השבוע יצא לאור מדריך היער השחור (שווארצְוואלד) מאת רונן אלטמן קידר, אחד מחבריי הטובים בברלין. כשהצטרפתי לחברת אינסיידר טורס הוצמדתי להתלמדות אצל רונן, שהוא אחד מהמדריכים הבכירים בחברה. בהפסקת צהריים גילינו שיש לנו שני דברים במשותף: עולם הכתיבה וחיבה מיוחדת לארטישוקים. בסוף היום רונן כבר הציע לי חברות, שמהר מאוד הפכה לחברות משולשת עם אשתו אסנת, זמרת אופרה מקסימה, והשאר היסטוריה.
רונן ואסנת הם מהזוגות הנדירים האלו שאפשר לבלות איתם מבלי להרגיש גלגל שלישי כשאין לך בן זוג. לכן, כשרונן סיפר לי שהם מתכננים לנסוע ליער השחור לעשות תחקיר למדריך שהוא כותב, שכנעתי אותו ואת אסנת לקחת אותי איתם.
היער השחור נמצא בערך 800 ק"מ דרומית-מערבית מברלין. אסנת הודיעה לי שרונן מנווט והיא ואני נתחלק במשמרות הנהיגה. אם יש דבר אחד שאני שונאת זה לנהוג. התחמקתי בתירוץ שאין לי רישיון נהיגה גרמני, ומעל חצי שנה בגרמניה כבר אי אפשר להשתמש ברישיון ישראלי. "אז תלכי כבר להוציא רישיון גרמני!", פקדה עליי אסנת. במשך שבועות התחמקתי והיא כל פעם התקשרה(בצדק) לבדוק מה קורה עם זה, כדי שהיא לא תצטרך להתקע לבד בנהיגה. חיכיתי ממש עד הרגע האחרון, בתקווה שיהיה מאוחר מדי, אך אסנת הנחתה אותי איך לקבל רישיון זמני, וזה בדיוק מה שעשיתי.
יצאנו לדרך. כשהגיע תורי לנהוג, הייתי ממש בלחץ. על כביש גהה או איילון בחיים לא הייתי מנסה לעבור מסלול כשמשאית מאחורי, אך רונן הבטיח לי שאין לי מה לדאוג: בגרמניה הנהגים, כולל נהגי המשאיות, ייתנו לי להשתלב בנתיב אחרי שאאותת. אז אותתי, הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה, ובאורח פלא, תוך שניות הייתי בנתיב ליד. רציתי לבדוק שלא מדובר במקרה חד פעמי, וחזרתי על זה שוב. מצאתי את עצמי חותכת בין נתיבים כמו נהגת מיומנת.
על פי אתר האינטרנט, דירת הנופש שלנו הייתה במיקום מצוין, בעיירה סָנקט בּלאזיֶין, אך בפועל הדירה שכנה מספר ק"מ מחוץ לעיירה, במקום די נידח. הבעיה העיקרית הייתה שהאסם-לשעבר, ששופץ והוסב לדירת נופש, היה בעל תקרה נמוכה במיוחד, ואת זה בעלת הדירה לא טרחה לציין באתר האינטרנט. כמה נמוכה? מטר שמונים. אני מזכירה לכם שאני מתנוססת למטר שבעים ושמונה. שלושתנו חטפנו זאפטות בראש מהמשקוף כל פעם שעברנו מחדר לחדר, והיה אפשר לשמוע כל הזמן חבטה מלווה בקללה. באמבטיה לא יכולתי לעמוד ונאלצתי לשבת כשהתקלחתי.
הפצרתי ברונן ואסנת שנחפש מקום אחר, אך הם התעקשו שאין זמן לזה בלו"ז העמוס. לא מספיק שהתקרות היו נמוכות, בעלי הבית לא טרחו לפתוח את החימום לפני שהגענו, וכך בליל אוקטובר סתווי מצאנו את עצמנו קופאים מקור אחרי נסיעה של עשר שעות. מה שהציל אותנו זה הסלט הישראלי הקצוץ הענק שאסנת חתכה בבית והביאה בטאפרוור. אני הבאתי בקבוק יין משובח.
אסנת חפשה את בעלת הבית בטלפון והשאירה לה הודעות כעוסות. כשלבסוף אסנת דברה איתה, בעלת הבית נשמעה מלאת פליאה: הרי זה ברור שהתקרה נמוכה, כל התקרות באסמים מוסבים ביער השחור הם נמוכים. היא ניסתה להלביש עלינו את זה שאנחנו זרים שלא מבינים את החוקים הגרמניים. אסנת התעקשה על פיצוי (הרי היער השחור הוא לא יעד לתיירים גרמנים בלבד) ובסוף זכתה בו.
אני שמרתי על פרופיל נמוך, ולא בלשון פיגורטיבית הפעם, והתנחמתי בבקבוק יין. אחרי ששתיתי כוס אחת יותר מדי, חשקה נפשי בשוקולד. אבל את חצי חבילת ה'ריטר ספורט אגוזים' שהבאנו, שכחנו באוטו. "מי הולך להביא את השוקולד?", שאלתי.
"טוב לא כולם בבת אחת. בסדר, אני הולכת להביא את השוקולד," הודעתי לאסנת ורונן, אך נשארתי במקומי, שרועה על המיטה הנפתחת. היה צריך לעבור את כל המבוך של האסם כדי להגיע לאוטו, והיה קר ומאוחר. כל כמה דקות הודעתי להם שהנה אני תכף יורדת לאוטו להביא את השוקולד, אבל בסוף נרדמתי. עד היום, כשאסנת ורונן שומעים אותי מצהירה הצהרות, הם מזכירים לי, "טוב, תכף גם תביאי את השוקולד מהאוטו".
ביום הראשון מזג האוויר היה יפהפה: אוקטובר, 20 מעלות, הכל ירוק ופורח. אך למחרת תקפה אותנו סופת שלגים, הטמפרטורות צנחו למינוס חמש מעלות, והיער השחור התכסה בשלג. לשמחתי, לאורך כל הטיול אסנת נהגה – והתגלתה כנהגת מיומנת. אם אני הייתי צריכה לנהוג בכבישים החלקלקים והפתלתלים של היער השחור, סביר להניח שזה היה נגמר בבית חולים. אז רונן ניווט, אסנת נהגה, ואני ישבתי מאחור והחלפתי אין סוף אס אמ אסים עם שלל מחזרים שהשארתי בברלין.
היער השחור מפורסם בזכות עוגת היער השחור, אבל אני מודה שהשילוב של דובדבנים, שוקולד וקצפת זה לא ממש הטעם שלי. אבל לא צריך לדאוג לי, כי נשביתי בקסם של הצְוֶוצ'גֶה – סוג של שזיף שמכינים ממנו ריבות וצְוֶוצְ'גֶנְקוּכֶן (עוגת שזיפים). היה לי כל כך טעים שנשבעתי שאם תוולד לי ילדה אקרא לה צְוֶוצְ'גֶה. אבל מתקפת זלילת העוגות הרצינית שהייתה לי לא הסתיימה שם.
ביום האחרון של הטיול ביקרנו בעיר הסטודנטיאלית פרייבורג. זה היה ביקור שני שלי בעיר. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, פרייבורג הייתה תחת שליטה צרפתית, ואלו השאירו את חותמם הקולינרי, לפחות בתחום העוגות. בכל מיני בתי קפה בעיר צדו את עיני סוגים שונים של פאי לימון. הבעיה הייתה לבחור, הכל נראה כל כך טוב. שכנעתי את רונן ואסנת לקנות מספר סוגים של פאי לימון, מבתי קפה שונים, כצֵידה לדרך חזרה לברלין. כל פעם עצרנו בדרך להפסקת קפה ותמריץ סוכר, והשווינו בין פאי לפאי, תוך דירוג מקצועי וניתוח של רמת החמיצות, איכות הקצף, איכות הבצק וכו'. אם הייתה משרה כבוחנת פאי לימון, בטוח הייתי מקבלת אותה. הפאי הזוכה היה של Confiserie Gmeiner ליד שער מרטין בעיר העתיקה – כך שאם אתם מזדמנים לאזור, שווה לנסות!
לצערי, חזרתי מהטיול עם גב תפוס ולקח לי מספר שבועות להתאושש פיזית מהתקרות הנמוכות של דירת הנופש, אך היה שווה כל דקה.
מילה אחרונה על רונן ועל ספרו. ייחודו של הספר הוא במסלולי הטיול המוכנים ומתוכננים מראש, בהם מסלולים שמתאימים למשפחות ולמטיילים אחרים. המסלולים מותאמים לטיסות היוצאות מישראל, וכוללים הסברים איך להגיע ליער השחור ממינכן או פרנקפורט והצעות לשילוב של יום טיול בהגעה מיעד הנחיתה שלכם. זהו מדריך היער השחור המפורט והמושקע ביותר שיצא בארץ עד כה והראשון בסדרה של מדריכים מסוג זה ליעדים שונים. ככה שאם אתם מתכננים להגיע השנה ליער השחור, אל תחמיצו את הספר של רונן:
http://www.haolam.co.il/store/book.asp?isbn=965-420-404-5,
ואני מאחלת לו הצלחה עם הספר החדש מכל הלב.
יאללה צ'וס.
shlomitinberlin.wordpress.com 