הביקור המלכותי

 

צילום: רותי צונץ

 

כשההורים שלי הודיעו שהם מגיעים לחגוג איתנו את ראש השנה, מיד התקשרתי להורים של אנדריאס והצעתי להם להצטרף אלינו לערב חג. "לא יכולת לפחות לשאול אותי לפני כן?" אנדריאס כמעט תלה אותי על עץ. רק זה מה שחסר לו, גם ההורים שלי וגם ההורים שלו בביקור אחד. הוא חשב שזו משימה שהוא יצטרך לעמוד בה בגבורה רק פעם אחת בחיים המשותפים שלנו- ביום החתונה. אבל לא ולא, עכשיו אני גם רוצה שההורים שלו יחגגו איתנו חגים יהודיים בברלין. שלא תבינו אותו לא נכון, הוא מאוד מחבב את ההורים שלי, והוא גם אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא מעדיף אותם מרחוק. לגרמנים מספיק להיפגש 4 פעמים בשנה ולא 4 פעמים בחודש (לפחות) כמו אצלנו. גרמניה היא ארץ גדולה (ליתר דיוק רפובליקה עם 16 מדינות) כך שהמרחק מאפשר קשר רופף.  כשאנדריאס שמע שהזמנתי גם את נירית ובן זוגה אולף, ושלמעשה אין חג בברלין בלי רותי ובתה המתוקה רומי, ושלקפה ועוגה יקפוץ עוד ידיד של נירית שבדיוק נוחת חזרה בברלין בערב חג, אנדריאס תהה אם אני מתכננת להזמין את כל עשרת אלפים (פלוס מינוס) הישראלים שגרים בברלין. "ככה זה אצלנו, אנחנו אוהבים לאכול ולהיות קולניים עם כמה שיותר אנשים בחגים שלנו! עם זה התחתנת ולא תשנה את זה". אמרתי לו בהפגנתיות. אנדריאס גלגל את העיניים, הוא כבר מזמן הבין עם מי יש לו עסק. הוא רק אוהב לקטר מפעם לפעם.

רומי המתוקה. צילום: רותי צונץ

ההורים שלי הביאו איתם את השמש לברלין, אשכרה. אחרי קיץ גשום וקר, אמא ואבא לסקי נוחתים והטמפרטורה 26 מעלות, השמש זורחת שבוע שלם. במזוודות הם הביאו את מיטב מחלצות החורף (שלא היה להם מה לעשות איתם פתאום), מתנות לכולנו ואמא שלי דאגה לקנות ולהביא את כל הקישוטים והאביזרים לשולחן החג- מפת שולחן יפיפייה,כיסוי לחלה עם רקמת רימונים מעשה עבודת יד, גביע קידוש שאבא קיבל מתנה לבר מצווה, מחזיקי מפיות בצורת רימונים, מפיות אלגנטיות, קישוטי שולחן בצורת רימונים ותפוחים, ספרי מתנה עם כל ברכות החג ועוד ועוד.

נירית ואולף. צילום: רותי צונץ

יומיים לפני החג הוריי התחילו לעמול בחריצות לתכנן תפריט, לעשות קניות, הפלא ופלא אין לי סרוויס ובטח לא מספיק סירים לבישולים ל-11 איש, אז הם התרוצצו איתי בעיר וניצלו את ההזדמנות לקנות לנו כל מה שצריך. אנדריאס חזר הביתה בצהריים מצויד בבקבוקי יין (הוא קניין היין למסיבות ואירועים בבית שלנו).  מיד שלחתי אותו להביא כסאות מהשכנים. אנדריאס נבהל מכל המולת ההכנות בבית. "עם חג המולד אתם מתחילים לפחות חודש מראש עם השווקי חג מולד, ועוגות הקריסמס, והעץ והקישוטים ומסיבות המשרד… אז מה זה אתה נלחץ מיומיים הכנות?" יריתי לעברו. הוא ענה: "כן, אבל לנו יש קריסמס פעם בשנה… לכם כל רגע יש חג!"

שולחן החג. צילום: רותי צונץ

הגיע הערב הגדול, מכיוון שאבא שלי אתיאיסט מושבע, אמא שלי ישבה בראש השולחן וניהלה את ברכות החג, עם הסברים מפורטים על כל מנהג וברכה, מה שהרשים מאוד את החמות. חששתי שהם לא יעמדו בכמויות האוכל והרעש שלנו, אבל נראה שהם נהנו והתרשמו מאוד. גם אנדריאס אחרי כמה כוסות יין, השתחרר ונהנה. כולם היו מלאי התפעלות מהשולחן שאמא ערכה, מהבישולים של אבא, ומהצימעס והעוף ברוטב דבש שנירית הכינה, אבל גולת הכותרת הייתה עוגת תפוחים משובחת במיוחד שהוריי קנו ב"אנה בלומה", בית הקפה האהוב עלי בפרצלאור ברג היאפית שלנו. גם הבת של אנדריאס השתתפה בחגיגה, וכל הסיפור נראה לה מאוד אקזוטי, כשהאורחים הלכו היא דפקה פוזות למצלמה עם כיפה על הראש וביקשה לשמור במתנה את אחד מספרי הברכות שאמא שלי הביאה.

שלא תחשבו שרק העבדתי את הוריי בפרך. אחרי ערב חג הספקנו לבלות במוזיאונים, מסעדות, נסענו לפוטסדאם ואף ביקרנו באופרה.

באופן מצער, ההורים לקחו חזרה איתם בטיסה את השמש, כבר למחרת צנחו הטמפרטורות ומתחילים להרגיש כבר את הסתיו. 

אתמול בערב הלכתי לבית הכנסת ב-Ryckestrasse לכבוד יום כיפור. בכניסה עמדו קבוצה מכובדת של שוטרים ואנשי בטחון. כמה עצוב שאנחנו צריכים להיות כה מוגנים. ברכתי מיד את השומר הישראלי: "גמר חתימה טובה", כדי שידע ש"זו משלנו". הוא שאל: "זו פעם ראשונה שלך פה?", "לא, הייתי פה גם ביום כיפור שעבר". "את גרה בברלין?", המשיכה החקירה, "כן, אני מהשכונה". השומר סימן לאיש האבטחה הרוסי שאני בסדר, שלא צריך להעביר את התיק שלי בדיקת בטחון קפדנית. ברגעים כאלו אולי לא פוליטיקלי קורקט להגיד, וזה בטח ישמע קצת מטופש זה נותן לי סוג של בטחון שאני שייכת "למועדון העם היהודי", ויותר מזה למועדון הישראלי. לא משנה איפה אהיה בעולם, וכמה אהיה חריגה ושונה בחברה שאני חיה בה, במקום שיש עוד יהודים, אפילו אם אני לא מכירה אותם, אני איכשהו מרגישה שייכת. מכיוון שהמילים בתפילות שלנו ממש מביאות לי את החלסטרה, אז פשוט עמדתי לי קצת בבית הכנסת, בלי סידור תפילה, רק הקשבתי לחזן (זה קצת כמו אופרה), והתרגשתי לכמה רגעים להיות יהודיה בברלין עם כל המשמעות ההיסטורית. אבל הדבר הכי כיף זה שאני כבר מכירה חצי מבית הכנסת, כלומר חצי מהשכונה, ממש כמו בפלורנטין.

גמר חתימה טובה, ויאללה צ'וס עד לפעם הבאה.