הבחינה בגרמנית

הדבר היחידי שהעסיק אותי בשבועיים האחרונים זה "בחינת הבגרות" בגרמנית ההולכת וקרבה.  אחרי כמעט שנה של לימודי גרמנית אינטנסיביים, רציתי שתהיה לי חותמת שמעידה על איזה שהוא השג אבל אני בעיקר צריכה את הבחינה כי הרשויות דורשות ממהגרים שבאים מחוץ לאיחוד האירופאי, גרמנית ברמה בסיסית ( על כך סיפרתי לכם בפוסט אינטגרציה).

כחנונה מקצועית קניתי את ספרי ההכנה לבחינה ולמדתי כל יום. הבחינה מורכבת מהבנת הנקרא, חידות בדקדוק, הבנת הנשמע, כתיבת חיבור ולבסוף בחינה שבעל פה. בהתחלה הלך לא כל כך טוב. קבלתי תזכורת לפנים שהדקדוק שלי על הפנים, ושאני כותבת עם מיליון שגיאות. כמובן שמיד לקחתי כמה שיעורים פרטיים לחיזוק המורל. המורה ניסה להוריד את מפלס החרדה, והסביר לי שברמה שבה אני נבחנת,הדקדוק לא מהווה חלק משמעותי, מה שחשוב זה לשמוע שאני מדברת שוטף ושאפשר להבין אותי למרות השגיאות הדקדוקיות. עשינו סימולציה לבחינה שבעל פה, שבעיקר עוסקת בנושאים הקושרים להרגלי הנופש של הגרמנים.

המורה שלי ניסה לשכנע אותי שאין טעם לחרוש כל יום כל היום, כי אני לא אצליח להשתלט על הדקדוק הגרמני בפחות משבועיים, וחבל על המאמצים, זה גם לא כמו בחינה בהיסטוריה… שצריך ללמוד את כל החומר כדי לענות על כל השאלות. פה מדובר בטקסטים ותרגילים שונים, וזה פשוט עניין של מזל על איזו בחינה נופלים.  אבל אותי כמובן זה לא שכנע וחרשתי כמעט כל יום בין שעתיים לחמש שעות, חזרתי על נושאים שונים בדקדוק, תרגלתי כתיבת חיבורים, שאלות בהבנת הנקרה ועוד. מדי כמה ימים פרצתי בבכי ותקפה אותי חרדה, והיו ימים שבהם הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לנשום. לא עזרה ההבטחה של המורה לגרמנית שאני במאה אחוז עוברת את הבחינה, ושאין לי מה לדאוג. הוא אפילו ניסה להוכיח לי את זה על ידי כך שניתח איתי את הניקוד של כל חלק בבחינה שעשיתי, והדגים על אחד מהחיבורים שלי בדיוק איך בוחן מוסמך היה מנקד את החיבור.

מה הביג דיל אם אכשל אתם בוודאי שואלים את עצמכם? הרי אפשר לשלם עוד 95 יורו ולעשות את הבחינה שוב. תחושת האשמה שלי לא נותנת לי מנוחה. מאז שהגעתי לברלין אני עובדת בערך רבע משרה ומקדישה את רוב זמני ללימודים ולהתאקלמות, וכל מה שנדרש ממני זה לעבור בחינה מסכנה, ואם לא אעבור אותה איך אוכל להצדיק בפני עצמי את קיומי בשנה האחרונה?  חשוב לי לעבור בציון גבוה ולא איזה עובר בקושי. זה יכול כל אידיוט. אגב, אני לא היחידה שמרגישה ככה, גם דוד, עליו תקראו בהמשך, אמר לי שכך בדיוק הוא מרגיש. אני יודעת שזה קצת אידיוטי, כי המטרה שלי הייתה ללמוד גרמנית, ואני אכן מדברת גרמנית שוטפת, עם מיליון שגיאות אומנם, אבל אני מדברת גרמנית כשאני הולכת למכולת, אני מדברת גרמנית כשאני עושה סמול טוק במסיבה ואני מדברת גרמנית עם הבת של אנדריאס, אני קוראת כותרות עיתונים, מבינה בערך מה אומרים בטלוויזיה…. נו, זה לא לדבר גרמנית? ומה יכולתי לומר בגרמנית כשהגעתי לפה בשנה שעברה? קוראים לי שלומית ואני באה מתל אביב. נו, זו לא התקדמות?

בשבוע האחרון חברי לכיתה דוד (הבחור בתמונה) ואני נפגשנו כל יום. הוא לא יהודי, אבל הוא בא ממשפחה קתולית ולכן השם התנ"כי הזה. דוד הגיע לברלין לפני 10 חודשים מברצלונה, הוא אינו ספרדי אלא קטלני ואם משהו קורא לו ספרדי בטעות הוא מיד דואג להעמיד אותו על טעותו. דוד, כמו קטלנים רבים, אוהב מאוד לקלל, ולעתים קרובות נשמע לפתע מפיו צרור קללות עסיסי בקטלנית, ומיד לאחר מכן הוא חוזר לגרמנית. החברה שלו, אימקה, היא מורה בבית הספר שלנו. כשהתפתח ביניהם הרומן אז הוא עבר לכיתה שלנו מטעמים אתיים וכך הכרנו.  דוד הוא רומנטיקן, כל פעם כשאני תופסת איתו טרמפ בדרך חזרה מבית הספר, הוא עוצר בסופר וקונה לחברה שלו פרח אחד ויחיד. זה לא ממיס?

כשהוא בא ללמוד אצלי, הוא אף פעם לא בא בידיים ריקות. בפעם הראשונה הוא הביא פרח ועוגת בננות שחברתו אפתה. אנדריאס היה בדיוק בבית כשדוד הופיע עם גרברה כתומה בידו, ותהה אם זו התנהגות נאותה להביא לאשה נשואה פרח . התנהגות  נאותה או לא, זה היה מאוד אפקטיבי, כעבור כמה ימים קבלתי מאנדריאס זר של צבעונים לכבוד השבת, אחרי כמה שבועות של הזנחה בתחום הזה. תראו מה שגרברה אחת יכולה לעשות.

ביום חמישי ערב אחד לפני הבחינה, דוד ואני נפגשנו אצל חברה שלו בבית בשביל להתכונן בפעם האחרונה לבחינה שבעל פה. היא ישבה בצד, רשמה הערות ואחר כך תיקנה אותנו.  אני ממש מצטערת שלא לקחתי איתי מצלמה כי הבית של אימקה זה חוויה ברלינאית אמיתית. אימקה גרה בבניין לא משופץ שנבנה במאה-19 (Alt Bau ) מה שאומר שאין לה שרותים ומקלחת בדירה!

השרותים נמצאים בחדר המדרגות. בין כל אחת מהקומות יש חדר שרותים קטן. למזלה היא לא צריכה לחלוק את השרותים שלה עם אף אחד בקומה שלה. איך היא פתרה את בעיית המקלחת? היא בנתה פלטפורמה גבוהה במטבח ועליה אמבטיה. על מנת להגיע לאמבטיה שעל הפלטפורמה צריך לטפס על כיסאות המטבח. היא קשטה את הפלטפורמה במלא עציצים וזה מאוד חינני, אבל לגמרי הזוי. גם חימום מודרני אין  בבניין. מחממים בחורף עם פחם. מחוץ לכל דירה עומד דלי גדול מפח, וכל פעם צריך לרדת למחסן כדי להביא עוד פחם לחימום! הזוי או לא הזוי?

כשחזרתי הביתה בלילה ספרתי לאנדריאס בהתרגשות על המסע בזמן שעברתי. הוא לא הבין מה ההתרגשות, מסתבר שהוא גר ככה עד לפני 10 שנים. "ואיפה התקלחת?" שאלתי בפליאה. "זו הייתה סיבה נהדרת לעשות ביקורי פתע לחברים עם מקלחת, וגם אנשים נהגו להתקלח פעם או פעמיים בשבוע במקלחות ציבוריות בברכה". כלומר אנשים לא התקלחו כל יום. הרבה מאוד אנשים חיו כך בברלין עד לפני כמה שנים. אנדריאס טוען  שממש לא הייתי אוהבת את ברלין בשנות ה-90. ואני נוטה להסכים איתו. אגב רק כדי להסיר ספק מליבכם, כשיש מקלחת הוא מתקלח כל יום.

אתמול הגיע היום הגדול של הבחינה. היה קשה ונקווה לטוב. היום בבוקר (אכן יום שבת) הייתה הבחינה שבעל פה ויצאתי בהרגשה טובה. נצטרך לחכות עוד 5 שבועות עד שאקבל את התשובות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו הקלה!

אחר הצהריים חברה שלי מהכיתה, לורנה מונצואלה באה לביקור, השמש חייכה סוף סוף אחרי שבוע גשום במיוחד. יצאנו עם אנדריאס לטייל בשוק השכונתי ולבלות אחר הצהריים בשמש.

 

 בינתיים Tschüss כמו שאומרים הגרמנים נתראה במוצ"ש הבא.