה אהיה חריגה ושונה בחברה שאני חיה בה, במקום שיש עוד יהודים, אפילו אם אני לא מכירה אותם, אני איכשהו מרגישה שייכת. מכיוון שהמילים בתפילות שלנו ממש מביאות לי את החלסטרה, אז פשוט עמדתי לי קצת בבית הכנסת, בלי סידור תפילה, רק הקשבתי לחזן (זה קצת כמו אופרה), והתרגשתי לכמה רגעים להיות יהודיה בברלין עם כל המשמעות ההיסטורית. אבל הדבר הכי כיף זה שאני כבר מכירה חצי מבית הכנסת, כלומר חצי מהשכונה, ממש כמו בפלורנטין.

גמר חתימה טובה, ויאללה צ'וס עד לפעם הבאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

הביקור במחנה ריכוז ועכשיו בתיאטרון "לבד בברלין" ההצגה

בשער הכניסה למחה ריכוז

זוכרים שבאחד הפוסטים הקודמים סיפרתי לכם שהדרך שלי להתמודד עם השואה זה פשוט לא להתעסק בה? אז אחרי שנה וחצי בברלין, סוף סוף עשיתי זאת. אזרתי אומץ ונסעתי לבקר במחנה ריכוז. זה התחיל מזה שאנדריאס ואני רצינו לבלות יום ראשון רגוע. אנדריאס תכנן לקחת אותי לאיזה ספא שעה מברלין, נשמע טוב, לא? לא יודעת להסביר את הצורך המזוכיסטי הזה, אבל נכנסנו למכונית ושינינו את מסלול היעד, במקום להגיע לספא, מצאנו את עצמנו במחנה ריכוז. 

זקסנהאוזן נמצאת 35 ק"מ צפונית מברלין בעיר אורניינבורג. המחנה ממוקם ממש ליד בתים שהיו שם גם בתקופת המלחמה, חלק מהשומרים במחנה גרו בבתים הסמוכים אבל גם תושבים מין המניין, שזה נושא מעניין ומזעזע בפני עצמו- איך אנשים חיו ליד הזוועה הזאת והעלימו עין. זקסנהאוזן נבנה ב-1936  והתחיל כמחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בעיקר קומוניסטים, אך בהמשך עברו בו פושעים, הומוסקסואלים, יהודים, בעלי מוגבלויות ושבויי מלחמה.

הדברים שנגעו בי וזעזעו אותי בעיקר היו הדברים הקטנים שקשורים ביום יום כמו זה שהיה מותר לאסירים ללכת לשירותים רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב אחרי עבודות הכפייה. בבוקר לא תמיד הספיקו בגלל התורים. או כמו זה שבמגורים של היהודים (הפרידו בין קבוצות אסירים שונות), בכוונה סגרו את כל החלונות בלילה כדי שלא תהיה סירקולציה של אוויר, ככה שאנשים ממש יכלו להיחנק בשנתם. המחשבה שאנשים שחיו חיים רגילים לגמרי, הלכו לתיאטרון, ישבו בבתי קפה ומסעדות, ביקרו חברים, הלכו לעבודה, עשו אהבה, חלמו חלומות ויצרו, איבדו ביום אחד את החופש שלהם, אנשים נורמאלים כמוני וכמוכם. עוד משהו שזעזע אותי היה שכשמשהו הוצא להורג כולם היו צריכים להישיר מבט ולצפות,אחרת…

אנדרטה סובייטית לזכר הנרצחים במלחמת העולם השנייה

זקסנהאוזן לא הייתה כמו אושוויץ במובן שלא התקיימו שם רציחות המוניות של יהודים, אך הוציאו בבת אחת להורג 14,000 שבויי מלחמה סובייטים. מה שאירוני זה שהסובייטים השתמשו בזקסנהאוזן כמחנה ריכוז לאסירים ומתנגדים לשלטון אחרי המלחמה ועד תחילת שנות ה-50. בשנים הללו מתוך 60,000 האסירים במחנה 12,000 מתו מרעב ומחלות.

מחוץ למחנה אוטו גלידה...

האמת רציתי לצלם יותר, אבל איכשהו, כשנחשפים לכל הזוועות הללו, קשה לשלוף מצלמה ולהיכנס לפוזה. למען האמת, התלבטתי אם לנסוע לשם עם אנדריאס או באופן עצמאי. לא ידעתי איך ארגיש איתו במחנה ריכוז. אבל זה היה לנו לגמרי טבעי לעבור את זה יחד. זה כמובן עורר אצלי מחשבות, איזה גרמני אנדריאס  היה אם היינו מכירים ב-1936, עיתונאי שמאלני… פוטנציאלית גם הוא מתאים לפרופיל של אסיר פוליטי, היינו יכולים להכיר במחנה. מצד שני, אי אפשר לדעת אם הדעות שלו היום היו אותן דעות אם הוא היה חי באותה התקופה או האם המלחמה והחטאים של הסבים שלו, עצבו את השקפת העולם הפציפיסטית שלו. בכל אופן, אחרי שלוש שעות במחנה ריכוז, היינו חייבים למצוא דרך לעודד את עצמנו, ולהרים חזרה את המורל, אז הלכנו לשתות קפה ולאכול שטרודל  בקפה איינשטיין, שם יש את השטרודל והשניצל הכי טוב בעיר. שימו לב, יש שתי רשתות קפה איינטשטיין בברלין. אני מתכוונת ל-Café Einstein  עם C  ולא Kafe Einstein עם k. אם תלחצו על הלינק תוכלו לקרוא המלצה קצת יותר מפורטת.

תמונות מההצגה מתוך אתר התיאטרון

ואם כבר במלחמת העולם השנייה עסיקנן, בימים אלו רומן רב המכר "לבד בברלין" של הנס פאלדה מועלה בתיאטרון גורקי (שיושב ממש על שדרת אונטר דן לינדן המרכזית, שבצד המזרחי של העיר), שנחשב לאחד מהתיאטראות הטובים בעיר חשוב לציין עם כתוביות באנגלית!  זה היה הביקור השני שלי לתיאטרון בברלין ובגרמניה בכלל. על כמה הייתי מזועזעת מההצגה הראשונה שהלכתי לראות כבר סיפרתי לכם. "לבד בברלין" זה אחד הספרים המדהימים שקראתי בשנים האחרונות, ממש יצירת מופת שמלמדת אותנו על המחאה האזרחית לשלטון הנאצי בתקופת המלחמה. למי שלא מכיר הסיפור המרכזי הוא על הזוג אוטו ואנה קוונגל שמאבדים את בנם היחיד במלחמה, וכאות מחאה הם מחליטים לכתוב גלויות נגד היטלר ומעשי המשטר. הם מניחים את הגלויות באופן אנונימי  בכל מיני פינות של העיר כל יום ראשון. הגלויות הללו מתגלגלות לידי הגסטאפו, שמנסה לאתר את כותבי הגלויות עד שכמובן היא מצליחה וסופם כבר ידוע. אך הספר מספר לא רק את סיפורם של הזוג קוונגל, אלא גם את סיפורה של החברה של בנם, טרודל שנקרעת בין הצורך שלה לפעול נגד השלטון על ידי התחברות ל"תא של פעילים קומוניסטים" ובין הרצון שלה לחיות חיים נורמאליים, להתחתן ולהקים משפחה וכמו כן גם תמונה של דיירי הבית ברחוב יבלונסקי שברובע פרנצלאורברג (ממש רחוב ליד הרחוב שבו גרנו לפני שעברנו דירה). דיירי הבניין מציגים קשת רחבה של טיפוסים ברלינאים, כמו למשל הדוורית אווה קלוגה שבעלה הבטלן כל פעם חוזר בשביל לשנורר ממנה מזון וכסף, בורקהאוזן המלשן ואשתו שמתפרנסת מזנות על מנת שיהיה אוכל לילדים, משפחת פרסיקה המאיימת והקולנית, עם האב השתיין, ושני הבנים המשרתים באס-אס וגברת רוזנטל הזקנה, היהודייה שמסתתרת אצל השופט פרום.

מדובר בספר שנחשב יצירת מופת, המבוסס על סיפור אמיתי, נכתב בערך ב-40 יום,והסופור האנס פאלדה, שהיה מכור לסמים ואלכוהול, מת לפני שהספר יצא לאור, אגב, בגרמניה הוא בכלל לא זכה לאותה הצלחה כמו בעולם. מדוע הגרמנים לא מתלהבים מהספר זה כבר עניין אחר שקטונתי מלהסביר, גם לאנדריאס אין הסבר. בכל אופן, מי שרוצה לקרוא עוד על חייו של פאלדה ועל הספר מצרפת פה לינק לכתבה מ"הארץ".

ההצגה עצמה קצת איכזבה אותי. נתחיל מכך שבשיח עם השחקנים לאחר ההצגה, הם סיפרו שלמעשה הם לא עבדו כלל וכלל עם מחזאי, הם לקחו ספר שאורכו 800 עמודים, ועשו לו לבד עיבוד יחד עם הבמאית הצעירה יורינדה דרוזה. מצד אחד הסצנות היו מרתקות, הדרך שבה כל שחקן שחק מספר דמויות היה רעיון מצוין שתרם לדינאמיות של ההצגה, השחקנים היו מצוינים ואנרגטיים. כשקראתי את הספר בסוף הייתה לי צמרמורת, הספר ממש הלך איתי שבועות, נגע בי. המחזה ממש לא. למחזה לא היה את אותו אפקט רגשי. ניסיתי להבין למה, אני לא מבקרת תיאטרון, אבל אני חושבת שהם נתנו לסיפור המרכזי של הזוג קוונגל הרבה פחות משקל, הם הכניסו את כל סיפורי המשנה וכמובן במחזה של שעתיים וחצי אי אפשר להכניס הכל, אז זה יצר חורים בסיפור. אנדריאס שלא קרא את הספר לא הבין איך כל מיני דמויות צצו משום מקום שהוא לא ממש הבין מי הן. מה שהפך את המחזה יותר לאוסף של תמונות מחיי טיפוסים בברלין של אותה התקופה והדרך שבה כל אחד מהם בוחר לשרוד. זה היה קצת עמוס מדי. אבל זה תואם את מסורת התיאטרון הגרמני לקחת יצירה ולפרק אותה. "גרמנים רוצים שיגרמו להם לחשוב, כשהם הולכים לתיאטרון, כי הם מפחדים להרגיש",כך טוענת חברתי קורינה שניסתה להסביר לי את התופעה.  מה שהרגיז היה הסוף. אוטו קוונגל יושב בחקירה לאחר שנתפס ומסביר לחוקר שלו את מעשיו, סצנה יפיפייה, שקטה ולא מתלהמת, שבסופה בכתוביות מתארים מה עלה בגורלם של כל הדמויות בסיפור. אבל הם לא יכלו להשאיר את זה נקי, הם היו חייבים להאכיל אותנו בכפית ברגשות האשמה האופייניות של הדור השלישי בגרמניה. באותו הזמן עומדים בצד טרודל וקרל, טרודל הייתה החברה של בנם של הזוג קוונגל וקרל הוא בעלה, והיא מתנצלת על כך שכל מה שהיא רצתה לעשות זה לחיות, ושהיא לא עשתה כלום כדי להתנגד לשלטון. נו באמת. לא בכל מקום הגרמנים צריכים לתקוע את רגשות האשמה שלהם. להלן הלינק לאתר תיאטרון, הצגה הבאה ביום חמישי הקרוב, ככה שאתם יכולים להפיץ בין חברים שמבקרים בברלין.

וכדי לא לסיים את הפוסט הזה בנימה דיכאונית, שהרי הרבה זמן לא נפגשנו, ואנחנו רגע לפני ראש השנה, אספר לכם שהייתי בהופעה של אחת הלהקות האהובות עלי, "הדג נחש", שהגיעו לברלין. עם התמונות שצלמתי אי אפשר לראות כלום, אז קבלו שיר נהדר שלהם מהדיסק החדש "אני מאמין".

מכיוון שאני כותבת פחות בקביעות עכשיו, אני מציעה לכם להרשם לבלוג ולקבל עדכונים מתי שמתפרסמים הפוסטים. גם כשאני נעלמת, אני בסוף תמיד חוזרת, ואני מעריכה את זה שאתם נשארים איתי. שתהיה שנה טובה לכולכם, וצ'וס כמו שהגרמנים אומרים, אם כי אני תמיד אומרת יאללה צ'וס, אני מקווה שאצליח להדביק את כל העיר בשילוב הקטלני.

 

 

 

 

סיפורי קיץ והזמנה למסיבה הכי שווה בברלין!

כדי שלא תחשבו שנעלמתי לגמרי, הנה כמה עדכונים על מה עשיתי הקיץ. ביולי היינו בחופשה משפחתית. לא התחשק לנו להיכנס להוצאות ובטח שלא התחשק לנו לראות עוד שדה תעופה, אז העמסנו את האוטו, ונסענו שוב לים הצפוני. כל מי ששומע שביליתי את חופשת הקיץ שלי בים הצפוני מגלגל את עיניו בשאת נפש, ושואל "למה?!". אהבתי את הים הצפוני בביקור הראשון, אבל לבלות שם חופשת קיץ זה כבר גרמניה הארדקור, או כפי שאמרתי לחמותי, "זה לא גרמניה למתחילים". מזג האוויר היה זוועה רוב הזמן, וזה דווקא שיחק לטובתי, ככה הסתגרתי לי בדירת הנופש שלנו ועבדתי על התסריט שלי. דירת הנופש הייתה ממש מול תחנת מכבי האש, וליד תחנת הדלק של גארדינג, עיירה שכוחת אל וחסרת חשיבות, 13 ק"מ מסנט פטר אורדינג- האילת של הגרמנים.  נו, מה לעשות, עד שקבלנו החלטה מה לעשות עם הקיץ שלנו כבר לא נשארו דירות נופש באזור שרצינו. מה עושים כשיורד גשם וקר? משהו שנקרא ווטוונדרונג. הרי ספרתי לכם כבר שבשפל, הים נעלם ואפשר לצעוד קילומטרים בים בלי שיהיה…אה… ים. החול זה לא חול ים רגיל אלא בוץ… זה כמו לצעוד על מסכת בוץ של ים המלח. אבל מכיוון שצריך לדעת עד לאן ללכת ומתי, עושים סיורים מאורגנים, למה אם אתה נתקע בלב הבוץ בשעה הלא נכונה, ופתאום עולה הגאות זו סכנת נפשות. אז יצאנו לסיור מודרך שכזה… קפאו לי כפות הרגליים וחוץ מלראות סרטנים, תולעים וצדפות לא רואים הרבה. הגרמנים האלה ממש מזוכיסטים.

ביום הכמעט יחיד עם שמש, עשינו שיעור ניסיון בגלישת גלים. Moi הפדלאה המדופלמת. הסכמתי רק כי תמיד הייתה לי מין פנטזיה רטובה כזו ללבוש חליפת צלילה, זה סקסי לאללה.אתם לא חושבים? בכל השעתיים הצלחתי לגלוש אולי 30 שניות, אבל הי, למי אכפת, לבשתי חליפה ודאגתי להצטלם בה. חזרתי מהים הצפוני לברלין כמה ימים לפני אנדריאס ובתו. זכיתי לעוד ביקור קצר מאבא שלי, שהזמין לנו את  הכרטיסים הכי יקרים  ב- Komishes Oper . הוא גרר אותי כמעט בכח לאיזה אופרה כבדה ומדכאת, שבאופן מפתיע אפילו נהניתי ממנה, אז תודה לך אבא שבגיל 33 הצלחת להחדיר בי קצת קולטורה!

חוץ מזה, לחברתי נירית, עליה אספר לכם בהמשך, יש חבר חדש, והתחביב שלו זה ירי, ולא הוא לא פסיכופט, הוא ממש מקסים. נירית הזמינה אותנו למטווח להתנסות. המטווח לא פחות ולא יותר בוואנזה, אתם יודעים, איפה שהבכירים הנאצים נפגשו כדי לתאם את הפתרון הסופי. אירוני משהו, לא? תמיד פנטזתי לירות ברובה. בצבא יריתי בעוזי, אבל עוזי זה לא סקסי כמו רובה. אז הנה הגשמתי שתי פנטזיות הזויות בקיץ אחד.

מה חוץ? שתי חתונות. אחות של אנדריאס התחתנה עם זוגתה. בגרמניה החוק אינו מאפשר לזוגות חד מיניים להתחתן, אבל הן עשו טקס אצל העורך דין ואחר כך מסיבה במסעדה צרפתית שווה. זה היה במינכן. הן ביחד 10 שנים, והפעם הראשונה ששתי המשפחות נפגשו היה ערב לפני החתונה, אבל בסוף הכל עבר בשלום. הכלות היו יפיפיות, אחת לבשה שמלה לבנה והשנייה שמלה כסופה, ואגב בלי טיפה של מייקאפ! אני נשבעת.

 

שבועיים אחר כך חתונה של בת דודה של אנדריאס באיזה כפר שכוח אל חצי שעה מהנובר. גם זו הייתה חתונה לא שגרתית מבחינתי, כי יש לזוג תינוקת, ומי שחתנה אותן בכנסיה הייתה כומרית (ככה אומרים את זה?). ככה זה בגרמניה, קודם עושים ילד או שניים ואחר כך מתחתנים. למחרת אחרי החתונה, נסענו לטייל בהנובר, אני לא יודעת למה משמיצים אותה שהיא כל כך מכוערת, היא ממש לא נוראית. אבל אחרי שחשבון הבנק שלנו התרוקן בגלל שתי החתונות הללו, אני מבינה למה הגרמנים לא מביאים צ'קים לחתונות, אם צריך לקחת רכבת לצד השני של גרמניה וצריך להשאר לפחות לילה אחד בבית מלון אז כל התקציב הולך על לוגיסטיקה. אבל שלא תחשבו שבאנו בידיים ריקות!

 

 

אחרון החביב, אבל חשוב לא פחות, אני רוצה להזמין את הקוראים המקומיים שלי, למסיבת חוף של "הבית" ביום ראשון הקרוב. מה זה "הבית"? אנחנו קבוצה של בעיקר יוצרים צעירים שגרים בברלין, ומארגנים אחת לחודשיים ארועי תרבות באופן התנדבותי. זה עומד להיות הארוע השני שלנו. בברלין כיום חיים בערך בין עשרת אלפים לחמשה עשר אלף ישראלים. הגרמנים מאוד סקרנים ומעוניינים ללמוד על התרבות שלנו, מעבר למה שמראים בחדשות על ישראל ומעבר לכל מה שקשור בשואה.

נירית התותחית!

חברתי נירית ביאלר, שגרה בברלין מזה חמש שנים, ומכירה את כוווולם, החליטה להרים את הכפפה. יש לה חזון להקים בברלין את האינסטיטוט פרנסיז/ מכון גתה הישראלי הראשון לתרבות ישראלית. כמובן, אין לה ציפיות שמדינת ישראל תממן פעילות מופרכת שכזו, אבל יש לה חלום, ויש לה חזון והיא הדביקה אותנו, קבוצה של יוצרים צעירים, להגשים את החזון המדהים שלה איתה. התחלנו בצנוע, אין לנו בית פיזי, אבל המטרה היא כל חודשיים לארגן אירוע, עם הזמן כשנבסס את עצמנו ויכירו אותנו, אנחנו מקווים להפוך לארגון ללא מטרות רווח ולזכות למימון מגופים ציבוריים. הפעם הארוע הוא בפורמאט של מסיבה עם די ג'יים ישראלים כולל טרי פויזן שינגנו סט מיוחד  ולהקת יחצן בחצן שיופיעו לייב. זה נכון שאין חוף ים בברלין, אבל על גדות נהר השפרה יש מקומות שייתנו לכם את האווירה המתאימה. אז תבואו, תהיה מוזיקה, אוכל, מטקות, שש בש… ואווירה שמחה (אפשר להביא גם ת'ילדים)! פרטים בדף הבית שלנו בפייסבוק

נתראה בקרוב, יאללה צ'וס!

 

 

נכון שאין חוף ים בברלין, אבל יש מועדון